תיבת נח: על קיצור ההיסטוריה של נח הררי

במשך שנים הלכתי והצקתי לחברים שלי בשאלה – איך ולמה הפכו הספרים "קיצור תולדות האנושות" ו"ההיסטוריה של מחר" של יובל נח הררי לרבי מכר? מה הפך אותם לקול המשמעותי ביותר בתרבות ובמדע הפופולרי של ימינו? מה הם בעצם מספרים על האדם ולמה זה כל כך פופולארי?

במשך השנים ראיתי הרבה זלזול בחיבורים האלה. אולם ככל שחשבתי על מקורות ההצלחה, הזלזול הזה הרגיש לי לא במקומו. אמנם אפשר לא להסכים עם תפיסותיו של הררי על מהותו של האדם ומקומו בעולם ואפשר גם להצביע על סתירות רבות בתפיסותיו את האושר והסבל, הרצון החופשי למול האדם המכני וכדומה. אפשר להגיד שהוא שטחי ולא רציני… אולם מה שאי אפשר לעשות זה להתעלם מתפיסותיו על העולם והאדם ובטח לא מההצלחה הרבה שלהן בימינו.

 

חלק מהאנשים ששאלתי אמרו שהם קיבלו/קנו את הספרים אבל לא הספיקו לקרוא או שזנחו לאחר כמה פרקים, כי הוא התיש אותם. אולם כמעט כל מי שקרא עד תום אמר שהוא פשוט עשה להם סדר – סדר על האנושות וסדר בעיסת הידע הרב על העולם. הם הרגישו שהם קיבלו מנה מזוקקת של כל מה שצריך לדעת על האדם בימינו – בעידן של פוסט דת, פוסט לאומיות ופוסט אמת. [בשנה שעבר בטיסה מהודו לאתיופיה, ישבה לידי בחורה אמריקאית וקראה בשקיקה את הספר "סאפיינס" (קיצור תולדות) אותו קנתה בשדה תעופה. את האושר האינטלקטואלי שהיא הרגישה אפשר היה לראות גם מבחוץ]

לא מעט פעמים שאלתי בכיתות שאני מלמד מי קרא את הספרים ומה הוא חושב עליהם ומיד הדבר עורר ויכוחים רבים. לחוקרי התרבות מבין חברי המלצתי לחקור את התופעה, ולהיסטוריונים אמרתי שכל עוד הם אומרים שהוא שטחי ולא מדייק הם מפספסים את התופעה הגדולה שהוא מתאר – הוא מספר היסטוריה תרבותית וראוי וצריך לבחון את משמעותה. כמעט כולם אמרו "כן, כן", אבל תכלס לא הרימו את הכפפה המתבקשת: לבחון את הררי ותפקידו התרבותי בימינו.

למזלי התאפשר לי לחשוב על כל הדברים האלה לקראת הכתבה שכתבתי במגזין המרקר של החודש (בלינק הראשון), ובעיקר לקראת ההפצה של הספר השלישי שהחל מהשבוע נמכר בחנויות. הכתבה מתארת רק חלק מהדברים שרציתי לכתוב, ובעיקר מדלגת על כל הרובד הבודהיסטי של גישתו לאדם המודרני. זה יהיה בהזדמנות אחרת.

 

הכתבה פורסמה במגזין דהמרקר בחודש אוגוסט 2018.

—-

כאשר נשיא ארצות הברית לשעבר, ברק אובמה, נשאל ב־2016 על הספרים שהוא ממליץ לקרוא, הוא ציין כמה כותרים ובהם ספרו של פרופ' יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות" (2011). לדעתו של אובמה, ספר הביכורים של ההיסטוריון הישראלי הוא חיבור "מעניין ופרובוקטיבי", ה"מצייר את ההיסטוריה של האנושות מגובה 40 אלף רגל". מלבד אובמה המליצו על הספר גם ביל גייטס ומארק צוקרברג, ואין זה פלא. ספרו זה של הררי, והמשכו "ההיסטוריה של המחר" (2015), נהפכו לרבי מכר, תורגמו לעשרות שפות והיו לתופעה תרבותית. לאחרונה פורסם ש"קיצור תולדות האנושות" יהפוך לסרט בבימויו של רידלי סקוט, ושהררי שוקד על ספר שלישי שייקרא "האם אלוהים חוזר?", ושבו יספר על האתגרים שמחכים לנו במאה ה־21.

לצד ההצלחה, ספריו של הררי עוררו גם ויכוחים רבים על תקפות הנתונים והעובדות המוצגים בהם. ואולם כוחם אינו בפרטים הקטנים, כי אם בסיפור הגדול שהם מגוללים על עברה של האנושות, מצבה בהווה והסכנה הנשקפת לה בעתיד. לכן יש לבחון את משמעות הנרטיב ההיסטורי שהררי מספר לנו – ובו שלוש מהפכות שהביאנו עד הלום – לא רק על רקע תקופתנו, אלא גם על רקע כמה מהניסיונות ההיסטוריים האחרים לספר את תולדות האנושות. אולי כך גם נוכל להבין מהו סוד הצלחתו.

היקום, החיים וכל השאר

האדם מחפש משמעות, וכדי לתת משמעות לחיים שלנו אנו מספרים לעצמנו סיפורים, כשהסיפור ההיסטורי הוא המשמעותי ביותר מביניהם. סיפור זה מציג לנו את העבר, מעניק הכוונה לעתיד, ומתוך כך מסביר לנו את ההווה: מי אנחנו, מה אנחנו עושים כאן, מה מקומנו בעולם ובמה אנחנו מאמינים. הסיפור ההיסטורי מתפקד כמעין תיבת נח שמוליכה אותנו בבטחה מהעבר אל העתיד על גבי המים הסוערים והמבלבלים של ההווה.

ראש לכל קיצורי תולדות האנושות בתרבות המערב הוא כמובן התנ"ך, המספר את שלושת שלבי ההיסטוריה של היקום: מבריאת העולם, דרך ההווה ועד לגאולה באחרית הימים. סיפורי התנ"ך אינם הראשונים שעשו זאת ובוודאי לא היחידים. כל תרבות מחזיקה בסיפורים משלה על היקום, החיים וכל השאר, המסבירים לבן התרבות מה עליו לעשות כדי לשמר את הסדר הקוסמי שעומד בבסיס הקיום. לבבלים היתה המיתולוגיה של מרדוך וצבא השמים, ליוונים את סיפורי האולימפוס ולשבטי הילידים באמריקה את סיפורי האלים שלהם. כולם העניקו לאדם הסבר על מקומו בעולם.

הסיפור התנ"כי יצר את התפישה לפיה ההיסטוריה היא פועלו של האלוהים, וכי אין לו לאדם אלא לקבלה בהכנעה, והנצרות חיזקה תפישה זו והפיצה אותה ברחבי העולם. בהתאם, ההיסטוריונים בימי הביניים הבינו את מאורעות היומיום מתוך אותה קוסמולוגיה אלוהית ושזרו את ההיסטוריה בשלושה עידנים, שמופרדים זה מזה במאורעות קוסמיים. מתכונת זו הגיעה לשיאה במאה ה־12, כשהמיסטיקן יואכים איש פיורה ניסח את ההיסטוריה הקדושה ככפופה לתבנית הקשוחה של שלוש התקופות: העבר, לפני הנצרות, שבו שלט חוק האב; ההווה, החל מבואו של ישו, שבו שולט חוק הבן; והעתיד, שיחל עם בוא הגאולה, ושבו תשלוט רוח הקודש והעולם יכונן מחדש כפי שהוא היה אמור להיות מלכתחילה.

הסיפור הנוח של המערב

על סף העת החדשה, בתקופה שהתאפיינה במהפכות כלכליות, חברתיות ומדעיות, ובגילוי יבשות, עמים ותרבויות וכיבושם, הסיפור ההיסטורי הישן איבד מתוקפו. התרחבות החקירה המדעית, וריבוי של גילויים על יבשות, עמים ותרבויות, הביאו לשפע רב של מידע וידע על העולם, שאותו הסיפורים ההיסטוריים הדתיים לא יכלו להכיל. שהרי איך אפשר להבין את קיומם של יבשות ועמים שלא מוזכרים בספרי הדת? האם הם חלק מהתוכנית האלוהית או לא?

חורים אלה בעלילה הדתית עוררו את הצורך לסדר מחדש את הסיפור ההיסטורי. הסיפור החדש הזה יהיה חילוני ויסביר את ההיסטוריה כתוצאה של מעשי האדם. הוא גם יסביר את ההבדל בין דת לבין מדע, ובין השבטים הפרימיטיביים לחברה הקפיטליסטית, התעשייתית, הביורוקרטית והמדעית של המערב שכבש את ארצותיהם. התוצאה היתה גיבושו של סיפור היסטורי מעודכן שלא רק הסביר את עליונות הכובשים על פני הנכבשים ואת עדיפותה של הציליוויזציה המערבית על פני התרבות הפראית, אלא גם העניק לעמי אירופה לגיטימציה להרגיש בנוח עם עצמם ולהמשיך במעשיהם.

סיפורים אלה ירשו מהסיפור הדתי את המתכונת של שלושת שלבי התפתחות ההיסטוריה. למשל, לאחד הסיפורים המשמעותיים שחוברו במאה ה־19 והשפיעו על דורות שלמים, אחראי ממציא הסוציולוגיה, אוגוסטו קומט. ברוח התקופה, הוא קבע כי התודעה האנושית התפתחה לאורך ההיסטוריה בשלושה שלבים, ובאופן טבעי מיקם את בני תקופתו ותרבותו בשלב העליון. השלב הראשון, לטענתו, היה השלב התיאולוגי, שבו פירשו בני האדם את העולם בעזרת מושגי הדת. בשלב השני פנו בני האדם לחשוב על העולם באופן ספקולטיבי־פילוסופי, כלומר להמציא סיפורים פסאודו־מדעיים על העולם, ללא כל הוכחות. רק בשלב האחרון – השלב המדעי – למדנו לפענח את העולם בצורה פוזיטיבית ונכונה. כך לשיטתו, בעוד לקדמונים ולאלה ששרדו בשבטים הפרימיטיביים ולתרבויות הדתיות היו וישנם עדיין נרטיבים ילדותיים בדמות סיפורי אגדות על העולם, לנו יש מדע, שהוא גילוי של אמת. מתוך אותה אמונה תמימה ברוח האדם המודרני, קבע קומט כי בעידן השלישי יש להקים דת חדשה שבמרכזה עומד האדם, וכי רק דת זו, דת ההומניזם, תהיה דת אמת, שתהלל את זכויות האדם ואת רוחו.

לגישתו של קומט היתה השפעה רבה על המוטיבציה להפוך תחומי ידע רבים למדעיים, מה שהוביל לצמיחה חסרת תקדים של מחקר וחשיבה רציונלית במאה ה־19, שבה כל דבר נהפך למדע – מחברה ועד לכלכלה. אולם מבין כל המדעים שצמחו, המהפכני ביותר היה מדע האבולוציה, שצייר נרטיב שחתר כנגד רוח תקופתו כשהוא קובע שהאדם אינו אלא מין אחד מבין מינים רבים, ללא כל ייחוד, ובטח ללא כל קדושה.

המיתוס של המאה ה-20

לא חלף זמן רב וממציא של מדע אחר, בריטי בשם ג'יימס פרייזר, שהיה ממייסדי האנתרופולוגיה, ביקש למצוא את המשותף לכל המיתוסים של אותם קדמונים ודרכם להבין את המוח הקדמוני ואת השוני שלו מהמוח של האדם המודרני. הוא מיין רבבות מיתוסים על פי נושאים משותפים, וקבע כי האדם הפרימיטיבי שרוי עדיין בשלב הראשון של ההתפתחות האנושית, שבו הוא חושב על העולם בצורה מאגית, כלומר הוא חושב שיש לו יכולת להשפיע על העולם. זאת לעומת בני התרבות שמצויים בשלב השלישי של ההתפתחות, ומסוגלים לחשוב בצורה רציונלית, מדעית ולכן גם מסוגלים באמת לשלוט בעולם בעזרת טכנולוגיה מתאימה. בין לבין ישנו השלב השני של ההתפתחות, שהוא השלב הדתי, שבו האדם מאמין שיש אלים שקובעים את מהלכי הדברים – אמונה מופרכת, לדידו של פרייזר.

את החלוקה ההיסטורית הזו שזר פרייזר בנרטיב שבו ראה את המיתוס המכונן של התרבות האנושית: סיפור על רצח קדוש, פריון וכיליון, שלטענתו מסופר על ידי כל התרבויות האנושיות. נרטיב זה בא לידי ביטוי באגדות ומיתוסים המספרים על חדירתו של גיבור אל מעבה יער, שם הוא פוגש את המלך־האל, רוצח אותו באופן טקסי ויורש את מקומו.

ב־1890 סיכם פרייזר את ממצאיו בספר The Golden Bough ("ענף הזהב"), שנהפך לרב־מכר, הודפס בעשרות מהדורות ותורגם לעשרות שפות, עד כדי כך שנטען שלא היה בן תרבות שלא נחשף לו ולתכניו. אין זה מפתיע, שכן הספר העניק לאנגלים הסבר מספק ותירוץ מנצח לשליטתם הצבאית, התרבותית והכלכלית בעולם: הרי הם, בני התרבות הרציונליים והמדענים, מבינים את העולם טוב יותר מכולם, ועל כן רק הם יכולים לכוון את האנושות אל הגאולה התבונית והכלכלית.

לספרו של פרייזר היתה השפעה מכרעת על המאה ה־20, וסיפור רצח האל שמוצג בו עומד בבסיסו של הנרטיב הגדול של המאה – הנרטיב הפסיכואנליטי של זיגמונד פרויד. פרויד חיבר את המיתוסים של פרייזר ומסקנותיו עם המשנה הדרוויניסטית וקבע את רגע לידתה של התרבות האנושית באמצעות סיפור על אב שליט במשפחת קופי־אדם קדמונית, המטיל את מרותו על בני המשפחה ואוסר עליהם לשכב עם נקבות השבט, השייכות לו. על פי הסיפור שמגולל פרויד, יצרם של הבנים גבר עליהם, והם רצחו את אביהם, אכלו את בשרו ושכבו עם נשותיו. לאחר מעשה, החשש שלהם מזעמו של האב המת (שנהפך ל"טוטם"), הוביל אותם לאמץ את האיסורים שהוא קבע להם, הפעם מרצון (ה"טאבו").

בספרו "טוטם וטאבו" (1913), טען פרויד כי זהו הרגע המכונן של האנושות, שבו בחר האדם מרצונו לרסן את היצרים שבו, ובכך נהפך מחיה לבן תרבות. מאחר שהמאבק בין התבונה לבין היצר ממשיך לפעם בנפש כל אדם (שהרי כל בני האדם ירשו את השאיפה לרצוח את האב ולשכב עם האם, על פי המיתוס האדיפלי), אומר פרויד, הרי התגברות מוחלטת על היצר החייתי שבאדם (בעזרת המדע ובעיקר הפסיכואנליזה) תשחרר אותנו מקיבעונות העבר ותוביל אותנו אל הגאולה בעידן הקדמה המובטח לנו.

הכל סיפורים

המאה ה־20 אימצה את האופטימיות הגלומה בסיפורים מודרניים אלה, לפיה האדם צועד בבטחה אל הקדמה ועידן הרציונליות. ואולם, לקראת סוף המאה החלו הדברים להשתבש. עידן חדש החל – העידן הפוסט־מודרני, שהכפיף גם את הסיפור שהמערב מספר לעצמו על העליונות התרבותית למבט ביקורתי, תוך כדי כך שהוא קובע שגם הוא רק נרטיב. כל אמונה וטענה לאמת פורקו ונוצרו בלבול וחוסר אוריינטציה – שהרי מהי האמת בעידן של פוסט־אמת? לכן, כשם שהעידן המודרני נזקק לסיפור חדש שיחליף את הסיפור הדתי, עלה הצורך לחבר נרטיב חדש שיחליף את הסיפור הישן.

וכאן מקומו של הנרטיב שמספר הררי בספריו. זהו נרטיב שמתבסס על התפישה שאין באדם כל ייחוד. במקום השאיפה המודרנית לנצח את החיה ולאלף את הפרא, הררי מציג את ההיסטוריה של האנושות כלא יותר מטעות גנטית. בשונה מקומט ומפרייזר שהיללו את ההומניזם, הררי מבטל אותו כלאחר יד ורואה בו המצאה אשר דינה להיעלם. עם זאת, בדומה להם, גם הוא שומר על התבנית של שלוש המהפכות.

לתפישתו של הררי, שום דבר חשוב לא התרחש מאז המפץ הגדול והיווצרות היקום, ועד שמוטציה מקרית במוחו של קוף מסוים לפני כ־70 אלף שנה, הביאה לכך שהוא התחיל לדבר. עם יכולת זו החלה המהפכה הראשונה, שהפרידה את האדם מהביולוגיה ויצרה את התרבות, ובעצם את ההיסטוריה: המהפכה הלשונית. היכולת הלשונית של האדם אפשרה לו לתקשר ולתאר דברים שלא קיימים במציאות, אלא רק בדמיונם המשותף של בני האדם – שהרי אין באמת חברות של אנשים, אין עמים, אין ערכים כלכליים או חברות מסחריות, אין עבר ואין עתיד, ואין קדמה, אושר, שוויון, חוקים, זכויות או חובות. כל אלה קיימים רק כיצירים לשוניים. כל מה שקיים בפועל הוא חיה שמדמיינת דברים שאינם ממשיים.

המהפכה השנייה שמתאר הררי, מהפכת החקלאות (מלפני כ־12 אלף שנה), המשיכה את המקריות אולם הביאה להתפתחות נוספת של האנושות – שבה האדם החל לנצל את הטבע ולכוון אותו לתועלתו. הדבר הוביל לשינוי באופיים של הסיפורים שסיפר האדם לעצמו ובצורת ההתארגנות החברתית והכלכלית. הוא המציא את הכתב, את הערים, את השלטון והביורוקרטיה, את העבודה ואת הדתות השונות (החל מיהדות וכלה בקומוניזם). המצאות אלו הביאו לכך שהאינסטינקטים החייתים של האדם בויתו והיחסים החברתיים שלו עוצבו מחדש, כך שישרתו את הצרכים של הנרטיבים החדשים שבאו לעולם.

אולם רק עם המהפכה השלישית, מלפני כ־500 שנה, נכנסנו לעידן הנוכחי שמשנה באמת את הכל – זוהי המהפכה המדעית, המטיפה לאדם שאין הוא יודע הכל, ולכן עליו לשאוף להשלים את הידע הזה. לנרטיב הזה קורא האדם "קדמה". מהפכה זו גם העניקה לאדם כוחות לשנות את מסלול הטבע, ובעצם להכפיף אותו לשינוי בלתי פוסק בידי האדם. זה העידן שבו האדם מתעלה מעל הביולוגיה ומתחיל לשלוט בחיים עצמם – הוא פועל לשנות את עצמו, להתגבר על המוות ואף ליצור חיים מלאכותיים.

עתידה של אשליה

הסיפור שטווה הררי הוא ניסיון לבנות תיבת נח להצלת האנושות בתקופה המבלבלת של ימינו. בסיפור הזה האדם חי בהווה בשני עולמות שונים: בעולם אחד הוא חיה מקרית המחוברת לטבע, אולם בעולם השני יש לו כוח אינסופי לשנות את הטבע לטובתו. לאורך הספר הוא קושר שני קצוות פרומים אלה של תפישת האדם, ומשרטט נרטיב משולב, שבו "המין האנושי אינו אלא עדר כבשים שתאונה אבולוציונית הנחיתה לידיו טנקים ופצצות אטום", כלשונו. נרטיב מטריד זה מסביר לאדם בן זמננו את מקומו בעולם – מבריאה שבה האדם היה במצב הטבעי, דרך ההווה שבו האדם פוסח בין שני העולמות ועד לעתיד בעל שתי האפשרויות: כליה או הישרדות.

כליה, מאחר שהאדם סטה מדרך הטבע. הטכנולוגיה שהאדם מחזיק, כגון הנדסה גנטית או אינטליגנציה מלאכותית, העטופה בכלכלה קפיטליסטית ומתודלקת בנרטיב של קדמה, עשויה להוביל אותנו לעידן של "תכנון תבוני" – ובעידן זה, הנרטיב שהאדם מספר לעצמו על גדולתו ועל המדע יוביל אותו לשנות את הביולוגיה, עד כדי כך שההומו סאפיינס, שעשוי להתגבר על המוות או לפחות על הגוף הטבעי, ייהפך לאלוהים, מה שיסמן את סופה של האנושות כפי שאנו מכירים אותה.

למול עתיד זה, הוא טוען, עלינו לזכור שהנרטיבים שאנו מחברים על החיים הם בסך הכל ספקולציה אינטרסנטית, שהקפיטליזם מבוסס על אשליה מוסכמת, שהאושר אינו אלא רק רמות של סרוטונין במוח ושהתפישות שלנו על משמעות החיים הן רק אוסף של הבלים שאנחנו מספרים כדי להמשיך ולחיות. אין באמת שום קדושה בהומו סאפיינס, שהרי הוא קוף שרק במקרה התחיל לדבר. בסופו של דבר, אומר הררי, האנושות – בעיקר זו הקפיטליסטית המודרנית – אינה מקור לגאווה כפי שהיא הוצגה במאות האחרונות, אלא רק סיפור מסוכן. עלינו להכיר זאת ולפעול בהתאם, לפני האסון המתקרב.

הררי מבקש מאיתנו להכיר בכך שחזות הכל היא נרטיבים – הדת, הכלכלה, האני, הקדמה והמדע. נרטיבים אלה הם לא סתם סיפורים על ההיסטוריה שבאים להסביר את ההווה, אלא יש להם כוח הרסני. אולם עלינו עוד לזכור שנרטיבים אלה הם הם ההיסטוריה האנושית בעצמה, ושאנו שולטים בהם. רק אם נבין את האשליה שבהם, נוכל לשנותם ולשרוד את ההווה המבלבל.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “תיבת נח: על קיצור ההיסטוריה של נח הררי

  1. את שני ספריו של הררי אפשר לסכם באופן הבא: האדם אינו אלא אורגניזם ("סאפיינס"), כמו עגבניה. אבל אם מחברים את האמבה הזו לחשמל ולמרשתת.. הרי שנקבל "אל" ("הומו דאוס").
    אחרי הפוסט-מודרניזם שמרד בהגיון, מה הפלא שתיזה עלובה כזו יכולה להיהפך לרב מכר עולמי? שמיליוני בני אדם אכן משתכנעים מהתזה האלילית האומרת שהם "אינם אלא" עגבניה, שאם תחובר למרשתת, תיהפך לריבונו של עולם?

    • נדב, לפני שאתה מתנשא על העגבניה אנא פתח את העמוד הראשון של קיצור תולדות האנושות וראה את התהליך שעברה זו מהפיסיקה אל הכימיה ואל הביולוגיה. יש בה, בעגבניה, הזו, קצת יותר מליקופן.

  2. עודד, אני מסכים אתך. השאלה היא בסופו של דבר איך רואים את העולם הזה. לפי רדוקציוניסטים כמו הררי, התשובה הטיפוסית היא "x אינו אלא..". לעומת זאת, אצל הוגים רציניים בתולדות האנושות אנו מוצאים שההתפעלות מהחוקיות בעולם לא גררה ניהיליזם רדוקציוניסטי אלא בדר"כ התפעלות, שהיתה קשורה לתאיזם מסוג כזה או אחר.
    נראה שהררי עונה לטיפוס האקזיסטנציאליזם הניהיליסטי שאותו ביקר הנס יונס במאמרו "הגנוסיס והאקזיסטנציאליזם המודרני" (תורגם לאחרונה בידי יונתן כהנא באסופה "גנוסטיקה"). להבדיל מהאקזיסטנציאליזם, הררי משום מה טורח להתייחס 'ברצינות' לטבע. אולם נראה שככלות הכל זו מבחינתו מקפצה לרדוקציוניזם המזלזל עמוקות ביש, בעולם הזה. הכל הוא בעצם כלום. או 'לא היה כלום כי אין כלום', בניסוח ההיידגריאני הרווח כיום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s