היסטוריה של המחשבה הכלכלית: ימי הביניים

בשנת 410 נחרב העולם. השבטים הגרמאניים, בראשותו של אלאריק הראשון, פלשו לרומא, בירת הקיסרות הרומית המערבית, ובזזו את אוצרותיה. אמנם היתה זו רק פלישה אחת ברצף של פלישות שהביאו לנפילת האימפריה, אך כשם שרומא לא נבנתה ביום אחד, כך היא גם לא נחרבה בן־לילה. תהליך הידרדרותה של האימפריה, שארך עשרות שנים, החל בפיצולה לשתי קיסרויות, מזרחית ומערבית, בשנת 395, ונמשך בפלישות הרבות של הברברים לעיר ובהיחלשותה הצבאית כלפי חוץ ופנים כאחד. אולם גם אם האימפריה המערבית חדלה להתקיים במאה ה־5, ועל חורבותיה הוקמו יחידות מדיניות עצמאיות, השפעתה המשיכה להדהד גם מאות שנים לאחר היעלמותה.

את תחילתה של התקופה ההיסטורית המכונה "ימי הביניים" לא ניתן לסמן ברגע מסוים בזמן, אך נהוג לזהות את ראשיתה עם מאות השנים שבין התנצרותה של רומא במאה ה־4 לבין עליית האיסלאם במאה ה־7. מועד סיומה שנוי אף הוא במחלוקת, אך מקובל לייחסו לתקופה שבין נפילת האימפריה המזרחית ב־1453, עם כיבושה של ביזנטיון על ידי העותמנים, לבין הרפורמציה הנוצרית כמה עשרות שנים לאחר מכן. מבחינה כלכלית, ימי הביניים אופיינו בשני כוחות מנוגדים: מצד אחד, מה שנותר מהמערכת הכלכלית הרומית וסטגנציה חברתית בדמות השיטה הפיאודלית; ומצד שני התפתחותו של הקפיטליזם המסחרי, שנהפך לכוח המשמעותי ביותר עם סיומם. בפרק הנוכחי נעמוד על שני היבטים אלה.

הרומאים, כמו שאר עמי העולם העתיק, לא יצרו תורה כלכלית מסודרת ומאורגנת, וזו בעצם נגזרה מהתורה המדינית, מצורת השלטון ומאופי העולם הכלכלי. עם זאת, ברומא הונחו היסודות לתפישה האינדיווידואלית של הכלכלה, שלפיה האדם הוא היחידה הבסיסית של המעשה הכלכלי. רעיון זה בא לידי ביטוי בחוק החוזים הרומי, שנתן תוקף משפטי לזכויות הקנייניות ולנכסים הפרטיים, והסדיר את מערכת החליפין כמעשה של צדק שנעשה מתוך רצונו של הפרט לסחור בקניינו. החוקים גם קבעו לעתים מהו מחיר הוגן ומהו גובה הריבית שניתן לגבות על הלוואה, אם כי ערכים אלה השתנו בהתאם לאופיים של השליטים, ובוודאי היו שונים מגובה הריבית שנגבתה בפועל ומהמחירים שנקבעו בשוק. אכן, מתוך הכרה מעשית שאין שום צו שיכול לקבוע מחירים, אמר הנואם והפילוסוף הרומי קיקרו (בן המאה הראשונה לפני הספירה), שכדי להגביל את המחיר יש להגביל את הרצון.

הכלכלה ברומא היתה פשוטה: מבחינה חברתית שררה בה חלוקה מעמדית ברורה בין האריסטוקרטים לבין המוני העם, ומדרג חברתי זה קיבל משנה תוקף בשלהי ימיה של האימפריה, עם כינונה של מערכת הלטיפונדיות – אחוזות ענק בשטחים שנכבשו וניתנו למשפחות, לחיילים נאמנים ולרומאים המשפיעים, והצריכו המוני עובדים לעיבוד האדמה. לצד תעשייה מקומית ומסחר ברחבי הקיסרות ומחוצה לה, התבססה כלכלת רומא על מסים, עבדים וחקלאות. כל עוד הוסיפה האימפריה לגדול, וכבשה שטחים חדשים, הובטח לה זרם מתמיד של הכנסות ממסים ושל עבדים ששימשו ידיים עובדות בנחלות החקלאיות. אולם כאשר חדלה רומא לצמוח, וכשהשלטון המרכזי נחלש, נפגעה הכלכלה ולא היה עוד ביכולתה לתגמל את האזרחים. אמנם כל הדרכים עדיין הובילו לרומא, אבל תחזוקתן הופסקה והן נזנחו, נהרסו ושרצו שודדים. עם השנים התרופפו גם הביטחון האישי והקניין הפרטי, המסחר פסק כמעט לחלוטין, גביית המסים נהפכה לקשה ובפרובינציות צמחו מרכזי שלטון מקומיים על בסיס האחוזות שנשענו על עבודת האדמה.

 אי שוויון כחוק טבע

התפוררותה של האימפריה לחלקות אדמה בבעלות פרטית הביאה לעלייתה של השיטה הפיאודלית, שמקור שמה במילה הלטינית פיאודום, שפירושה קרקע שניתנת לאחר תמורת נאמנות. בשיטה זו הוצמתו האיכרים ועובדי האדמה באחוזות הגדולות לאדוניהם. האדונים סיפקו לצמיתים שתחת חסותם הגנה, ביטחון ותעסוקה, ואילו הצמיתים נתנו לאדוניהם את התוצרת החקלאית שגידלו ואת נאמנותם. בפועל שימש בעל האחוזה – שכונה "ואסל" – כמעין ראש שבט, שבסמכותו לקבוע מהן זכויותיהם וחובותיהם של נאמניו. כאשר צמיתות זו נהפכה לקבועה, על ידי דיני ירושה, נוצרו מעמדות קשיחים של וסאלים וצמיתים. כיוון שגם האדונים נזקקו להגנה מצד המלך, שהיה לרוב חסר כל אינטרס או יכולת לקיים מערכת כלכלית לאומית, הם הסכימו להיות וסאלים בממלכתו בתמורה לנחלות חדשות ולשלטון עצמאי בתחומם תמורת מס. האחוזות הפיאודליות שימשו כיחידות כלכליות אוטונומיות שסיפקו לעצמן את כל צורכיהן – כגון מזון, לבוש, ריהוט, צבא וכדומה.

כך, שלא כמו ברומא, האדם בחברה הפיאודלית לא היה ישות אינדיווידואלית העומדת בפני עצמה מבחינה אישית ומשפטית, ומרבית האוכלוסייה היתה משועבדת. עם זאת, האיזון בין האדון לצמיתיו הניב יציבות כלכלית מסוימת: מוקד הזהות של האיכר ובעל המלאכה היה אדונו וחצרו, והמניע לעבודה היה סיפוק צורכי האחוזה. ממילא גם לא נוצרו צורך או סיבה לייצר יותר מכפי שנדרש, כדי למכור את התוצרת מחוץ לאחוזה וגם לא לחשוב על ייעול העבודה. שיטה זו הסדירה כמעט את כל היחסים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים – חלוקה מעמדית, נגישות למוקדי הכוח, שליטה בהמונים וכמובן גם את חלוקת הרכוש והחוקים הנוגעים לו – וקבעה למי יש ולמי אין כסף, מהן זכויותיו וחובותיו של כל אדם, ולמי מגיע ליהנות מנכסים ומותרות בעולם הזה ועל מי להמתין לעולם הבא כדי לקבלם.

 הגדול שבשליטים הפיאודלים היה כמובן הכנסייה הנוצרית, שהחזיקה במספר הרב ביותר של קרקעות ובעושר הגדול ביותר, והיתה אחד מעמודי התווך של החברה והכלכלה. להבדיל משליטים אחרים גדולים וקטנים שנלחמו זה בזה, היתה הכנסייה מאוחדת תחת שליטה ואמונה משותפות. הכנסייה גם היתה מקור אספקה של כסף להלוואה ושל כוח אדם איכותי לשורות השלטון, דבר שסייע לה לשלוט גם באמונות הממסד החילוני ולהסדיר את כל היחסים והנוהגים האנושיים תחת כנפיה בעולם הזה ובעולם הבא. תפישת עולמה תאמה את הסדר החברתי: האדמה ניתנה לאנשים מידי האלוהים לעבדה ולחיות עליה, אך לא אלה אמורים לכוון את חייהם לעולם הבא. אדם צריך לעמול לא בכדי להתעשר, אלא כדי לשמר את המצב שבו הוא נולד. העוני עצמו נתפש כמתת אלוהית – זהו רצונו של האל שבני האדם יהיו עניים. ברבות השנים התקבע סדר חברתי זה עד שנתפש כטבעי – ככה זה. וכשהסדר נשמר, וכשכל התפקידים של כל השחקנים ברורים ואינם משתנים לאורך דורות, אין גם כל צורך בתיאוריה נוספת לזו התיאולוגית כדי להסביר מדוע אלה הם פני הדברים. במסגרת זו התקבל אי השוויון כטבעי ונחשב ליסוד של החברה.

אלא שבתוך עולם מסודר זה כבר החלו להיזרע הזרעים שיביאו גם לפירוקו, ובראשם צמיחת הערים והתפתחות המסחר. כאמור, עם התמוטטות האימפריה והסכנות בדרכי היבשה, נעצר המסחר רחב ההיקף כמעט לגמרי ולערים הרומיות נותרה בעיקר חשיבותן הדתית. בערים ישבו הבישופים, ואילו מחוץ לערים היו מנזרים שהתקיימו על חשבון הסביבה הכפרית ותוצרתה ומומנו באמצעות דמי אריסות ומס קרקעות שנגבו מהצמיתים. יוצאות מן הכלל הזה היו ערי הסחר של איטליה, כגון ונציה, או אלה של צפון אירופה, כגון ברוז' וברית ערי ההנזה (Hense) שבצפון גרמניה, אשר סחרו דרך הים. במקביל למציאות סטטית זו צמחו במהלך ימי הביניים ערים חדשות שהתבססו על מסחר ותעשייה עירונית, בהן למשל המצודות באזורי הספר, שבנו השליטים הפיאודלים מהמאה העשירית לספירה ושנהפכו לאטן למוקדי סחר. בערים אלה שכנו סוחרים ובעלי מלאכה לצד יחידות צבא וכוהני דת מקומיים. גם האינטרס של ערי המסחר (כגון ונציה) תרם לעליית ערים חדשות. המרדף שלהן אחר רווחים הוליד את הצורך לכבוש עוד ועוד שווקים, והן פעלו לתקן את הדרכים הישנות ולהקים מושבות במסלולי הסחר ובנקודות העצירה בנהרות. באותה תקופה התרחשו גם מסעות הצלב שהצריכו את פיתוח הדרכים ואת שכלול השיט ובכך תרמו למסחר ארוך הטווח.

 הווסאל מת – יחי המלך

הגידול הניכר שחל באוכלוסיית אירופה במאה ה־12 הביא לנדודים, הגירה לערים, יישוב שטחים פראיים והקמת כפרים חדשים שהיו חופשיים מהשיטה הפיאודלית. תושבי הערים צרכו את הסחורות שייצרו בכפרים (דבר ששינה את אופי הייצור בכפרים משימוש עצמי למסחר) וגם החלו ליצר בעצמם את המוצרים הדרושים לחייהם, תוך כדי הקמת תעשייה זעירה שתתמוך בצרכים אלה. היצרנים, שהיו בעלי אינטרס להשתכלל, לחדש וליזום כדי להשיג רווחים, שבו להתגורר בערים והגדילו עוד יותר את אוכלוסייתן. צמיתים או צאצאי אדונים שלא זכו בירושה נדדו אף הם לערים. חלקם רכשו מקצוע והפכו לבעלי מלאכה, וחלקם עבדו אצל אחרים כשכירים.

בערים הגדולות החלו לקום גילדות – ארגונים מונופוליסטיים של בעלי מקצוע מסוים שמטרת קיומם היתה בראש ובראשונה מניעת תחרות, אך גם שמרו על מחירים הוגנים ועל ייצור ואספקה של סחורה איכותית, ברוח הכנסייה. תחילה כפו השליטים על בעלי המקצוע להתאגד בגילדות, שכן כך יכלו לפקח עליהם ולגבות מהם מסים ביעילות, אך ברבות השנים נהפכו התאגדויות אלה לבעלות עוצמה כלכלית כה רבה, עד שהן שלטו בפועל בערים. לאחר שנים של שקיעה החל בתקופה זו גם שימוש נרחב בכסף, ששב וצבר חשיבות. הנסיכים והמלכים החלו להתערב בשוק הכסף ולהסדירו וקבעו ערכים ומידות למטבעות חדשים.

גם המעמד הבורגני החדש החל לדרוש לעצמו חירויות אישיות שונות: הזכות לעבוד באופן חופשי, והזכות לייצר ולייצא, לרכוש ולסחור. תושבי הערים היו בעלי מקצועות חופשיים שחיפשו את הרווח, והערים – בעלות מעמד בינוני מבוסס, מחזור כספים משוכלל, סחר נרחב ואשראי מפותח – ביקשו להשתחרר הן מהכפיפות לשלטון הכנסייה וחוקיה, שנגדו את רעיון הרווח האישי והמסחר, והן מעול המערכת הפיאודלית הנוקשה. הבורגנים כבר לא היו קשורים לקרקע או לאדון ולא היו תלויים בהם. בערים החופשיות הוקמו מינהל מקומי, משטרה, בתי חולים ומערכות חינוך מסודרים שמומנו מגביית מסים מקומיים. מציאות זו קיבלה תוקף בדמות מערכות משפט שבהן נקבעו חוקים רלוונטיים לתושבי העיר ולמלאכות השונות.

במאה ה־14 הביאו רעב (סביב שנת 1320), מחלות (המגפה השחורה, סביב 1350) ומלחמות (בעיקר מלחמת 100 השנים בין אנגליה לצרפת, בשנים 1453־1337) לצמצומה של אוכלוסיית אירופה בעשרות אחוזים. כתוצאה מכך נוצר מחסור בידיים עובדות, אשר העלה את מחיר העבודה, במקביל לזינוק במחירי המוצרים והסחורות. ניסיונות השליטים להגביל את שכר העבודה עוררו אי שקט חברתי ומרידות, ובעיקר חיזקו את שאיפתם של פשוטי העם להשתחרר מהצמיתות. בני המעמדות הנמוכים, שהזינו את כל שרשרת המזון החברתית אך נשארו בעוניים, הבינו שאפשר גם אחרת, וכי מי שעובד ראוי שייהנה מפירות עבודתו ורווחיו. אנשים אלה כבר לא זיהו את עצמם בתוך המסגרת הפיאודלית, ושאפו להשתחרר מהחוזים הכובלים. המעבר לערים אפשר להם לבחור בעצמם את משלח ידיהם ולעסוק בו מתוך כוונה לדאוג לעצמם ולא לבעל האחוזה. בתוך כך הולידו צורכי הסחר והרווח האישי את הצורך בשיפור הייצור והעבודה, והדבר הביא לצמיחת תעשיות חדשות. רוח החדשנות והיעילות החלה לנשוב, וחידושים טכנולוגיים נכנסו למערכות הייצור – שעונים, טחנות רוח ומים, רתמות ומחרשות שהקלו על העבודה בשדה, נייר שאפשר תקשורת זולה וקלה ומכשירי ניווט שהקלו על המסחר.

התוצאה הפוליטית המובהקת של תמורות אלה תהיה הקמתן של מדינות הלאום – מסגרות ריכוזיות חדשות בעלות חוקים לאומיים ושפה אחידה. אחידות זו תאמה את צורכי המסחר ואת זהות האינטרסים החדשה בין השליטים החילונים למעמד הבורגני. הנסיכים היו צריכים כסף לממן את השלטון והצבא; הקפיטליסטים נזקקו להגנה מפני תחרות, לאחידות במטבע, לוודאות ולהגנה משפטיים ולהבטחת הסדר והסחורות בדרכים. כך, ככל שכוחם של המלכים והנסיכים, בתמיכתם של הבורגנים העשירים, התחזק וגבר על חשבון השיטה הפיאודלית והכנסייה, החלו אלה להיתפש כמוקדים להזדהות עבור כלל תושבי הממלכה והצטיירו כמי שדואגים לטובת הכלל. הם שאפו להקים מונרכיות לאומיות בעלות כלכלה טריטוריאלית ופעלו להגן על תעשיות מקומיות והמסחר המקומי. שיאו של תהליך זה הוא בהטלת מכסי מגן, אך גם בייזום מסעות לפתיחת שווקים חדשים ולגילוי (ואם צריך אז גם לבזיזת) מרבצי זהב וכסף לשם העשרת המדינה.

כשהחלו לקום מדינות לאום והתחזק האינטרס להסדיר את הכלכלה, נוצר גם הצורך למצוא סדר מדעי בעולם הכלכלי ולנסח תורה כלכלית שתסביר כיצד להשיג עוד עושר. הפילוסופיות הכלכליות החדשות נתנו אישור למגמות הכלכליות של סוף ימי הביניים, שלא התמקדו עוד בפן הפוליטי או התיאולוגי של העשייה האנושית, אלא בפן הכלכלי. אלה חיפשו תבניות והסברים לתופעות של עוני ועושר, של זכויות כלכליות וחובות, של כסף והון וייצור יעיל ובעיקר של המסחר. בתוך כל זה נולדו המרכנתליזם, הפיזיוקרטיזם והקפיטליזם.

פורסם במגזין דהמרקר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s