תולדות המחשבה הכלכלית – על ג'ורג' סורוס ותורת הרפלקסטיביות בכלכלה

בתחילת שנות ה־70 החלה לרדת קרנו של הקיינסיאניזם בעולם המערבי. סדרת משברים כלכליים וגירעון מצטבר באוצר האמריקאי הביאו את נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, לבטל את תקן הזהב – אחד מעמודי התווך של הסכמי ברטון וודס שהקים קיינס ושהסדירו את הכלכלה העולמית לאחר מלחמת העולם השנייה. ביטול התקן גרר תגובה נרחבת של המערכת הכלכלית, בעיקר בתחום שערי המטבעות בעולם. אחת מההבנות שנוצרו בעולם היתה שיש לשחרר לחופשי את שוק הסחר בכסף, ללא התערבות ממשלתית, מתוך מחשבה כי שערי המטבעות ייקבעו בשוק מתוך איזון של ביקושים והיצע.

גישה זו תאמה את העמדה שנקראה ברבות השנים "הפונדמנטליזם של השוק" וזוהתה עם קונסנזוס וושינגטון של שנות ה־80. במרכזה עומד הרעיון כי השווקים הם יעילים כל עוד הם פועלים ללא הפרעה, שיש להם נטייה טבעית להגיע לשווי משקל, ושבכל רגע יש מערכת של כוחות שמובילה אליו. השוק, על פי תפישה זו, משקף מערכת של איזונים בין כל הבחירות שעושים השחקנים השונים הפועלים בו, ולכן אין להפריע לו. מתוך כך נגזרת קריאה להפרדת הפוליטיקה והמדינה מהשווקים ברמה פנים־מדינית, ואילו ברמה הבינלאומית, לפתיחת גבולות לסחר חופשי של סחורות והון וליברליזציה פיננסית, הסרת פיקוח על מחירים וסחורות, מסלולי הפרטה, צמצום תשלומי העברה ורווחה. רק כך, נטען, תתאפשר צמיחה כלכלית שמבוססת על חופש וחירות השחקנים הכלכליים בעולם כולו. לכן, גם אם כרגע נראה שחלוקת ההון בעולם אינה שוויונית, הרי במקרה הטוב זוהי תוצאה של פעולות טבעיות של השוק, שתתאזן בעתיד; במקרה הרע אי־השוויון הוא תוצאה של התערבות ממשלתית שפוגעת ביעילות השווקים.

המציאות, כמובן, רחוקה מכך, ותוצאותיה הממשיות של המדיניות הכלכלית שמבוססת על גישת האיזונים מעוררת ביקורת חריפה. מבין קולות הביקורת הרבים יש אחד מפתיע במיוחד, ולא רק בשל טענות היסוד שלו נגד התוקף המדעי של הגישה, אלא גם – ובעיקר – בגלל שמו: משקיע אגדי שעשה את הונו דווקא בעזרת השיטה, ג'ורג' סורוס.

 

השקעה היא השערה

סורוס נולד כג'ורג' שוורץ ב־1930 למשפחה יהודית בודפשט, שהחליפה את שמה לסורוס בכדי להימנע מזיהוי כיהודים עם עליית הנאצים. לאחר מלחמת העולם השנייה היגר סורוס ללונדון ולמד פילוסופיה של המדע לתואר ראשון ושני בלונדון סקול אוף אקונומיקס אצל הפילוסוף הכי חשוב באותם ימים, קארל פופר. בשנות ה־60 תכנן לחזור לאנגליה ולהשלים דוקטורט, אך הדבר לא יצא לפועל.

ב־1954, החל סורוס לעבוד כסוחר בשוק ההון של לונדון בתחום הארביטראז', שבו עסק גם לאחר שעבר לניו יורק ב־1959, שם התמחה כאנליסט מניות אירופיות. הוא נחל הצלחה גדולה שב־1973 אפשרה לו להקים יחד עם ג'ים רוג'רס, ועם 12 מיליון דולר בלבד, את קרן הגידור קוואנטום (מחווה לתורת הקוואנטים). כעבור שנים אחדות הגיע שווי הקרן למאות מיליוני דולרים, ובשנה שבה פרש סורוס מעיסוק במסחר היא היתה שווה כ־40 מיליארד דולר. השקעה של 10,000 דולר בקרן ב־1969, הניבה בשנת 2000 כ־43 מיליון דולר. כיום סורוס שווה כ־25 מיליארד דולר.

סורוס מחזיק בתפישה הפוכה לחלוטין מתורת האיזונים. בהתבסס על גישתו של פופר לטענות מדעיות – לפיה הן יכולות להיחשב מדעיות רק אם ניתן להעמיד אותן בניסוי, ולעולם לא ניתן לקבוע שהן אמיתיות אלא רק שעדיין לא הוכחו כמוטעות – הוא סבור כי השקעה בשוק ההון כמוה כהשערה על העולם: מאחר שאין לנו יכולת לדעת אם הנחותינו על העתיד יתגשמו, הרי שכל השקעה, גם המצליחה ביותר, היא בבחינת "טעות מועילה" עד שלא תוכח כמוטעית (כלומר, תתחיל להפסיד). במקרה כזה יש לצאת מהשקעה במהירות ולאמץ השערת השקעה אחרת.

בניגוד לתורת האיזונים, שקובעת כי התנודתיות של השווקים זמנית, טוען סורוס כי התנודתיות היא המצב הנורמלי ושמקרים של שיווי משקל הם אנומליות, ולא המצב היציב שאליו שואפים השווקים. יתר על כן, מאחר שכולם פועלים מתוך השערות זמניות, כל הפעולות בשווקים נעשות על בסיס חוסר ידע. מצב זה מביא באופן קבוע להיזונים חוזרים ("רפלקסיביטיות"): חוסר ידע על המציאות מוביל לפעולה על בסיס השערה בלבד, אך פעולה זו משפיעה על המציאות הכלכלית, מה שמשבש את היכולת לזהות את האמת ולגבש ידע כלכלי אמיתי על העולם.

כך לדוגמה, ההשערה שמחירי הנדל"ן יעלו מובילה להקצאת אשראי לרכישת נדל"ן. כתוצאה עולים המחירים, והדבר מביא לחיזוקה של ההשערה הראשונית ולהקצאת אשראי נוסף בתהליך החוזר על עצמו בהיקפים הולכים וגדלים עד ליצירת בועה. וסופן של בועות – כלומר, נקודות ההפרכה של ההשערות – הוא תמיד משברי. זה גם היתרון שסורוס מייחס לעצמו: יכולתו לזהות את ההשערות המנחות את השווקים ואת הבועה שמתפתחת, לרכוב עליה (כלומר לפעול כ"ספקולנט" – מונחה השערות) עד הפיצוץ, ואז להרוויח מפוזיציות השורט שהוא פתח מבעוד מועד.

דוגמה נוספת היא ההשערה שהשווקים מרסנים את עצמם, המובילה לרגולציה מסוימת שמחזקת את הטענה הזו, ולכן לאחר משברים הממשלות נוטות רק לקבוע גבולות בקצה של הכלכלה ולא להתערב בשווקים, דבר שמחזק לכאורה את הטענה שהשווקים מרסנים את עצמם, עד ליצירת בועה שמובילה למשבר, וכן הלאה.

האמונה ששווקים חופשיים הם יעילים ומיטיבים עם השחקנים מובילה ליצירת צורות מדיניות שתומכות בטענה זו בעולם כולו, דבר אשר מוביל לחוסר אפשרות לראות את המציאות עצמה ולהתכחשות לנתונים האמפיריים. ברמה הגלובלית וגם בתוך מדינות, נוצרו מצבים קיצוניים של חוסר שוויון ועוני רב, המשרתים את ההון הפיננסי הגלובלי. מצבים אלה יוצרים כוח עבודה זול ורווחי, ממשלות שנכנעות לדרישות הכלכלה העולמית על חשבון רווחת תושביהן, ומערכת כלכלית גלובלית שחיה על השערות מופרכות הנוטה למשברים כלכליים המרוסנים רק כשהם מתרחשים, ולא נבחנים לעומק בעת התנפחות הבועה.

במידה מסוימת, סורוס יוצא כאן נגד הטענה שניסח פרידריך האייק בספרו "בדרך לשעבוד", לפיה ממשלות שמתערבות בכלכלה עלולות ליצור משטרים טוטליטריים. לטענת סורוס גם ההפך אפשרי, ושוק חופשי גלובלי מעדיף – ואף יוצר בפועל – משטרים טוטליטריים יציבים על פני משטרים דמוקרטיים שבריריים שפועלים למען אזרחיהם.

 

היהודי סורוס

סורוס נהפך לבעל שם עולמי בעקבות "הפלתו" של המטבע האנגלי ב־1992. הבנק המרכזי באנגליה ניסה אז להחזיק בכוח את ערכו של המטבע, אך סורוס העריך שלא יוכל לעשות זאת לאורך זמן. הוא פתח פוזיציות שורט על המטבע, וחיכה ליום המתאים להציף את השוק בליש"ט ולקנות מארקים. זה קרה ב־16 בספטמבר – אז הוא שחרר את כל הליש"ט שקנה והאיץ את הבלתי נמנע – הליש"ט נפלה ב־24%. סורוס סגר את השורט שלו ברווח של כמיליארד דולר. בהמשך הואשם סורוס בניסיונות להפיל גם את הבאט התאילנדי והרובל הרוסי. אחת התוצאות של מהלכים אלה היא יצירת אוסף קונספירציות אודותיו, הניזונות בין היתר מאנטישמיות נוסח "הפרוטוקולים של זקני ציון". לפי תיאוריית הקשר, סורוס הוא מרקיד בובות עולמי שאחראי למשברים הכלכליים, למהפכות במצרים ובצפון אפריקה, ובעצם לכל הבעיות בעולם. ולמה? כי כך הוא שולט בעולם ויוצר את התנאים לשליטה במדינות ובכלכלות.

קל לבטל זאת כהזיות סהרוריות, אך אפשר גם לזהות בדברים יסוד שאינו קונספירטיבי – הרי ההון הספקולנטי הוא שיוצר את המצבים במציאות שמאפשרים לסורוס להרוויח. סורוס עצמו בוודאי מודע לכך שההון הפיננסי הספקולנטי תמיד רווחי יותר, כי הוא נייד ונע במהירות לנקודות רווח. זאת בעוד שבמקומות שאותם נוטש ההון הספקולטיבי נוצרים תנאים לרווח עתידי, אך גם למהפכות חברתיות.

בשנים האחרונות פרש סורוס מעסקים אלה ופנה לפילנתרופיה ולעידוד דמוקרטיזציה של המדינות בעולם, אבל לאחרונה חזר לשוק בכדי להמר נגד הכלכלה בארצות הברית ובעולם כולו, מתוך מחשבה שהנה בא המשבר הגדול שאותו הוא צופה כבר כ־30 שנה. הוא צמצם את אחזקותיו במניות והגדיל את האחזקות בחברות כרייה של זהב ובזהב עצמו – כלומר במטבע הגלובלי הבסיסי ביותר.

בראיונות שנערכו עמו טען סורוס לא אחת כי היה מעדיף להיזכר כפילוסוף שהצליח, ולא כמשקיע בעל תיאוריה פילוסופית. הוא מסתייג מלומר באופן חד־משמעי שתורתו על הפילוסופיה של המדע עזרה לו להצליח בעולם ההשקעות, אך נותן קדימות להגותו הפילוסופית על פני הצלחתו הכלכלית, ואף מציין בספריו הרבים שמתארים את הצלחותיו וחששותיו לעתיד הכלכלי העולמי כי זו עזרה לו לחדד את תפישתו את השוק ולהיות בעל יתרון על פני שאר המשקיעים שלא תופשים את עולם ההשקעות נכונה.