היסטוריה של המחשבה הכלכלית – הפסימיסטים

על פי התורה הכלכלית הקלאסית שנשענת על ספרו של אדם סמית, "עושר העמים", חברה חופשית היא גם הרמונית, ואנשים הנהנים מחופש לקדם את האינטרס העצמי שלהם משיגים תוך כדי כך, בלי להתכוון, גם את טובת הכלל. התחרות עצמה היא שמווסתת את הכלכלה בצורה טבעית, כך נטען, ולכן יש לנטרל כל השפעה ממשלתית עליה. אולם סמית כתב את "עושר העמים" כאשר המהפכה התעשייתית היתה רק בראשיתה, ואילו כ־50 שנה לאחר מכן החברה כבר היתה אחרת. היא נהפכה לתעשייתית יותר, גלובלית, רוויה במהפכות פוליטיות וחברתיות, ופערים חברתיים נרחבים – בין עשירים לעניים, בין בעלי קרקעות לפועלים ובין בעלי הון לשכירים – נפערו בה. במציאות חדשה זו, התברר, עלול מארג של אינטרסים פרטיים להוביל דווקא למצבים של אי שוויון ולפגיעה בחברה.

ההכרה בכך הולידה ביקורת על סמית ותורתו, ואחד מגדולי מבקריו היה דווקא הבכיר שבתומכיו. אם סמית הוא ישו של הקפיטליזם, דייוויד ריקרדו (1772־1823) הוא ללא ספק פאולוס: הוא המשיך במלאכתו של סמית, תיקן את הכשלים שמצא בתפישתו, שכלל את תורתו לכדי מדע לגיטימי ועצמאי ופעל להפצתה ללא לאות.

ריקרדו, בן למשפחה יהודית הולנדית שהתיישבה באנגליה, נטש את לימודי התלמוד בגיל צעיר וגדל להיות סוחר בורסה מוצלח שהימר על אגרות חוב בזמן מלחמות נפוליאון. לאחר שהתעשר נהפך לבעל קרקעות וחבר פרלמנט, ובגיל 42 פרש מעולם העסקים כשהוא איש עשיר. למרות זאת, היתה השקפתו על היחסים הכלכליים בחברה קודרת ופסימית, ובניגוד חד לסמית, הוא לא חזה את כינונה של הרמוניה בין חלקי החברה, אלא את פריצתה של מלחמת מעמדות.

פועלו של ריקרדו בתחום התיאוריה הכלכלית רחב. הוא ניסח את רעיון היתרון היחסי והעלות האלטרנטיבית, שלפיו החליפין והיבוא לא מתרחשים בגלל יתרון מוחלט של יצרן או מדינה אלא בגלל יתרון יחסי – כל יצרן או מדינה מייצרים את מה שהם מתמחים בו וקונים מהאחרים דברים שאמנם היו יכולים לייצר בעצמם, אבל במחיר של ייצור פחות יעיל של הדבר שבייצורו הם מתמחים. ריקרדו התפרסם גם בגלל הניתוח שלו את עליית מחיר הזהב בתחילת המאה ה־19 והשוואתו לכמות הכסף. הוא היה אחד הראשונים להציע הקמת בנק מרכזי שיתאם את כל הפעילות הפיננסית במדינה. כמו כן הוא קבע את הכלל שנקרא "שקילות ריקרדו", לפיו אם המדינה רוצה לגייס כסף מהציבור, אין זה משנה אם זה ייעשה בדמות מס או בדמות הנפקת איגרות חוב. ההשפעה של שני תהליכים אלו על הכלכלה תהיה זהה.

חיבורו החשוב ביותר של ריקרדו היה "עקרונות הכלכלה המדינית והמיסוי" שפורסם ב־1817. זהו ספר כלכלי דדוקטיבי ומדעי, שבו היד הנעלמה אינה רעיון אמורפי, אלא עובדה חברתית שמכוננת את התחרות. בשונה מסמית, ריקרדו הניח הנחות, בדק את המסקנות והמשמעות שלהן לדינמיקה הכלכלית וניסה להבין מה מניע כל מעמד חברתי. הוא עשה זאת על ידי פירוק מרכיבי "המחיר הטבעי" שקבע סמית – עבודה, הון ורנטה – והתאים אותם לחלוקת העבודה בין המעמדות השונים: הפועלים, התעשיינים ובעלי הקרקעות. מתוך כך ביקש לראות מה קורה בפועל להון שמתגלגל בכלכלה בשוק ומחוצה לו. טענתו העיקרית לענייננו היא שגם אם האנושות מתקדמת לכיוון טוב יותר, לא כולם ייהנו מההתקדמות באותה מידה – יש מי שיעלו ויש מי שירדו. החברה, אמר ריקרדו, אינה הרמוניה אחת גדולה כפי שהניח סמית, אלא זירה של מאבקים בין קבוצות בעלות אינטרסים שונים אלה מאלה.

המצב הטבעי האמיתי

המציאות של אותן שנים היתה שדה מבחן מתאים לתיאוריות שניסח ריקרדו. בתקופתו עלו מחירי המזון באנגליה התעשייתית כתוצאה ממלחמות נפוליאון באירופה ומהגידול באוכלוסייה בתוך המדינה, אבל סוחרים שהחלו לייבא מזון ולמכור אותו בזול נתקלו בהתנגדותם של בעלי הקרקעות – שהרי היבוא מוריד את ערך המזון ומקטין את רווחי הרנטה שלהם. כיוון שבעלי הקרקעות שלטו אז בפרלמנט, הם הצליחו להעביר את חוקי הדגן, שהטילו מכסים גבוהים על יבוא סוגי דגן שונים. להצדקת צעד זה טענו בעלי הקרקעות כי כך תגבר המוטיבציה לגדל דגנים אלה בתוך המדינה, אולם בפועל חוקים אלה חסמו את האפשרות להוזלה של מחירי המזון.

ריקרדו הבחין כי בניסיון לתת מענה לביקוש הגובר למזון החלו יזמים לעבד אדמות מדולדלות שלמרות שהושקע בהן הון הניבו כמות פחותה של תבואה. באופן טבעי, עלות גידול התבואה בשדות כאלה היתה גבוהה מזו שבקרקעות הטובות שהצמיחו יבול רב בהשקעה נמוכה, אולם המחיר שבו נמכרה התבואה בשוק היה אחיד לכל היצרנים, ולכן ככל שמחיר הייצור בקרקעות הפחות פוריות עלה, כך עלה גם מחירו של המוצר בשוק ואיתו רווחיהם של בעלי הקרקעות הפוריות, שבעבורם עלות היצור היתה נמוכה. כך התברר כי ליצרנים כדאי ומשתלם לנצל עוד ועוד קרקעות מדולדלות, משום שכך ניתן היה לנפח את מחיר השוק ואת הרווחים. תהליך זה הוביל לניסוחו של "חוק התפוקה הפוחתת", שלפיו עלותו של מוצר בשוק נקבעת בהתאם לגורם הייצור הפחות יעיל מכולם.

עשרות שנים קודם לכן כבר הצביע סמית על הערך העודף שמשלשל בעל ההון לכיסו במסגרת "המחיר הטבעי" (שמשקלל את עלויות הייצור). מארקס עוד יעשה מעניין זה מהפכה שלמה – שהרי מדוע בכלל צריך בעל ההון לגזור רווח אם ערכו של מוצר נוצר בעיקר מעבודתו של הפועל – אך ריקרדו תקף אותו מכיוון אחר. תחילה קבע כי התועלת הגלומה במוצר מסוים אינה קנה המידה שעל פיו נקבע ערכו בסחר חליפין, בתמורה למוצר אחר. ערך זה, על פי ריקרדו, נקבע על פי כמות העבודה שהושקעה בייצור המוצר (כולל העבודה האגורה במכונות) ובהבאתו לשוק, אך הוא מושפע גם מכמות העבודה שהושקעה במוצר השני. מכאן שיחס החליפין מבטא למעשה את העבודה היחסית שהושקעה בכל אחד משני המוצרים. אם מניחים שמחירי הסחורות בשוק קבועים, הגורם שמשפיע על הרווח של בעל ההון הוא מחיר העבודה.

כאן מצוי גם הקשר בין התורה הכלכלית לבין המעמדות בחברה: ככל שהאוכלוסייה גדלה, כך גובר הצורך בקרקעות לשם יצור מזון, ואילו הרחבת תפוקת המזון, כולל בקרקעות פחות פוריות, מביאה לעלייה במחיריו ובהוצאות המחייה, וכפועל יוצא מכך גם לדרישה ליותר שכר עבודה, שנקבע לפי מחירים אלו. העלייה בשכר פוגעת מן הסתם ברווחיהם של בעלי ההון – שיעדיפו מחירי מזון זולים. מה שישמור על רווחיהם של בעלי ההון, אם כן, הוא גידול אוכלוסייה אטי ומצב שבו תמיד יהיה יותר ביקוש לעבודה מאשר היצע של משרות. עם זאת, ככל שיותר הון נצבר אצל בעלי ההון, כך הם מקימים יותר מפעלים ומעסיקים יותר עובדים, ובעקבות עליית מחירי המזון הם משלמים יותר משכורות ליותר אנשים, שלהם יש יותר כסף לקנות מוצרים שמצריכים ייצור ומפעלים וקרקעות. ומכאן – הם נאלצים להעלות את המחירים של המוצרים שהם מייצרים. ככל שמחירי המזון והמוצרים עולים, פחות ופחות פועלים יכולים לרכוש את הסחורות, דבר שמביא מצד אחד לרעב ומצד אחר לעודף ייצור ולמשברים כלכליים.

על פי ריקרדו, האינטרס של בעלי הקרקעות למחירי מזון גבוהים לעולם יהיה מנוגד לאינטרס של כל מעמד אחר, וכאשר המלחמה הכלכלית מתנקזת אל הזירה הפוליטית הם יכולים לממש אינטרס זה תוך פגיעה ממשית בטובת הכלל, בדמות הרנטה על הקרקע, שאינה אלא עודף על הערך שגובים המעמדות הבלתי יצרניים. שלא כמו בעסקת חליפין שבה כל הצדדים מרגישים שהם הרוויחו, כאן הרווח של בעל הקרקע הוא ההפסד של המעמדות האחרים. המשמעות היא שתורת החירות הכלכלית שניסח סמית לא בהכרח תביא להרמוניה, אלא עלולה דווקא להוביל למאבק מתמיד בין מעמדות שונים: בין בעל הקרקע לבעל ההון על קבלת הרנטה; בין בעל ההון לעובד על שכר העבודה; ובין העני לעשיר על חלוקת ההון החברתי. זהו המצב הטבעי האמיתי, אומר ריקרדו, והוא לא נראה טוב. זוהי קביעה פסימית מאוד על העתיד וניפוץ ההרמוניה החברתית שתיאר סמית.

הקטסטרופה בדרך

חברו ובן שיחו של ריקרדו, הכלכלן תומאס רוברט מלתוס (1766־1834), הרחיק לכת עוד יותר ממנו, כאשר אמר כי החברה התעשייתית בדרך לאבדון. מלתוס היה בנו של דניאל מלתוס, אציל שהיה חברם של דייוויד יום וז'אן ז'אק רוסו, מהפילוסופים המובילים במאה ה־18, ושהאמין בעתיד טוב יותר לאנושות בעידן התבונה שקרב ובא. הבן תומאס החזיק בדעות הפוכות מאביו, ותורתו היא הפסימית מכולן.

בספרו "מסה על עיקרון האוכלוסייה כפי שהוא משפיע על שיפור החברה לעתיד" (שהיה בעצם חיבור שהבן כתב לאביו, כדי לשכנע אותו שהאופטימיות של דורו היא ללא ביסוס) העלה מלתוס חשש כי במצב הטבעי, כפי שניסח אותו סמית, יעלה ריבוי האוכלוסייה תמיד על ריבוי המזון הפנוי, ושצפיפות האוכלוסין תהיה הרסנית, כיוון שההמונים עומדים להילחם על מקורות מחיה, והדבר יוביל לאסון. ולמה כל זה יקרה? כי לפי דעתו של מלתוס, האוכלוסייה נוטה להתרבות בקצב של טור גיאומטרי, כלומר היא מכפילה את עצמה בכל פרק זמן נתון (1,2,4,8), בעוד שכמות המזון עולה באותו פרק זמן בטור חשבונאי בלבד – כל פעם תוספת של יחידה אחת (1,2,3,4,5).

לפי מלתוס, המשמעות היא שריבוי ידיים עובדות בעידן התעשייתי אינו דבר חיובי להתפתחות החברה האנושית ולכן אין לתת לטבע לעשות את שלו. אלא שיש להגביל את גידול האוכלוסייה באמצעים שונים: חלקם טבעיים, כגון רעב, מחלות ומלחמות; ואחרים שאינם טבעיים, כגון הקמת מעצורים מוסריים להגבלת הילודה או מניעה מעשית שלה. לדעתו, בקרב המעמדות העשירים קיימים מעצורים פנימיים המצמצמים את התרבותם, בעוד שהעניים ממשיכים להתרבות בכמויות מדאיגות. לכן, טען, יש לשכנע את העניים להימנע מילודה או ליצור אצלם פחד מפני רבייה, ובוודאי שיש למנוע כל תשלומי תמיכה מטעם המדינה, שהרי צדקה – פרטית או ציבורית – לא יכולה להיות תרופה לרשלנות שגרמה למצוקתם. אף על פי שנבואת הזעם של מלתוס לא התקיימה, ובמדינות העשירות יש דווקא מחסור בילודה, תחזיותיו הביאו לדאגה רבה ובעיקר עוררו קריאות להתערבות ממשלתית – לא רק בייצור המזון, אלא גם בתכנון הילודה.

לתורה זו נודעה השפעה נוספת במקום אחר לחלוטין. אבי תורת האבולוציה, צ'ארלס דרווין, סיפר שהוא "גילה" את הרעיונות הבסיסיים שלה, בדבר היתרונות שמעניקות תכונות מסוימות להישרדות לעומת אלו שמביאות להיכחדות, בזמן שקרא את ספרו של מלתוס על מלחמת המזון. ואכן יש קשר רעיוני בין תורותיהם של סמית, ריקרדו, מלתוס ודארווין, שכולם היו אנגלים שפעלו בהפרש של כמה עשרות שנים זה מזה. התמונה שעולה מהגותם של כל ההוגים הללו היא של מאבק בין פרטים על משאבים מוגבלים, וארבעתם רואים בפרט את יחידת הפעולה הבסיסית ומזהים מניע משותף זהה לפעולתו: האינטרס הפרטי, שהרדיפה אחריו, לצד פרטים רבים נוספים הפועלים באופן דומה למען עצמם, אמורה להביא לסדר בין כל חלקי העולם ללא תכנון.

למרות השוני ביניהם, סמית, ריקרדו ומלתוס מדברים על שוק שבו פועלים אנשים פרטיים, אך שוק זה מתקיים בחברה שעדיין מחולקת למעמדות, וחלוקה זו באה לידי ביטוי בתיאוריות שניסחו. אלא שבזמן שהם דנו באינטרסים של המעמדות המסורתיים – אצולה לא פרודוקטיבית, בעלי קרקעות שגוזרים רנטה ותעשיינים שמקדמים את הכלכלה – ובתפקידיהם בכלכלה, הם הזניחו אינטרס אחד: זה של מעמד הפועלים. כדי להבין את מכלול התוצאות של תורת השוק החופשי היתה התורה הכלכלית צריכה לחכות עוד פרק זמן עד לבואו של קארל מרקס, שינתח את הכלכלה הסמיתיאנית מנקודת מבטם של אלו שלא הובאו בחשבון, ויזעזע את העולם כולו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s