אם לתמצת לביטוי אחד את התורה הכלכלית־ מדינית ששלטה באירופה מסוף ימי הביניים ועד המאה ה־18, הוא יהיה "משחק סכום אפס". התפישה הרווחת היתה שהעושר העולמי הוא סופי ומוגבל, ולכן התעשרותה של מדינה אחת תמיד תבוא על חשבונה של אחרת. התורה הזאת מכונה "מרקנטיליזם", או "קפיטליזם מסחרי", ובה ובתוצאותיה נעסוק בפרק זה של סדרת הכתבות על תולדות המחשבה הכלכלית. המרקנטיליזם לא היה בדיוק תורה כלכלית וגם לא שלט רק באירופה. יהיה מדויק יותר לומר שהיתה זו אידאולוגיה מדינית שהצביעה על הדרכים שבהן מדינות יכולות וצריכות להתעשר על מנת שיהיו חזקות יותר מאחרות.
בסוף המאה ה־15 הכנסייה הקתולית והשיטה הפיאודלית כבר לא יכלו להסדיר את המערכת הכלכלית באירופה, ובמקומן החלו לצמוח ממלכות חילוניות אבסולוטיות. השליטים החדשים נדרשו להפנות את מבטם לענייני הממלכה כולה ולטובתה, שבה גלומה גם טובתם האישית. הוכרזו ערי בירה ששימשו כמרכזים כלכליים, נחקקו חוקים שהסדירו את היחסים בתוך גבולות המדינה ומטבעות לאומיים חדשים הוכנסו לשימוש. נוסף על כך המדינות גם נלחמו זו בזו, והיה עליהן לממן מאוצר המדינה את חימוש ואימון הצבאות ביבשה ובים. הדבר חייב את השליטים לקיים כלכלה מתוכננת וריכוזית, שמטרתה הראשית היא התעשרות המדינה. באופן טבעי עלתה השאלה איך עושים זאת.
ההשתחררות מהשיטה הפיאודלית הניעה שני תהליכים נוספים: האחד, החלה להתבסס התפישה לפיה הקרקע היא מקור להון, ושאפשר למכור אותה או להציע אותה לשימושים אחרים מלבד חקלאות; השני, עלה הצורך של כל אחד לדאוג לכלכלתו ולמחייתו. העבודה עצמה החלה להיתפש כאמצעי ליצירת הכנסות, שבאמצעותן ניתן אחר כך לקנות כל מיני דברים שנעשו בעבודתם של אחרים. תרמה לכך גם הנצרות הפרוטסטנטית, שהביאה עמה גישה חדשה לעושר, בניגוד לעמדה הקתולית שבה הוא נחשב למגונה. על פי התיאולוגיה החדשה, נתפשה העבודה כביטוי לניצול מבורך של יצירת האל, והעושר כביטוי לחסד אלוהי. אולם איך המדינה מתעשרת, איך העבודה – ואיזו עבודה – מייצרת הון, מה ערכם של הדברים שנקנים בשוק, איך מודדים את הערך והאם יש קשר בין כל הגורמים הללו? את המענה לשאלות האלה סיפקו מי שהתעשרו ונהפכו לכוח הכלכלי החזק בסופם של ימי הביניים: הסוחרים.
הסוחרים היו למעשה גם בעלי ההון, הבנקאים, המלווים בריבית והנושים של בתי האצולה והמדינות, שליטי הערים החופשיות, בעלי הציים והמושכים בחוטים הפוליטיים בכל אירופה. הם הציעו מדיניות כלכלית שביטאה דרך מעשית להתעשרות המדינה, על ידי עיקרון פשוט מאין כמוהו: יש לדאוג לכך שיותר כסף ייכנס למדינה מאשר ייצא ממנה.מכיוון שהמדינה מרוויחה כסף מיצוא סחורות, ומשלמת עבור סחורות שהיא מייבאת, עליה לנקוט צעדים על מנת להבטיח את יכולתה לעשות זאת. צעדים אלה כוללים הטלת מכסי מגן על יבוא מוצרים כדי לחזק את התעשייה המקומית ומניעת יצוא של חומרי גלם מהמדינה. אך גם הקמה של מערך של ספינות שבאמצעותן ניתן יהיה לייצא את המוצרים וטיפוח כוח צבאי כדי להגן עליהן ולפתוח שווקים במדינות אחרות. אם אין בידי המדינה די זהב וכסף, עליה להתפשט לשטחים חדשים כדי להשתלט על מכרות שמהם מפיקים את החומרים האלה.
ואמנם אחת התוצאות של גישה זו היתה רצף של מלחמות על שטחים מניבים ביבשה ועל שליטה בקווי סחר ימי, בעיקר בין מדינות אירופה שנהנו ממוצא ימי – אנגליה, הולנד, צרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל. במלחמות אלה היתה ידה של אנגליה על העליונה, ובעקבותיהן היא נהפכה לאימפריה ולבעלת הכוח הכלכלי החשוב בעולם.
עם כיבוש קונסטנטינופול על ידי העותמנים ב־1453 נותקו דרכי המסחר היבשתיות עם אסיה ונוצר צורך מיידי למצוא דרכים ימיות, ואחת מהן היתה להקיף את אפריקה מדרום, ותוך כדי כך לכבוש בה שטחים, לתפוס עבדים ולהשתלט על מרבצי כסף וזהב – מה שהביא להקמת מושבות אירופיות לאורך החוף ובתוך היבשת השחורה. מסעו של כריסטופר קולומבוס, כ־40 שנה לאחר מכן, גילה למלכים האירופאים יבשת נוספת שאפשר לכבוש ולבזוז. כך למעשה החל עידן מסעות הגילויים הימי והקולוניאליזם.
הביטוי המובהק של תהליך זה היא חברת הודו המזרחית הבריטית, אשר קיבלה מונופול על המסחר עם הודו והמזרח ובסופו של דבר גם היתה השליטה הקולוניאלית בהודו עד המאה ה־19. תומאס מאן (Mun), סוחר אריגים לונדוני ששימש כמנהלה של החברה בתחילת המאה ה־17, ניסח בספרו על עושרה של אנגליה ב־1630 את עקרונות השיטה המרקנטיליסטית באופן ברור ודרבן את הממשלות לא להסס ולהרחיבה ככל שניתן. זאת ועוד: מאן ראה בסוחר את דמות האדם האידיאלית וקבע כי סחר החוץ הוא המעשה האצילי ביותר. לאור זאת, זה קצת יותר מסימבולי שארצות הברית, כאוסף של יחידות מדיניות עצמאיות שהשתחררו מהשלטון הבריטי, נולדה ב"מסיבת התה של בוסטון" בדצמבר 1773, כאשר אנשי 13 המושבות השליכו את ארגזי התה של חברת הודו המזרחית לים, במסגרת המאבק שניהלו למען ייצוגם בפרלמנט הבריטי.
מדיניות פנים
לרעיונות המרקנטליסטיים היתה השפעה גם בתוך המדינות, שהפנו את כל משאבי התעשייה, המסחר, השווקים והכוחות כדי להתעצם. במסגרת כך החלה גם הסדרה של גביית המסים שדרשה הקמת מנהל מדיני וכלכלי מאוחד, שיפור דרכים ועידוד תעסוקה ותעשייה. החקלאות הוכפפה אף היא לשיקולים כלכליים. במסגרת מה שכונה "תנועת הגידור", נישלו בעלי אחוזות את עובדי האדמה ואיחדו שטחים ציבוריים קטנים ליצירת שטחים פרטיים לרעיית צאן, אשר נהפכה לרווחית בעקבות צמיחת תעשיית הביגוד והסחר בטקסטיל. בעלי האחוזות התעשרו מכך, כמובן, אבל עובדי האדמה נהפכו עד מהרה למובטלים, עניים, נוודים או קבצנים. חלקם עברו לערים והצטרפו לפרולטריון שהלך וגדל בעקבות ריבוי האוכלוסייה הכללי; אחרים נשארו בעוניים כשכירים אצל בעל הקרקע או בתעשיות המקומיות שהחלו לצמוח בפריפריות.
בערים, האינטרס המסחרי הגלובלי הכתיב לבעלי מלאכה את איכות המוצרים ומחיריהם. התחרות הביאה רבים מהם לפשוט את הרגל, בעוד שחלקם נהפכו לשכירים. בעלי המפעלים, שרצו לחסוך עלויות, שאפו להכניס מיכון ותיעוש, דבר שאמנם האיץ את התעשייה אך גם הוריד את שכר העבודה לטובת מחיר יצוא תחרותי. כתוצאה מכך גברו העוני של השכירים, האבטלה, ובעיקר הפערים בין בעלי ההון ובעלי הקרקעות לבין ההמונים.
שאלות כלכליות חדשות התעוררו: איך נוצר עוני, מדוע יש פערים ומהו תפקיד המדינה, אם בכלל, במניעתם? הדעה הרווחת היתה שהעניים והמובטלים הם בעצם בטלנים ועצלנים ומהווים סכנה לסדר החברתי. האינטרס החברתי והכלכלי תפס כל עבודה, גם בעבור שכר נמוך, כעדיפה על פני בטלה, ומתוך כך המעמד העשיר, הכנסייה והשלטון הציגו את העבודה לא רק כציווי דתי ברוח הפרוטסטנטיות, אלא גם כמאפיין של אישיות הגונה ומכובדת. מדינות רבות גיבשו חוקי עניים (כגון צמצום תנועה, ביטול עזרה, חובת עבודה וכדומה), הקימו מפעלים שבהם הועסקו המובטלים בשכר נמוך והכריחו את העניים לעבוד בהם. הגישה המרקנטיליסטית סיפקה לכל זה הסבר הגיוני: מי שהביאו את הכסף והזהב למדינה – הסוחרים – היו ראויים לסיוע ולהגנה מפני בני המעמדות המסורתיים מחד גיסא, אך גם מפני בעלי המפעלים, השכירים והעניים מאידך גיסא.
לשיטה ריכוזית זו היו גם השפעות ארוכות טווח: הייצוא, שהביא כסף זר פנימה, האיץ ודרבן את התעשיות המקומיות לייצר ביעילות ובזול, וההון המסחרי, שבתחילה שלט בתעשייה, הוליד למעשה את הקפיטליזם התעשייתי ואת שכבת התעשיינים. ככל שאלה צברו עוצמה פוליטית וכלכלית הם החלו לבטא את התנגדותם לשיטה, שמבחינתם היתה מכשול שעיכב את חלוקת ההון לתעשייה. אך רק עם הגותו של אדם סמית ובני דורו הליברלים במאה ה־18 הם יכלו להציע מדיניות כלכלית אלטרנטיבית, שמסבירה מדוע דווקא הייצור והמסחר החופשי נטול המגבלות אך גם נטול ההגנות הוא מנוע הצמיחה המרכזי של המדינה. אין זה מפתיע שסמית, שכתב בעת שהאימפריה הבריטית כבר התבססה בעולם כולו, קרא לספרו הנודע ביותר "עושר העמים".
כיום נהפך המרקנטיליזם לשם גנאי להתערבות יתרה בעולם העסקי מצד המדינה, אך יש לזכור שהיא היתה בעלת תפקיד מרכזי בהתפתחותה של המחשבה הכלכלית והכלכלה: היא תרמה להכרה בזכויות קניין של הפרט להגדלת המסחר העולמי ופיתוח התעשייה, ואף על פי שהביאה למלחמות רבות, וליצירת מעמדות העובדים השכירים והעניים, היא גם חייבה את המדינות לתת את הדעת על תופעות אלה ולא לפטור אותן כגזירה משמים.
ד"ר ירון כהן צמח 
להשאיר תגובה