הרוח של גילמן

"90 אחוז ממה שאתה כותב במאסטר שלך צריך להיות דברים שאחרים אמרו ורק 10 אחוז זה החידוש שלך". כך אמר לי דוקטורנט באחת השיחות האינסופיות שקיימנו בקפיטריה של גילמן, אי שם בסוף שנות ה-90. ישבנו שעות בין שיעורים ודיברנו על כל מה שאפשר לדבר – אני בשנת השלמות לקראת לימודי תואר שני במדעי הדתות והוא לקראת סיום דוקטורט בהיסטוריה. עוד כוס קפה ועוד אחת ואחריה עוד אחת, מבוקר ועד ערב.

הדוקטורנט סיים את לימודיו והלך לדרכו, אך הקפיטריה נשארה ואני בתוכה. במשך השנים היא המשיכה להיות הלב החי של הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב, שנמצאת בבניין גילמן המיתולוגי. אך מזה כמה חודשים, מתחילת ימי הקורונה, הכל נדם.

את בניין גילמן אני מכיר מגיל קטן, בגלל אבי. אבי לא היה מהפרופסורים. הוא עבד כגנן במרכז הספורט של האוניברסיטה ובגינות נוספות בקמפוס. 45 שנה. בחופשים מבית הספר הוא היה מביא אותי לגילמן, ל"עבודה של אבא", להראות לי את הגינות בהן הוא עבד. כיום אני יודע שהמקום הזה היה לי סוג של בית כבר אז. עם הזמן נהייתי לסטודנט לתואר שני ולאחר מכן לדוקטורנט ומזה כמה שנים אני גם מרצה באותו בניין. גם בימים אלו, ימי קורונה, אני עדיין מגיע לבניין, נכנס בשעריו, עובר במסדרונות ומרגיש בבית.

לגילמן יש כמה כניסות. הראשונה היא המערבית העליונה שפנה אל בניין משפטים ושתוכננה להיות גם הכניסה המרכזית. ממנה הנכנס נשפך אל המסדרון המואר והארוך של קומה 2. ממול, מאחורי הגינה, נמצאת הכניסה המזרחית הנסתרת, שתלמידים של שנה ראשונה מסתבכים בלמצוא אותה. רק לאחרונה הוקמה מולה כיכר רחבה ומזמינה במקום החניון שהיה שם. מהכניסה המערבית יורדים לקומה הראשונה ושם אפשר למצוא את הכניסה הצפונית, שהפכה עם השנים לכניסה הראשית – זו אשר פונה אל הרחבה המרכזית של האוניברסיטה ואל המדשאה הרחבה, שבצידה השני נמצאים בית התפוצות והספרייה המרכזית על שם סוראסקי. בימים רגילים, המדשאה שורצת תלמידים, קבוצות-קבוצות קרובות זו לזו כשהתלמידים מתערבבים ועוברים מאחת לשנייה, מכירים חברים חדשים, מדברים על היומיום ומשלימים שיעורים. חלקם עוצרים לרגע, שכן הם בדיוק בדרך מגילמן אל הספרייה או בחזרה, חלקם הבריזו משיעור ומעדיפים לשבת בשמש מאשר לשמוע עוד שיעור בפילוסופיה, וחלקם אפילו באים במיוחד בשביל לשבת שם כל היום, להעביר את הזמן עם חברים. לא סתם תלמידים רבים רואים במדשאה הרחבה ככיתת גילמן 0, שם לומדים על החיים עצמם.

תוצאת תמונה עבור גילמן

בקומה הראשונה נמצאת כיתה גילמן 144 – האודיטוריום הראשי של הבניין. זכור לי פרופסור קליינברג ממלא את האולם בקורס מבוא לנצרות של ימי הביניים, זכורים לי השיעורים של פרופסור בידרמן משכנע עשרות תלמידים שהבודהא צדק אך מיד מרסק את כולנו על קרקע המציאות כשקרא "ואיך בכלל אפשר לחיות כמו שבודהא רצה שנחייה?" ואני מעלה ברוחי את דמותו של יעקב רז שמלמד על חכמת הזן, ואת פרופסור טאובר שנאמר עליו שהוא סוחב את כל הפילוסופיה על גבו המכופף. בכיתה הזו התקיימו קורסי המבוא, הכנסים עם הבורקסים והשיעורים המתקדמים, עם המוני תלמידים שעזבו את גילמן 0 בכדי לשתות בשקיקה את הידע שמוטח בהם.

בואו נעלה במדרגות אל המסדרונות של קומה 2 ו-3. הם ארוכים, רחבים, ישרים ומוארים וכל ההולך בם רואה את תחילתם מכאן ואת סופם משם. בקיץ הם שטופי שמש. בימי החורף הרוח נושבת שם בעוצמה. הם כמו רחובות של עיר, רק שבמקום חלונות ראווה מלאות סחורות, יש דלתות שמעברן כיתות ובתוך כל כיתה שיעור ומכל שיעור נושבת הרוח החיה של הבניין, שנולדת מהתקבצות הייחודית של תלמידים ומורים. כל דלת היא פתח לעולם ידע אינסופי. זיכרונות רבים מציפים אותי כשאני עובר לידם: בדלת אחת אני ממשיך לשמוע את זאב בכלר מעביר קורס על פילוסופיה המדע עם פחית בירה בידו, ובשנייה אני שומע הרצאה על היסטוריה אמריקאית במאה ה-20, בשלישית שומעים על מוטיבים סקסואלים בספרות עברית, וברביעית הייתי חייב לעצור בכדי להתענג על קולו של מר פלד, המורה לסנסקריט, המגלגל על לשונו את השפה העתיקה. ההרגשה היא שתמיד יש איזה כיתה ששם תשמע את הדבר הכי מעניין עם המרצה הכי מרתק. רק לפתוח את הדלת ולזכות בזה.

ליד כיתות אלה אתה מוצא את המזכירויות של החוגים. אני נזכר במזכירות של מזרח אסיה שמעשנות במשרד, ועם השנים עברו לעשן במסדרון, ולאחר מכן בקפיטריה. אתה עובר אותן ומגיע אל המדרגות הרחבות לקומה 3 שם נקבע לך שיעור בכיתה אחורית, ונזכר איך בשנים הראשונות הלכת לאיבוד עד שגילית שיש גם מסדרונות נוספים, כמו רחובות צדדיים ומסתוריים. אתה ממשיך לעלות אל קומה 4 האפלולית – תוספת מאוחרת לבניין – עם המסדרונות הצרים, התקרה הנמוכה, הכיתות הקטנות והלא נוחות והמשרדים של המרצים שמזמינים אותך לשיחה על הסמינר שהגשת. בימים טובים אפשר לראות מקומה זו את הים.      

משם אתה ממהר אל קומת הקרקע. שם בקצה הרחוק של המסדרון הארוך עומדת הקפיטריה – הלב הפועם של הבניין. בעבר היא היתה כוך קטן שהזכיר לך את השק"ם בבסיס הצבאי ובו מכרו קפה, חטיפים וסנדוויצ'ים מוכנים. לידה היה דוכן של עיתונים ומגזינים שהוחלף עם השנים בסטנד של ישראל היום, שגם הוא נעלם זה מכבר. כיום הקפיטריה היא מסעדה לכל דבר, עם שולחנות אוכל ופינות עבודה ותור אינסופי לקופה. בחלקה היא  אולם רחב מקורה, אך חלקה העיקרי פתוח ובמרכזו עץ גדול שמטיל צל.

כולם עוברים שם. נכנסים אל הבניין מהכניסה המערבית התחתונה שנמצאת בקצה חצר הקפיטריה. עוצרים שם לשיחה. לראות ולהיראות. שנים על גבי שנים שהו שם תלמידים ומרצים, אורחים ומזדמנים. בית הקפה הכי טוב בעיר. בו אפשר לשמוע שיחות על משמעותה של ההיסטוריה, על צביונה של המוזיקה ועל הפוליטיקה העכשווית. שם אתה מתווכח על הכל – האם קאנט היה פילוסוף או תיאולוג?  איך ומתי הומצא העם היהודי? האם המתמטיקה ריאליסטית או המצאה? שם אתה מתכנן את הסמינרים שלך, אתה כותב בראש את המאסטר ומשרטט את המבנה של הדוקטורט בפני כל מי שרוצה לשמוע, ושרק מחכה לספר לך על הרעיון שלו לעבודת מחקר. שם המרצים משלימים שיעורים לתלמידים שמבקשים עוד, ותלמידים נחים בשמש בין שיעור לשיעור. שם נוצרות הבריתות הפוליטיות של הסגל. שם אתה יכול לשמוע את הרכילות האחרונה: מי מונה לאיזה תפקיד בחוג לתרבות, מי כבר לא ילמד שנה הבאה, מי סיים את הדוקטורט שלו ולא מוצא משרה. שם אתה גם מתכנן מה תעשה אחרי שתסיים ללמוד ואיפה תעבוד, ומדבר על העבר – מתי היית במזרח או בדרום אמריקה ועם מי טיילת. שם אתה גם יכול להכיר את אשתך לעתיד, כמוני.

אבל עכשיו הכל שקט. אף אחד לא מגיע יותר לבניין. אף אחד לא נכנס בכניסותיו. האבק מצטבר במסדרונות השוממים. הקפיטריה סגורה ומסוגרת ואף אחד לא עומד שם בתור. ברחבה הפתוחה שלה מצטבר הלכלוך, ולעובר בה אין שום סיבה לעצור. אפילו החתולים והעורבים עזבו. גילמן 0 ריק מאדם. אולם 144 נטוש. הכיתות נעולות. הקולות של המרצים נדמו. השיחות של התלמידים השתתקו. הבורקסים של הכנסים נעלמו. אף אחד כבר לא מדבר עם אף אחד. אף אחד לא אומר שום דבר שיאתגר את מה שאתה חושב. הקורונה עצרה את הכל. הרוח של גילמן שכחה.

ההבנה שמשהו חסר באופן מהותי התרחשה כאשר ישבתי במשרד וניסיתי להתחיל לכתוב מאמר. בשלב מסוים נתקעתי ולא הצלחתי להתקדם. בימים רגילים הייתי יורד לקפיטריה לדבר עם מישהו ולפתוח את הראש. אבל עכשיו הבניין ריק. למזלי נכנס מרצה אחר לחדר והתחלנו לדבר על אה ודה, העבודה ועל הילדים ומשם על מה שניסיתי לכתוב. בחמש דקות שיחה הרגשתי שמצאתי את הכיוון הנכון לכתוב את הדברים שלי, ומיד פניתי לכך וסיימתי עד סוף היום את המאמר.   

ואז הבנתי: ייתכן ש-90 אחוז ממה שנכתב בגילמן זה דברים שאחרים אמרו וייתכן שרק 10 אחוז זה חידוש. אבל אלו לא היו אפשריים ללא הרוח של גילמן – התוספת שנוצרת מהחיבור היומיומי של האנשים במסדרונות, בקפיטריה, בכיתות הלימוד, בוויכוחים ובזמזום השיחות האינסופיות. רוח זו  חיונית לחיותה של הנפש האינטלקטואלית. היא התבלין ההכרחי שהופך את העשייה האקדמית בתחום מדעי הרוח לייחודית. את זה שום זום לא יכול להחליף. כעת הרוח מתדלדלת ובלעדיה אנו נותרים רק עם שממה וריק.

תגובה אחת בנושא “הרוח של גילמן

הוסיפו את שלכם

  1. מקסים, ירון.
    מי יתן ויסור 'רוח השקר' (מלכים א, כב 22-23) המהתל והמשסה והמבהל בארצנו, וישוב וינשב בקרבנו ובינינו רוח נכון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: