לפעמים זרמים מדעיים שונים נולדים מתוך מפגש של אנשים. במדעי הטבע היו אלה המפגשים של חברה האגודה המדעית המלכותית הבריטית ששינו את עולם המדע. בכלכלה – היה זה מועדון הכלכלה הפוליטית שהצטופף בבית הבונים החופשיים בלונדון במאה ה-19, ולאחר מכן כינוס מונט-פלרין שהוליד את הניאו-ליברליזם.

ובחקר הדת? שם הסיפור מתחיל בגבעה אחת בדרום שווייץ, מעל אגם מאג'ורה – "מונטה וריטה" (הר האמת) בעיירה אסקונה.

בתחילת המאה ה-20, אסקונה הייתה בירת התרבות האלטרנטיבית של אירופה. קומונה של צעירים מתנועת "רפורמת החיים" (Lebensreform) שביקשו לברוח מהתיעוש ומהערים. משהו כמו פרדס חנה. מי לא הגיע לשם – אנרכיסטים, אמנים, מהפכנים ריקלים, נודיסטים, רוחנים מסוגים שונים בעיקר תיאוסופים, וסתם אנשים שרצו לעשות איזה ריטריט טוב ועסקים עם המחופפים האלה, כמו עו"ד הד"ר המכובד מקס וובר. הלז הגיע לשם פעמיים, שכשך במים, ספג רוחניות וטיפל בעניינים משפטיים של כמה מחברי המקום. עד כאן הכל בסדר. רוחנים על סטרואידים של תחילת המאה ה-20.

בימים אלו עולה הסדרה "שר הטבעות: טבעות הכוח" באמזון. העלילה בה מתרחשת אלפי שנים לפני העלילה של הטרילוגיה המקורית "שר הטבעות" ומבוססת גם היא על סיפורי טולקין. אבל מה מקורו האמיתי של הסיפור על טבעת הכוח? ובכן, גם פה – אפלטון.

ספרו החשוב ביותר של אפלטון הוא "המדינה". בספר הזה יש שיחה על מהותה של המדינה, החוק והשלטון. בפרק ב של הסיפור עולה הרעיון שבני האדם מקיימים את החוק רק מכיוון שהם מפחדים מעונש. בכדי להוכיח זאת, אחת הדמויות בדיאלוג מספרת את הסיפור על גיגס, אחד ממלכי לוד (ולא, זה לא לוד שליד רמלה). מלך זה היה בסך הכל רועה צאן של המלך, אך באחד הימים הוא מצא מערה, ובתוך המערה הוא ראה סוס ענק ובתוך הסוס הוא מצא טבעת. כמו כל אדם סביר הוא לקח את הטבעת ושם על האצבע.

בערב, ביושבו עם חבריו הרועים, הוא שיחק עם הטבעת ופתאום גילה שכאשר הוא מסובב אותה, הוא נעלם מעיני חבריו, וכאשר הוא מסובב שוב, הוא שב ונגלה. הוא גילה שהוא יכול להיות רואה ואינו נראה. ועכשיו – מה בנאדם סביר עושה כשהוא מגלה שיש לו את הכוח הזה? האם הוא מתחיל לעזור לחיילים האמיצים בקרב כמו "דני דין הרואה ואינו נראה"? או שמה הולך לממש את כל תאוותיו?

בקרוב – הספר

חולית הראשון:

את חולית הראשון קניתי כשהייתי בצבא, בתחנה מרכזית בבאר שבע בדרך לעוד שבועיים בבסיס. מהרגע שפתחתי את הספר לא הפסקתי לקרוא, וכשסיימתי פעם אחת קראתי אותו פעם נוספת. ועוד פעם. מאז קראתי אותו שוב ושוב. כל פעם שלא היה לי מה לקרוא, חיכו לי עלילותיו של פול, בן הדוכס, שהפך למשיח הדררי, שמסוגל לראות את העתיד, להיות בהווה במקומות שונים, לנהוג בתולעים המייצרים את הסם החשוב ביותר בגלקסיה ושמיוצר רק במקום אחד – בכוכב חולית.

קראתי שוב ושוב – מנסה להבין את השילוב העתידי אך הבלתי האפשרי של דתות שונות שעשה המחבר פרנק הרברט. כיצד בעצם הזן-בודהיזם השתלב בתוך האיסלם הסוני? איך יכול להיות שנבואה מתגשמת ומגיע המשיח? ומה זה כל המושגים הקבליים האלה של "קפיצת הדרך" וכיצד הם קשורים לריטואלים המדבריים של תושבי חולית?

"90 אחוז ממה שאתה כותב במאסטר שלך צריך להיות דברים שאחרים אמרו ורק 10 אחוז זה החידוש שלך". כך אמר לי דוקטורנט באחת השיחות האינסופיות שקיימנו בקפיטריה של גילמן, אי שם בסוף שנות ה-90. ישבנו שעות בין שיעורים ודיברנו על כל מה שאפשר לדבר – אני בשנת השלמות לקראת לימודי תואר שני במדעי הדתות והוא לקראת סיום דוקטורט בהיסטוריה. עוד כוס קפה ועוד אחת ואחריה עוד אחת, מבוקר ועד ערב.

הדוקטורנט סיים את לימודיו והלך לדרכו, אך הקפיטריה נשארה ואני בתוכה. במשך השנים היא המשיכה להיות הלב החי של הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב, שנמצאת בבניין גילמן המיתולוגי. אך מזה כמה חודשים, מתחילת ימי הקורונה, הכל נדם.

את בניין גילמן אני מכיר מגיל קטן, בגלל אבי. אבי לא היה מהפרופסורים. הוא עבד כגנן במרכז הספורט של האוניברסיטה ובגינות נוספות בקמפוס. 45 שנה. בחופשים מבית הספר הוא היה מביא אותי לגילמן, ל"עבודה של אבא", להראות לי את הגינות בהן הוא עבד. כיום אני יודע שהמקום הזה היה לי סוג של בית כבר אז. עם הזמן נהייתי לסטודנט לתואר שני ולאחר מכן לדוקטורנט ומזה כמה שנים אני גם מרצה באותו בניין. גם בימים אלו, ימי קורונה, אני עדיין מגיע לבניין, נכנס בשעריו, עובר במסדרונות ומרגיש בבית.

במשך שנים הלכתי והצקתי לחברים שלי בשאלה – איך ולמה הפכו הספרים "קיצור תולדות האנושות" ו"ההיסטוריה של מחר" של יובל נח הררי לרבי מכר? מה הפך אותם לקול המשמעותי ביותר בתרבות ובמדע הפופולרי של ימינו? מה הם בעצם מספרים על האדם ולמה זה כל כך פופולארי?

במשך השנים ראיתי הרבה זלזול בחיבורים האלה. אולם ככל שחשבתי על מקורות ההצלחה, הזלזול הזה הרגיש לי לא במקומו. אמנם אפשר לא להסכים עם תפיסותיו של הררי על מהותו של האדם ומקומו בעולם ואפשר גם להצביע על סתירות רבות בתפיסותיו את האושר והסבל, הרצון החופשי למול האדם המכני וכדומה. אפשר להגיד שהוא שטחי ולא רציני… אולם מה שאי אפשר לעשות זה להתעלם מתפיסותיו על העולם והאדם ובטח לא מההצלחה הרבה שלהן בימינו.

המשך קריאת הפוסט "תיבת נח: על קיצור ההיסטוריה של נח הררי" →

אפשר ללמד מחשבים לחקות את אופן הפעולה של המוח האנושי. זה עדיין לא אומר שהמחשבים "חושבים או שיש להם תודעה. לפני שנוכל ללמד אותם את הטריק הזה, נצטרך להשיב על שאלה שרק נשמעת פשוטה: מהי תבונה? // כתבה ממגזין TheMarker, אוקטובר 2017

—-

הבעיה הכי גדולה בקשר לבינה מלאכותית היא שכלל לא ברור מה זו בינה, ובפרט מהי בינה אנושית. לכאורה אין דבר פשוט מזה: אנו מאמינים כי בינה היא מילה נרדפת לחוכמה, ושבינה אנושית היא התכונה שמאפשרת לאדם להתנהל בחוכמה בעולם בצורה אחרת מאבן הכפופה לחוקי הפיזיקה, או חיית פרא הפועלת על פי החוקיות הדרווויניסטית.

אף אחד לא יודע באמת מהן תודעה ותבונה, איך הן פועלות וממה הן מורכבות, וממילא גם לא ברור מהו הדבר שהופך סתם זיכרון למחשבה ולמניע לפעולה, ושבלעדיו לא ניתן לדבר על אדם חי וחושב אלא רק על זומבי (אדם ללא רוח). גם אם התודעה יודעת להסביר את מרכיביה הרוחניים או החומריים באופן ספרותי או מדעי (הנה זיכרון, והנה חשיבה, וזו הדמיה של פעולות אלה כפי שהן מתבטאות בפעילות החשמלית במוח), בוודאי זה לא אומר שהיא יודעת להסביר מהי התוצאה השלמה של סך כל הפעולות המוחיות, או מהי תודעה תבונית המודעת לעצמה (כלומר, תודעה המכילה את כוליותה שלה בתוך עצמה וקוראת לזה "אני"). מכאן שבוודאי גם לא ניתן לנסח הסבר כיצד עובדת התודעה, לא לגבש איזה מודל שיתאר את הפעולה שלה ובטח לא לחקות אותה במקום אחר. הגענו למבוי סתום.

המשך קריאת הפוסט "האם המחשב מתרגש כשאנה קרנינה משליכה את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת" →