על עיירה ציורית בשוויץ, אנרכיסטים וחקר הדת

לפעמים זרמים מדעיים שונים נולדים מתוך מפגש של אנשים. במדעי הטבע היו אלה המפגשים של חברה האגודה המדעית המלכותית הבריטית ששינו את עולם המדע. בכלכלה – היה זה מועדון הכלכלה הפוליטית שהצטופף בבית הבונים החופשיים בלונדון במאה ה-19, ולאחר מכן כינוס מונט-פלרין שהוליד את הניאו-ליברליזם.

ובחקר הדת? שם הסיפור מתחיל בגבעה אחת בדרום שווייץ, מעל אגם מאג'ורה – "מונטה וריטה" (הר האמת) בעיירה אסקונה.

בתחילת המאה ה-20, אסקונה הייתה בירת התרבות האלטרנטיבית של אירופה. קומונה של צעירים מתנועת "רפורמת החיים" (Lebensreform) שביקשו לברוח מהתיעוש ומהערים. משהו כמו פרדס חנה. מי לא הגיע לשם – אנרכיסטים, אמנים, מהפכנים ריקלים, נודיסטים, רוחנים מסוגים שונים בעיקר תיאוסופים, וסתם אנשים שרצו לעשות איזה ריטריט טוב ועסקים עם המחופפים האלה, כמו עו"ד הד"ר המכובד מקס וובר. הלז הגיע לשם פעמיים, שכשך במים, ספג רוחניות וטיפל בעניינים משפטיים של כמה מחברי המקום. עד כאן הכל בסדר. רוחנים על סטרואידים של תחילת המאה ה-20.

אבל מה שקרה בשנות השלושים הפך את המקום לגרעין של הרבה מאוד מושגים מחקר הדת ורעיונות מובילים בו.

אישה אחת, גם קצת הזויה חובבת תיאוסופיה, אולגה פרבה-קפטיין, התאהבה במקום, הקימה שם את הבית ולקחה את המרד בתרבות המערבית הזה לשלב חדש: היא חלמה על מקום מפגש של רוחנים מסוגים שונים, אבל גם חוקרי דתות מכובדים, שיקיימו שיח על מהותה של הדת והמיסטיקה.

על הדרך היא החלה להשתתף בשיעורים ב"בית הספר לחכמה" של הפילוסוף הגרמני הרמן קייזרלינג, שהיה סוג של מרכז להתחדשות רוחנית, שהחברים בו ביקשו למצוא את השורשים המשותפים למסורות הרוחניות של המזרח והמערב. שם, ב-1930, היא פגשה אחד קרל יונג, שזה מזמן כבר נטש את מורו פרויד, ועל הדרך החל לחבב באותן שנים תפיסות נאציות של העולם, תוך שהוא מפתח את אחת התיאוריות המוזרות – ובעיני גם המופרכות – של הדת.

יונג הזה התלהב ממנה ועודד אותה להפוך את ביתה למקום מפגש אינטלקטואלי – רעיון שהיא אימצה והחלה לקדם. היא פנתה לתיאוסופית מקומית והחלה לחלום על מרכז רוחני שבו ישולבו מחקר ופרקטיקה ספיריטואליסטים. מה שאכן יצא לפועל ופעל במשך שנתיים עד 1932. אבל מה, הניסיון לא צלח. היא היתה אינטלקטואלית מדי לתיאוסופים והרוחניקים של המקום.

אל ייאוש. בשנה שלאחר מכן היא נסעה למרבורג ,שם נפגשה, איך לא, עם רודולף אוטו – חוקר הדתות המזדקן והמדוכא מהחיים, שכמה שנים לפני כן קיבל תהילה על ספרו המכונן "על הקדושה" – בו הוא מתאר את החוויה הדתית כחוויה מצמיתה שגורמת לאדם לחוש את קטנותו ואפסותו בעולם (ושכמה שנים לאחר מכן "ייפול" ממגדל, יתמכר לכדורים משככי כאבים וימות בסוף טרגי).

אולגה התייעצה איתו על הדרכים שבהן תוכל לממש את שאיפתה להקים מרכז לחקר המיסטיקה והדתות. הוא הציע לה להתמקד במחקר דת משווה (שזו היתה המומחיות שלו), ואף העניק למיזם את שמו – ארנוס, מילה יוונית עתיקה שפירושה סעודה משותפת שבה כל משתתף מביא את חלקו. כלומר פיקניקים עם ציזסבטים.

וכך, בקיץ 1933, התקיים הכנס הראשון. הנושא שנבחר היה "יוגה ומדיטציה במזרח ובמערב". במשך כמעט שבועיים נפגשו שם חוקרים שבאו מתחומים וממסורות שונות: חקר הודו, בודהיזם, סין, נצרות ופסיכולוגיה. בין המשתתפים היו חוקר הודו היינריך צימר, חוקרת הבודהיזם קרוליין ריס דייווידס, הסינולוג ארווין רוסל ואחרים. כל משתתף הגיע עם הידע שלו, נתן הרצאה, ולאחר מכן התקיים דיון. הם אכלו כמה דברים, שתו כמה דברים, טיילו בהרים וטבלו באגמים, ודיברו בשלוש שפות על יוגה, מיסטיקה, מיתוסים וסמלים.

למעשה, זה לא היה מתוכנן להיות מפגש שנתי, אלא אירוע חד פעמי, שבו ירצו על מה שמעניין את החבורה. אבל ההצלחה של המפגש הובילה לעוד שנה ועוד שנה, כך שמשך עשורים, פעם בשנה, עלו אל ההר גדולי חוקרי הדת של המאה ה-20 – לא רק קרל יונג, אלא גם, אנרי קורבן, פאול טיליך, קמפבל ואחרים.

גם לנו היתה נוכחות מרשימה – למרות, או לנוכח, זוועות המצב באירופה, הגיע לשם מרטין בובר (כנס שני), ולאחר המלחמה התגלגל לשם גרשום שלום שהפך להיות דמות מרכזית, עד סוף שנות ה-70, ועל רקע מפגשים אלו הוא ניסח את הרעיונות המרכזיים שלו בחקר הקבלה.

אולם מי שתפס את מקומו של יונג היה חוקר הדתות מירצ'אה אליאדה – שבצעירותו ברומניה היה חבר בקבוצות פשיסטיות ואנטישמיות, ובבגרותו היה האינטלקטואל הכי משפיע בתחום חקר הדת. הוא גם זה שהוביל את בית הספר ללימודי דתות באוניברסיטת שיקאגו במשך 40 שנה, ולמעשה גם חיסל את התחום, כי הוא לקח אותו למקומות בלתי מקובלים במחקר, או אם תרצו – הזויים מאוד. על העובדה שהוא ושלום היו מיודדים מאוד, לא נדבר כאן. תסיקו מה שתרצו.

מתוך המפגשים האלה נולד הצידוק המוסדי להקמת מחלקות עצמאיות ל"מדע הדתות" באקדמיה. הטיעון שלהם היה פשוט: אין לראות בדת כתוצאה של "אינטרס מעמדי" (מרקס), בוודאי לא "נוירוזה המונית" (פרויד) וגם לא סתם כלי ל"לכידות חברתית" (דורקהיים).

התפיסה המשותפת של כמעט כל המשתתפים בכינוסים, בוודאי בעשורים הראשונים שלו, היתה שהדת היא ממד ראשוני וייחודי של המציאות (Sui Generis) שאי אפשר לרדד לשום דבר אחר. היא סוג של קשר פנימי שיש באדם לממד פנימי שיש בעולם, שכל מיני אנשים קוראים לו אלוהים. ושבשביל לחשוף את הקשר הזה – בין אם זה ארכיטיפ, חוויה מצמיתה, דיאלוג בין האדם לעולם או חשיפתה של מציאות נסתרת – יש לאמץ מתודות מחקר ייחודיות, כולל משרות, כתבי עת, מחלוקות ושאר הטקס האקדמי. למה מי יחקור דת – הסוציולוגים? פחח, הצחקתם אותם.

התוצאה של מה שהם עשו היה שכדי להגן על הדת מהסברים רדוקטיביים, הם נאלצו לאמץ הנחת יסוד דתית בעצמם: שהדת עצמה צודקת, ושבאמת קיים במציאות ממד קדוש שאינו ניתן להסבר חומרי. במילים אחרות, הם יצרו "מדע דת דתי".

אבל הבעיה היא לא רק בהנחות היסוד המתודולוגיות שלהם, אלא – כמו שטענו המבקרים של אליאדה – שלהנחת יסוד זו יש משמעות פוליטית: אם מדע הדת מניח שיש ייחוד בדת, אז יש ייחוד בדת, כלומר שמשהו במה שהדתיים עושים הוא נכון ואמיתי, כלומר שצריך להתייחס אליהם באופן שונה וייחודי, כלומר שהטענה לאקסקלוסיביות של כל התחום מוצדקת. ומכאן – כל אחד יבין את המשמעויות של זה.

(מתוך פרק בספר החדש שלי, שעוסק בשאלה מהי דת, מהו אלוהים ואיך חוקרים את זה)

בתמונה קרל גוסטב יונג ואולגה פרבה-קפטיין