יום מסכימים מרבית הכלכלנים שכלכלה היא מקצוע אנליטי בעיקרו, שמטרתו לחשוף ולנתח את העקרונות שלפיהם פועלת השיטה הכלכלית בטהרתה, ולנצל ידע זה בכדי להשיג אינטרסים כלכליים. זאת מתוך הנחה מוקדמת, לפיה עולם הכלכלה פועל בהתאם לחוקיות שאינה תלויה בחברה או בהיסטוריה האנושית, ורק במקרים מסוימים הכלכלה "מתלכלכת" ואינה פועלת בטבעיות, בשל צרכים פוליטיים או חברתיים מקריים. ראייה זו, המתבססת על מושגי יסוד כמו הון, עבודה, ערך, מחיר, ריבית, היצע וביקוש, החלה להתפתח בצורה נרחבת החל מסוף המאה ה־17, כלומר עם התפתחות הכלכלה הקפיטליסטית. ואולם מושגים אלה היו מוכרים עוד קודם, גם אם לא שולבו לכדי תיאוריה מאחדת שמסבירה את הקשר בין היסודות.
תיאוריות כלכליות קדומות לא דנו באופן פעולתו של העולם הכלכלי, אלא שאלו לרוב מהן הפעולות האנושיות הראויות. בהתאם, מושגים כמו קניין פרטי, רווח, חלוקת עבודה, חליפין ושוק, לא שימשו בכדי להסביר את העולם, אלא היו חלק מתורה מדינית או מוסרית, שנועדה לכוון את ההתארגנות האנושית, החברתית, המדינית או הדתית באופן כללי. כך היה ביוון העתיקה, (400־600 שנה לפני הספירה), אז נדרשו הפילוסופים הראשונים לשאלה מהו הסדר החברתי הראוי. בימים ההם החלה החברה השבטית להתבסס בערים, וליצור חברה מעמדית שיש בה קניין פרטי, שווקים, בתי עסק ומלאכה, חלוקת עבודה, מסחר וכסף. המגורים בעיר־מדינה כזאת הצריכו הסדרים מדיניים וכלכליים חדשים, בכדי לתת מענה לאינטרסים של הקבוצות הכלכליות השונות: השליטים והנשלטים, בעלי הבתים והעבדים, החקלאים ובעלי הקרקעות, והסוחרים ובעלי המלאכה.
אפלטון התייחס לראשונה להכרחיות של חלוקת העבודה כבסיס לחברה האנושית, במודל המדינה האידאלית שניסח. לכל אדם, טען, יש צורכי יסוד טבעיים שבלעדיהם אין לו קיום: מזון, מלבוש ומחסה. כמו כן, בני אדם נוטים להגדיל ולגוון את צורכיהם ולספק לעצמם גם הנאות ומותרות. מכיוון שבני האדם שונים זה מזה, ואף אחד לא יכול לספק לבדו את כל צרכיו, יכול כל אחד מהם להתמחות במלאכה שונה, ובכך לספק את צורכי האחר: האיכר מייצר תוצרת חקלאית, הבנאי מקים בתים, הסנדלר מכין נעליים — כך מתפתח שוק חליפין חופשי. תפקידה של המדינה הוא להבטיח את החליפין ולנצל לטובתה את ההבדלים בין האנשים, באמצעות מנגנון חלוקת העבודה. אולם, כיוון שהרווח של הפרט כפוף לטובת הכלל, מי שמקדיש את חייו למדינה אסור לו להחזיק ברכוש פרטי שעלול למנוע ממנו לשמור על טוהר המידות.
התפישה שניסח אפלטון הציגה את השיקולים הכלכליים במסגרת פילוסופיה אידאלית. ואולם יהיה זה תלמידו, אריסטו, שייזכר כראשון ההוגים הכלכליים שהציג משנה כלכלית סדורה בחיבוריו "תורת המידות", "תורת המדינה" ו"תורת הכלכלה". אריסטו היה הראשון שעשה שימוש במושג הכלכלה ("אקונומיה" או Oeconomicus) וראה בעיסוק בו תחום מחשבתי העומד בפני עצמו, אם כי עדיין שונה מאוד ממדע הכלכלה כפי שאנו מכירים אותו כיום, וקרוב יותר לניהול משק בית. השאלות העיקריות שבהן עסק אריסטו בהקשר זה היו כיצד על בעל הבית לנהל את רווחתו ועושרו — משקו, נכסיו, עבדיו, החווה שלו, בני משפחתו וכספו — באופן ציבורי בעיר־המדינה היוונית (ה"פוליס"), ותוך הפעלת שיקול דעת מוסרי. במקביל טבע אריסטו מושג נוסף, "כרמטיסטיקס" (Chrematistics), שעניינו חכמת הקניין וסחר החליפין.
אריסטו ביקר את המדינה הטוטאליטרית וה"קומוניסטית" שתיאר אפלטון, ותמך בזכותם של התושבים להחזיק ברכוש פרטי, כיוון שלדעתו רק אדם פרטי יכול לשמור על רכושו. אם אין לאנשים רכוש פרטי, טען, הם גם לא ישמרו על הרכוש הציבורי. עם זאת, הוא עדיין ראה מול עיניו רק שני מעמדות: מעמד השליטים המונה את המדינאים, השופטים ואנשי הצבא; והנשלטים, שהם האיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים. לתפישתו של אריסטו היה זה אך טבעי לחלק את האנושות לשני סוגי בני אדם: שולטים ונשלטים. אריסטו ואפלטון סברו שהסוחרים ואנשי המלאכה הם אנשים חופשיים המעמידים את פעולתם לטובת זולתם דרך מנגנון החליפין. ואולם למרות שנוכחותם הכרחית, הם אינם יכולים ליהנות ממעמד של אזרחים כיוון שהם מתעסקים בפעולות "לא ראויות" לאדם במסגרת הפוליס.
כסף הוא רק אמצעי
מושג "הטבע" הוא עיקרון יסודי במחשבה הפילוסופית של אריסטו שמנסה לבחון מהו המעשה הטבעי באמצעות תצפיות: האבן תמיד נופלת? כנראה שזה טבעה; הלהבה עולה? כי להבות עולות; הכוכבים זזים והארץ נחה, וטבעו של הזרע להפוך לעץ. אם הדברים מממשים את טבעם, אזי הם שלמים. אם הם פועלים בשונה ממה שהם אמורים — אזי משהו מפריע להם, או שאין הם הדבר שאנו חושבים שהם. כך למשל, קובע אריסטו כי האדם הוא מטבעו חיה פוליטית וחברתית, וכי בכך הוא נבדל מהחיה. לכן המשפחה, השבט והעיר הן התאגדויות טבעיות שבהן האדם מגיע לשלמות ומממש את טבעו ואת אושרו. מי שלא חי במסגרות האלה, אומר אריסטו, אינו אדם.
על פי אריסטו, הפעילות הכלכלית, שמשמשת כמעין דבק חברתי, מאפשרת לאדם לפנות זמן לפעילות פוליטית ובכך לממש את אושרו ואת הפוטנציאל האנושי שלו. לכן, מי שיש לו רכוש עודף סוטה מדרך הטבע, כיוון שהוא אוגר דברים שהם מעבר לצרכים הבסיסים שלו. אמנם לתפישתו של אריסטו שוויון בנכסים אינו הכרחי, אך אי שוויון גדול מדי — פוגע בהתאגדות הטבעית ובאושרם של האנשים, ויותר מכך — מונע מהם לממש את טבעם.
עניין זה בא לידי ביטוי במחשבה הכלכלית של אריסטו דרך מושג ה"ערך", שניתן להגדירו כיכולת למלא צורך. אריסטו רואה שלכל אדם יש צרכים שונים, ולכן הוא מוכן להחליף דברים בכדי למלא את צרכיו. אריסטו שואל: מהו המנגנון שמאפשר את החליפין? תשובתו היא שבזמן החלפת דברים בעלי ערך זהה דרך מערכת המסחר נוצר ערך החליפין של הסחורה, ובו האדם שוקל בעבור מה היה מוכן להחליף את מה שיש לו בכדי לקבל מה שהוא צריך. לכן, אפשר להסיק שהפצה של סחורות על ידי מסחר היא לא רק מעשה כלכלי, אלא גם מעשה מוסרי, שכן באמצעות מנגנון החליפין כל אחד מקבל את מה שהוא צריך על פי מידת הצדק.
עם זאת, אריסטו מבדיל בין ארבעה סוגי מסחר על פי מידת "טבעיותם" — החל בטבעי ביותר וכלה בזה שיש לגנותו. נניח למשל שיש לאדם נעל שיצר בבית המלאכה שלו. אותו אדם יכול להשתמש בנעל בעצמו, ולכן מבחינתו יש לאותה נעל ערך שימושי. אולם, אם יש בבעלותו נעל נוספת, הוא ירצה להחליף אותה בעבור משהו שווה ערך — למשל מעיל. אותו אדם יילך לשוק ויציע את הנעל עבור המעיל. מבחינת אריסטו יהיה זה סחר טבעי ולגיטימי כיוון שהוא מבוסס על סחורות בעלות ערכי חליפין זהים. עם זאת, ייתכן שבעליה של הנעל לא ימצא דבר מה שהוא צריך או רוצה, ובכל זאת ירצה למכור את הנעל שהכין. במצב כזה, הוא יוכל להעמיד אותה למכירה בעבור דבר מה שמשמר את ערכה — כסף — וכך יצבור סחורה מסוג מסוים שתשמש אותו בעתיד כדי לרכוש סחורות אחרות שיזדקק להן.
על פי תפישה זו, הכסף עצמו אינו אלא מערכת של ייצוג של ערכים. זהו אמצעי מסחר שקובע לסחורות מידה משותפת ומאפשר למדוד ערכים של דברים שונים בשוק, ואינו דבר בפני עצמו. לכסף יש ערך המוגדר על פי היכולת להחליפו בדברים אחרים, כמו כל סחורה. מבחינה מעשית, כל דבר יכול לשמש ככסף, אך הזהב הוא שנתפס כחומר המתאים ביותר לכך כיוון שהוא עמיד, לא מתכלה או מתקלקל וניתן לחלוקה לשברים קטנים, כאשר כל חלק שומר על ערכו היחסי.
הכסף, אם כן, מבטא את העושר, אבל הוא לא העושר בעצמו, לכן אגירה יתרה שלו, היא על פי אריסטו מעשה שאינו טבעי, ואף מנוגד לעקרונות הצדק. לכן העיסוק שמטרתו להרוויח כסף מהמסחר הוא עיסוק שאינו יצרני, לא משמש לקידום משק הבית ולכן נתפש כלא טבעי ומגונה. זהו המקור לחוסר האהדה למעמד הסוחרים שילווה את המחשבה הכלכלית עד סוף ימי הביניים ואף מעבר לכך. הסוחרים נתפשים כטפילים שקונים סחורה לא כדי להשתמש בה, אלא כדי למכור אותה במחיר גבוה יותר. הם לא מייצרים דבר, מלבד רווחים לעצמם, ורואים בכסף תכלית במקום אמצעי.
הצורה הרביעית של החליפין היא זו שבה מוחלף כסף בכסף, כלומר הלוואה בריבית. על פי אריסטו, שיטה זו היא הכי לא טבעית והכי לא מוסרית: לא רק שהכסף עצמו אינו דבר טבעי, מסחר בכסף ויצירת כסף מתוך כסף באמצעות גביית ריבית הוא הרשע המוחלט והתגלמותה של תאוות הבצע, ולכן יש לאסור עליו.
יש שיגידו שרק לאחר שהחברה המערבית השתחררה מתפישות אלו, שלפיהן המסחר הוא מעשה בזוי ומגונה וההלוואה בריבית היא אסורה מטעמי המוסר (דבר שאירופה ירשה גם מהיהדות), רק אז התאפשרה מהפכה אמתית בכלכלה הממשית: המסחר החל להתפתח ועשיית כסף מתוך כסף, או רווחי הון, אפשרה את התפתחות התעשייה והשווקים. לעומתם, יש שיגידו שאלו עדיין תחביבים של השטן. אנחנו נחזור לעניין זה בטורים הבאים.
אריסטו לא היה כלכלן, אך רעיונותיו — על ההגדרה של תחומי הכלכלה, על ההפרדה בין ערך שימוש לערך חליפין, על הכסף כאמצעי לעומת הכסף כהון, על הריבית, על הסוחרים ועל הקשר בין כלכלה לשאלות מוסריות — ליוו את האנושות במשך אלפי שנים. הוא אמנם לא דיבר על כלכלה באופן שאנו מכירים כיום, כתחום מחשבה נפרד ועצמאי, אך האופן שבו עשה זאת מבטא עניין אנושי בסיסי. גם כיום, בסופו של דבר, מעבר לגרפים ולנוסחאות המדברים על רווחים, מחירים ועושר, התיאוריה הכלכלית עוסקת באותם יסודות שהעסיקו גם את אריסטו ובני תקופתו: בני אדם ואושרם.
ד"ר ירון כהן צמח 
להשאיר תגובה