פילון האלכסנדרוני: לא בעיני גופך אלא בעיני התבונה

במאמר זה אבחן כיצד פילון האלכסנדרוני ניסה לפתור את בעיית המפגש בין הכתבים הקדושים לבין הפילוסופיה. פתרונו, המבוסס על השיטה האלגורית, מביא לידי דה-מתילוגיזציה של הכתבים. אך בלהבדיל מתהליך דומה אשר המיתולוגיות היווניות עברו, תהליך שבו הן נתגלו כסיפורי כזב, הכתבים נשארים כמי שמבשרים אמת החבויה ברובד הנגלה. שוני זה הוא שוני מכריע ואחד ממבשרי השיטה הסכולסטית של ימי הביניים.

מבוא

שני שלבים עיקריים ישנם בהתפתחותה של תרבות. השלב הראשון של כל תרבות הוא היצירה המזוהה עימה ואף מגדירה אותה. שלב נוסף הוא שלב הפרשנות הנשען על היצירה. הפרשנות של התרבות היא שלב של התבססות היצירה והתמסדותה. בתור שכזאת, הפרשנות משרתת את היצירה ודואגת לפתחה ולשלבה עם התפתחות התנאים ההיסטוריים והחברתיים. או אז, הפרשנות עצמה הופכת ליצירה חדשה המניחה יסודות להתפתחות התרבות בשלב נוסף. מתוך אמונה שהפרשנות חושפת את הגרעין העיקרי של התרבות ואת התמשכותה, יש צורך להתאים את היצירה התרבותית המסורתית לתנאים החדשים ומתקיים למעשה תהליך של תרגום היצירה. פרשנות זו היא פרשנות יוצרת, שבכדי לשמור על הוויטאליות שלה היא חייבת להתאים את עצמה לתנאים החדשים, לתפישות החדשות, לתמונת העולם החדשה(1).

בצומת היסטורי עיקרי בתרבותנו אנו מוצאים תהליך זה במלוא עוצמתו. בתחילת ספירת הנוצרים, בעיר אלכסנדריה המגלמת בתוכה מפגש תרבויות מרתק, פועל חכם יהודי אשר מנסה לשמר את התרבות היהודית אל מול כוחם הגואה של הפילוסופיה היוונית. ההיסטוריה מכירה בכך שהוא הצליח לעשות זאת והשפיע למשך מאות שנים על אופיה של הפרשנות הדתית בימי הביניים, ותרם לא מעט לעיצוב החברה והדת למשך מאות שנים.

פרשן זה הוא פילון האלכסנדרוני, הרי הוא ידידיה היהודי, שנחשב לאחד מצאצאי המלך הורדוס.

הוא הכיר שהפילוסופיה היוונית היא ה"תרבות השלטת" של עירו ושל האימפריה, ומפעל חייו היה למעשה ניסיון לשמר את התרבות היהודית בתוך אותה פילוסופיה ותפישת עולם. הפילוסופיה היוונית הייתה לגביו הים שרצה להטביע בתוכו את היהדות, וכן הסכין הביקורתית אשר לאורה נבחנה ונשפטה היהדות. הוא היה צריך להצילה. הוא היה צריך לפרשה. למעשה זהו היה מפגש בין הדת לבין הפילוסופיה, בין כתבי הקודש של הקהילה היהודית לבין כתבי אפלטון של הקהילות הסובבות. ויתכן שפילון היה הראשון שניסה למצוא פשרה זו והוא עשה זאת בצורה כל כך מקיפה ועמוקה.

על הפרשנות

לפרשנות של פילון ישנם ארבעה עקרונות, שניתן לראותם כארבעה מימדים של פרשנות. עקרונות אלו פונים הן כלפי חוץ והן כלפי פנים- הן כלפי היהודים שנטו לבחור מה לקיים ומה לבטל, קראו את התנ"ך ביוונית, ו"שכחו" את דתם, והן כלפי הזרים שניסו לבחון את הכתבים תוך כדי פירוקם, ולא הכירו את הכוח שלהם לגיבוש הקהילה היהודית:

– כתבי הקודש הם יחידה אחת והומוגנית ולכן יש לברר ולבטל סתירות אשר לכאורה מתגלים.

– כתבי הקודש הם ברורים, לכן יש להציג את הדברים הסתומים באופן נכון ובהיר.

– יש להצביע על המשמעויות המוסריות והחינוכיות של הכתבים.

– יש לכתבים וליהדות הנסמכת עליהם חיוניות לא מבוטלת ולכן יש ללמד זכות על התרבות ולפתח אפולוגטיקה אשר תציג חיוניות זו.

כל אלו הושמו למעשה על ידי שיטה אחת, שיטת האלגוריה.

האלגוריה היא שיטה פרשנית שלפיה תוכן היצירה, לצורך העניין- הסיפור התנ"כי, הגיבורים, העלילה וכל אלמנט בה, הם הסוואה לרעיונותיו של המחבר. בכל יצירה ישנם שני מישורים –הסיפור המוחש והמשמעות הנוספת. בסיפור המוחש ישנה רמיזה אל המשמעות הנוספת. למעשה, האלגוריה רואה בסיפור כמטאפורה מתמשכת אשר על הפרשן לחשוף את בסיסו הממשי. וזה לעומת סיפור ריאליסטי שבו לכל אלמנט ישנו קיום בפני עצמו ואי אפשר לבטלו גם אם מכירים במסומל. השיטה האלגורית היא שיטה המעוגנת בתפישת עולם דואליסטי, שלפיה העולם מחולק למוחשי ולמושכל, ובכדי להגיע למושכל יש להתגבר על המוחשי.

מעמדם של כתבי הקודש הוא כמובן של כתבים אלוהיים. אך אצל פילון כתבים אלו עוטפים סוד, מעצם היותם תופעה בעולם המוחשי. הסוד הגלום הוא על העולם המוחשי שבו חי האדם ועל דרכי ואופי ישועתו של האדם, וסוד זה ניתן לחשיפה אך ורק על ידי האלגוריה. לפי שיטה זו הדת היהודית מתבררת כלא פחות מאשר פילוסופיה רציונאליסטית. ועל כך ארחיב בהמשך.

פרשנות של הממשות וגבולות הידע

על פילון קודם כל לבסס באופן תיאורטי את העיקרון הראשון, בדבר אחדות היצירה. ואת זה ניתן למצוא בדבריו אלו-

"…ונראה שאנשים אלו (אלו החושבים שאברהם ביתר את החיות בברית בין הבתרים לצורך ניחוש רצון האל) הם הדנים והמעריכים את השלם על פי חלקיו, ולא להפך, את החלק על פי השלם. כי רק כך טוב שיבחנו כל הדברים, גם שמות וגם עצמים. אם כן, התורה, במובן מה, יצירה אחידה שיש להשקיף עליה כל כולה בעינים פתוחות, ולהקיף את כוונת הכתוב כולו כאחד, באופן מדויק ברור ואמיתי, מבלי לנפץ את השלמות ומבלי לפרק את האחדות. כי ברגע שחסר לפרטים את המבט בשלמותו, הרי הם נראים כדבר מה שונה בצורתו ובמינו. ובכן, מה הייתה כוונתה הראשונה של התורה? דעת, וכל אשר מתאר בד ובד גם תופעות של דעת". (שו"ת בראשית, ג, ג, על ברית בין הביתרים).

קטע זה מבהיר שאין להבין את התורה בחלקיה אלא כיצירה שלמה ואחידה. שהרי מי שמפרק את האחדות משנה את מראהו של הדבר, משנה את צורתו ומינו. מטרתם של הכתבים הוא ב"דעת". "דעת" אשר מותנית בהבנה מלאה ואחידה של הכתבים. אך מי יכול להבינם באופן אמיתי? מהם התנאים להבינם באופן אמיתי? אלא שאלות שיש לפילון עליהן תשובות.

לגבי פילון, לא כל אחד יכול להכיר את הסוד הגלום בכתבים. פילון מצהיר כך:

"שלושה סוגי אנשים- ילדי האדמה, שאיפותיהם הם תענוגות הגוף וסיפוק צרכים גופניים. ילדי השמיים, שאיפותיהם הם אומנות, מדעים וכל לימוד שכלי. ילדי האלוהים, כוהנים ונביאים, נימנים עם בני מדינתן של האידיאות הבלתי גופניות והבלתי נפסדות." ( על הענקים, 60-61 ).

חלוקה זו של בני האדם לסוגים מהווה לגבי פילון אבן יסוד בהסתכלותו על העולם. מחד, היא משקפת תפיסת עולם, מאידך היא מסדרת בצורה ערכית את הידע האנושי. אנו רואים כאן הטמעה של הפילוסופיה של האידאות של אפלטון: לא רק שהעולם הוא עולם דואלי – עולם מוחשי ועולם אידיאי, אלא גם ישנה חלוקה וגבול ליכולתם של בני האדם בהבינם את העולמות השונים.

הלימוד המדעי אינו יכול להגיע עד כדי הכרה מלאה של העולם והאידאות. בכדי להכיר את האידאות צריכה להיות תכונה מיוחדת באדם אשר תביאו לידי כך. ותכונה זו נמצאת אצל הכוהנים ואצל הנביאים, שהם במהותם חלק מאותו עולם אידיאי.

זוהי דוגמה לשיטתו הפילוסופית של פילון ולתפיסת עולמו האפלטונית. שיטה זו מטרתה לצייר ציור שלם של העולם השכלי ושל העולם המוחשי. היא מבדילה בין עולם התופעות והחומר ועולם האידאות הנסתר מהעין. אך גישה דואליסטית זו מניחה קשר הכרחי ביניהם. את העולם האידאי אי אפשר להשיג בחושים ולא בשכל, אלא בהארה שהיא ההתגלות. על ידי לימודים דתיים ופילוסופים נכונים ניתן לגשר בין העולמות ולדעת את קיומם של האידאות. אך בכך אין בכדי לאפשר את תפישתן. הן למעשה מחוץ לטבע המוחשי. לא רק ילדי האדמה מנועים מלדעת את עולם האמת, אלא גם ילדי השמיים שעניינם הם המדעים והלימודיים השכליים. לא כך הם יכירו את האמת. הפילוסופיה והמדעים אינם יכולים להוביל להכרת האל. רק מתוך רצונו של האל, מתוך כושר הנבואה שהוא מעניק לנבחריו ניתן להשיג זאת. זוהי למעשה הכרזה על מעמדו של האדם בעולם- נוכח האמת, האדם עומד פסיבי.

וכך פילון אומר:

" והנה שתיים הן הקושיות העיקריות בדבר האלוהים…האחת- אם ישנו… השניה- מהי אלוהות לפי מהותה. את פתרון הראשונה אתה מוצא ללא יגיעה מרובה ואילו לפתור את השניה…מן הנמנע הוא…ואילו את בעיית מהותו ככל שניתן לבוא עד חקרה, נברר ככל האפשר. שאין לך דבר יותר נעלה מלבקש את אלוהי האמת… אך אל זה לא ניתן להשיגו כלל מתוך השכל".

" … ומהו הדבר השני במעלה אחרי חזון האמת? הייה אומר, ההשערה ואומד הדעת, וכל מה שבגדר הסביר והנראה…", "… ואיזהו החלק שהאלוהים מייעד לך? לחזות ביקום ובאשר בו, ולחזון זה תזכה לא בעיני גופך, אלא בעיני התבונה אשר אין לפניהן לאות. "(על החוקים המיוחדים א, 32-52).

שתי דרכים לידיעה על העולם, על סיבותיו וחוקיו- דרך השכל ודרך ההתגלות. העולם, שהוא יציר כפיו של האלוהים, מתגלה כהרמוני, וכך גם מתוך הרמוניה זו ניתן ללמוד על הבורא, שהרי לא יתכן שהרמוניה זו תתקיים ללא מתכנן. אך למידה זו לא מלמדת על מהותו של האל אלא מביאה את האדם רק לידי הכרה בקיומו. אותו אדם אשר מבקש להגיע לחקר מהותו של האל, ושל המציאות, אינו יכול להגיע לכך אלא להישאר ברמה של השערות וההיגיון, אשר הם למעשה רק כלים אשר מקרבים את האדם אך לעולם לא יוכלו להביאו למחוז חפצו.

על האל והעולם האמיתי לומדים מתוך ההתגלות, על דרך הנבואה. דרך זו היא דרך שבה האל הוא היוזם את הקשר, הוא היוזם את מעבר המידע, הוא המסביר את עולמו. למעשה כך האל נותר משוחרר מגבולות יכולותיו הפיזיות של האדם. רק ההתגלות האקטיבית של האל היא המביאה לידי למידה של האמת. האדם הרגיל המוגבל מעצם טבעו, באשר הוא יליד האדמה או יליד השמיים, לא יכול להגיע לרמתו של האדם יליד האלוהים, אשר בתור בנה של מדינת האידיאות נחשף בצורה בלתי תלויה לאמת. לאנשים מוגבלים אלו נותרו תענוגות הגוף, מילוי צרכים, אומנות, ויותר מכל, אם חכמתם בראשם, נותר להם המדע והלימוד השכלי, שיכולים להביא לידי הכרה בקיום האל, אך לא ידיעת מהותו.

הדרגה הבאה לאחר חזון האמת של ההתגלות היא ההשערה הפילוסופית בדבר מה שסביר ונראה, אך לעולם השערה זו לא תוכל לעמוד לבדה. ולכן אין מדע אנושי, הנובע מפילפולי היגיון, שיכול להביא אדם להכרת האמת, אלא רק אל קירוב משוער וסביר אליה. המודלים המדעיים לעולם לא יהיו ריאליסטים מכיוון שמטבעו, האדם היוצר את המודלים, מוגבל מלתפוס את המציאות.

וכך הוא אומר:

" בשיר גדול אחד נאמר בשמו של האלוהים: ראו עתה כי אני הוא (דברים ל"ב ל"ט), להודיעך כי ה' בהווייתו נתפס מתוך הופעתו יותר משהוא מוקש מתוך היקש הגיוני" (על צאצאי קין 167 ).

גם ההרמוניה הנגלית, כתכונה של המציאות, היא תוצר מעשיו של האל. אין היא תוצר השכל האנושי המסדר והמארגן, הרואה את העולם דרך משקפי ההרמוניה, אלא הרמוניה זו קיימת במציאות והיא נגלית לאדם באופן בלתי תלוי.

פילון מכיר בכך שהאדם מנסה להסיק על העולם, על סיבותיו ועל חוקיו, אך מצהיר שאין ביכולתו לעשות זאת –

"אהבת הדעת הניעה פעם אחת את משה לחקור על הסיבות הגורמות לדברים העיקריים המתרחשים ביקום, כי בראייתו את כל הנבראים הם בהוויה והפסד, כלים או מוסיפים להתקיים (חוקיות בדבר התופעות), הוא תמה והשתומם עד שצווח- מדוע לא יאכל הסנה הבוער (שבירת החוקיות)?…(והאל ענה לו) אל תיגש אל העיון הזה, כי יש בו מן הפעלתנות ומן החקרנות היתירה, והמלאכה אינה לפי כוחו של אנוש… את המקום הזה (חקר הסיבות) יעד האלוהים לישים אלוהים בלבד, ואילו את בן האדם הוא לא מצא כשר לעסוק במחקר הזה".(על הבריחה והמציאה, 161)

אפילו משה, נביא כל הנביאים, לא זכה להגיע לחקר הסיבות בזכות השכל והמדע. למרות שמשה הונע מתוך אהבת הדעת, ולמרות שהוא גילה חוקיות מסוימת שמתקיימת בעולם, מוכיחו האל שכוח שיכלו מוגבל, ומראה לו תופעה שחורגת מתפיסת העולם השכלית (הסנה הבוער), ואף מוכיחו על כך ואומר לו שאין מתפקידו של האדם לחקור את היישים האלוהיים, או את האידאות ואת החוקיות.

"לפיכך נאמר לא שהחכם ראה את אלוהים, אלא ש"אלוהים נראה" לחכם. הן בלתי אפשרי שאדם בכוחות עצמו יתפוש את הקיים באמת, אלא אם הוא מראה ומגלה את עצמו". (על אברהם 80)

הכשדים "הניחו כי העולם עצמו הוא האלוהים, ובכך, מעשה חילול, זיהו את הנברא עם הבורא…הם הרימו על נס את ההוויה הנראית לעין ולא נתנו דעתם להוויה הלא נראית והמושכלת". (על אברהם 69)

ישנו סדר בעולם אותו הכשדים לא זיהו, הם טעו בהחליפם את העולם באלוהים, ולא השכילו לעלות אל העולם האידיאי ששם שוכנות הסיבות לעולם ולתופעות. פילון מבקש להראות שישנם מדרגות לתבונה. ואלו הן: א) הסתכלות בטבע על חוקיה ומניעה, וזהו מגולם בסיפורי אברם באור כשדים, שם הוא מושפע מהלכי חשיבתם של הכשדים. ב) הסתכלות עצמית והכרה עצמית, וזה מגולם בסיפורי אברם בחרן. ג) הכרת האל, וזהו סיפור אברהם לאחר שינוי השם. אך אין זו המדרגה הגבוהה ביותר כאמור. בהמשך בניית הפירוש האליגוריסטי, פילון מוסיף את השלב הגבוה מכולם, וזהו שלב התפיסה האינטואיטיבית, הבלתי אמצעית, של האדם את האל, וזה מגולם בסיפור משה בהר סיני. משה אינו מכיר באל בלבד, אלא גם תופש את מהותו, ללא כל צורך בתבונה. למשה ניתן כושר הנבואה, שהיא תמיד נתינה ולא הישג שיכלי, והיא למעשה הבעת אמיתות אלוהיות בלשון בני אדם.

לכן כתבי הקודש הם למעשה האמת שהיא ללא עוררין- שהרי הם ניתנו מטעם האל, לצורך הכרת האמת, והכרת האמצעים לחיים נכונים ומאושרים. לכתב הקודש ישנה מטרה- הספר שניתן במעמד מיוחד לגדול הנביאים והמחוקקים, הוא ספר שמבשר אמת, ותכליתו לימוד האמת על העולם, על הסיבות לו ועל חוקיו ויותר מכל- על מהותו של האל. וזה לא הושג בכוח השכל אלא ניתן ישירות מטעם האל. האל דיבר עם משה לא בשפה אלא דרך ההטמעה וההטבעה של הכתב אצל משה. למשה נותר לתרגם את הכתב לשפת אנוש.

אם כן, במאבק על האמת בין ההתגלות לפילוסופיה מנצחת ההתגלות. אין הפילוסופיה המושתת על השכל יכולה להגיע לאמת ולפתור וויכוחים, מכיוון שאין היא מותאמת לכך, אך האל שכל העולם הוא קניינו גילה את האמת בתורתו. נובע מכך שהאדם יוכל ללמוד על החוקיות האפשרית והסבירה לעין, חקר עולם התופעות, שקימת בעולם. אך למידה זו היא לא על הסיבות, שהן חקר דעת האל. סדר העולם נכרע על ידי חוקים בלתי משתנים של סיבתיות, אשר תלויים באלוהים בורא עולם, יוצרו וסיבתו של העולם. אין הם הכרח שנובע מתוך תיאוריה מדעית שכובלת את האל או המציאות ליכולתו של האדם לתופשם, אלא הם הכרח כי כך האל בראם וכי האל עצמו הכרח, העולם הוא קניינו, וחוקיו תלויים בו בלבד, בלתי תלויים באדם כלל.

לפי שהתיאולוגיה היא במעמד גבוה יותר מכל חקירה מדעית, חקר דעת האלוהים עדיף על חקר העולם. לאור זה שחקר העולם מוגבל מטבעו, וחוקי העולם כשלעצמם אין הם אפשריים אלא רק כחלק אימננטי מהאל עצמו, הרי כל חקירת העולם צריכה להתבצע במה שנתפס כגילוי אלוהי ללא שום ספק, במה שניתן לאדם לצורך מטרה זו של למידה על העולם, בכתבי משה. וכפי שכבר צוטט לעיל- "לא בעיני גופך אלא בעיני התבונה" תגיע לאמת- כלי המחקר הוא לא התצפית אלא הבנה של הכתב האלוהי. שם תמצא את כל האמיתות על העולם.

פילון

פילון האלכסנדרוני

הכתב, אם כן, הוא מקור בלתי נדלה של אמיתות שניתנו בדרך של התגלות. אך אותו אל שנתן את המקור הזה, נתן גם תבונה שבעזרתה השכילו בני האדם בכוח עצמם, לגלות כמה אמיתות שלאחרים ניתנו בהתגלות. אי אפשר שאמיתות אלו יסתרו אחת את השניה. סתירה ביניהן היא תוצר של חוסר הבנת כתבי הקודש או טעות של התבונה. בחקירה נאותה של יחס כתבי הקודש אל התבונה עלינו לפרש את הכתבים לאור מה שנראה לנו בבהירות יתרה כאמת מכוח התבונה, ולתקן את התבונה לאור מה שניראה לנו בבירור כלקח אמיתי של הכתבים.

פילון, בצומת הזמנים ותרבויות של תחילת הספירה, קישר וגישר על ידי על ידי פרשנותו בין התרבויות, בין מה שניתפס כאמת בתרבות זו עם מה שניתפס כאמת בתרבות השניה. על ידי קישור זה הוא ניסה לצאת מהאמת הרלטביסטית, תלוית התרבות, אל אמת אובייקטיבית, שהיא המציאות הנבראת בלבד, וכמובן, בוראה. בהתייחסותן של האמיתות התרבותיות אל האמת האובייקטיבית (עולם האידיאות האלוהיות) לא יתכן שהן יסתרו אחת את השניה. מקור משותף אחד להן, ובו לא יתכנו טעויות. בעשותו את האמיתות כמכילות אחת את השניה מאפשר פילון את הבנת האחת לאור האחרת. וכעת משנעשה החיבור ניתן לבאר את המקרא לאור אמת מושכלת פילוסופית, ואת הפילוסופיה לאור האמת הנגלת האלוהית. בשילוב של שניהם הכל יוכל להתברר, הן אבני היסוד של התרבויות, כגון המצוות ומטרתן, חגים וסיבתם, והן למידה על העולם, עכשווית ועתידית.

בסופו של תהליך מיזוג זה, הוכפפה הפילוסופיה לשירות התיאולוגיה, וכלי המחקר שלה הם מה שהתיאולוגיה מציעה, התגלות ולא הגות. על ידי למידת העולם אנו לומדים על דעת האל. על ידי קריאה ופרשנות הטקסט לאור האמת הנגלת נוכל ללמוד על העולם. התשובה הסופית כבר ידועה- סיבת כל הסיבות היא האל, חוקי כל החוקים הוא רצון האל, תכלית העולם הוא לשירות האל. מתוך סינקרטיזם זה של תרבויות ואמיתות נוצרו התבניות של הסכולסטיקה הנוצרית, אשר במשך מאות שנים לאחר פילון הפכו לאבני הייסוד של בניין הידע. בנין שלפיו אין מדע ללא המקרא, אין אמת ללא גילוי אלוהי. פלפולי המדע יכולים להגיע עד המוחש, העולם הזה, שבו מתקיימים רק דעות ואפשרויות. אך המציאות והאמת נמצאות בעולם העליון, בעולם האידיאות, ולשם לא יכולה תבונתו של האדם לחדור לולא "הוזמנה" על ידי התגלות.

כיצד ניתן ללמוד מהמקרא על העולם- ממשות של הפרשנות

אם כך, ראינו שכתבי הקודש נתפסים כמבשרי האמת של עולם האידיאות. זוהי אינה אמת רלטביסטית, תלוית תרבות או אדם, ואינה אמת שכוחה נובע מכוח ניבוי תופעות לאור השערות, משמע- מדע. האמת של הכתבים היא אמת שכוחה נובע ממהותה כאמת נגלת, אובייקטיבית, שניתנה לאדם מיוחד למען העולם כולו, במעמד מיוחד, מטעם אדון עולם. אמת זו כולה נמצאת, וכאן צריך להוסיף- בגלוי או בנסתר, בספר שנכתב לאורה. אך כאן צריכה להישאל השאלה- מהם הדרכים לחושפה?, כיצד מתוך סיפורי תולדות בני ישראל ותולדות האבות תלמד האמת על המציאות?, ולפילון הפתרון.

"… לא כדי ללמדנו פרק בהיסטוריה, היינו שקבוצה מסוימת יצאה לנדודים… אלא כדי ללמדנו לקח הדרוש לחיינו, שראוי לו לאדם להשיבו אל ליבו… רוח הקודש אומר למי שתר (תר-ריח, תרח) מה אתה חוקר אודות השמש מה גודלה?… ועל אורו של הירח אם משלו או אם שאול?…איך תעיז להקיש דברים שאינם בהיקש? מה לך לדרוש ולפרוש במה שאינו עניין לך, בדברים שלמעלה ממך? איך בפלפולי מדעיך תסיק שמיים? שקוד על אותה פילוסופיה שהיא חיונית ויאה לו לאדם- שאל מהי הראיה, שמיעה , ריח, מישוש, ומהי תחושה בכלל, פעולת הראיה מהי, וכיצד אתה רואה, פעולת השמיעה מהי וכיצד אתה שומע… מה עניינים של כל אלה לכך שהן מתבצעות?" (על החלומות א, 52-60, מתוך הפרשנות האליגורית לשמות תרח וחרן ונדודי אברהם).

כלל ראשון הוא לדעת שאל לו לאדם לחשוב שסיפורי האבות מצטמצמים לסיפור היסטורי גרידא. אלא, שאם נשנה את הבנתנו את מעמד הטקסט נוכל להבין גם את הסיפור המטאפיזי המובלע בהיסטורי. כאמור, לטקסט יש משמעות תכליתית. הוא בא ללמדנו על המציאות ואלוהים ולהכוונינו לחיים נכונים יותר עד הגאולה. לכן כל סיפור בו הוא ביטוי של האמת על אורחות חיינו או על כוונתו של האל במעשיו. החוקים שיתגלו לנו כשנבין כך את הטקסט, הם בדיוק אותם חוקים שעל פיהם פועל העולם. מכיוון שהם תוצר של אותה מציאות מטאפיזית, החוקים מהווים ביטוי של ההרמוניה הטבעית של עולם האידיאות:

" … לאמור כי גם העולם מתאים לתורה וגם התורה לעולם, וכי אדם שומר התורה הוא ממילא אזרח העולם מכיוון שמכוון הוא את מעשיו לרצונו של הטוב, שעל פיו מתנהל כל העולם…" (על בריאת העולם, א,3)

כדי ללמוד על העולם אנו צריכים לפרש את המקרא, לחשוף את הסוד הגלום בו- לגלות את הסיבתיות והחוקיות שמתקיימות בו. המקרא לא כתוב סתם, ולא סופרו סיפורי הבריאה, האבות, הנדודים, וכן הלאה, כסיפור היסטורי. יש להגיע להבנה, על דרך האלגוריה, מדוע דברים מסוימים סופרו, בכדי להבין את העולם בו אנו חיים, הבנה שהיא הבנה תכליתית. וכך לדוגמה הוא מפרש את סיפור הבריאה של יום רביעי:

"שכן צפה (אלוהים) מראש, בני אדם אלה שעדיין לא באו לעולם, מה תהיה קצרה דעתם; שהם ילכו שולל אחרי מראית עין ואומד הדעת, שיש בהם מן המסתבר, אך אין בהם אמת צרופה, שהם יאמינו לתופעות (ביוונית גם – גרמי השמיים) יותר משיאמינו לאלוהים, ושגדולה תהיה בעיניהם חכמת שווא מחכמת אמת…." (בריאת העולם, 45-46)

וכאן הוא מביא סיבתיות מסוימת שיכולה להיתפס כנגלת כאמת, בין סיבובי הכוכבים לעונות השנה ולצמיחת הצמחים. הכוכבים נבראו ביום הרביעי והאדם מיודע על כך בכדי שילמד שאין קשר בין זה לבין צמיחת הצמחים שנבראו קודם. ישנו הסבר סיבתי אחר, אמיתי, לצמיחת הצמחים. אלה הם דברים נסתרים אשר צריכים להילמד מתוך הכתוב. וזה לא רק הסבר מדוע אין הכוכבים משפיעים על צמיחת הצמחים אלא גם הסבר מה כן משפיע, ויותר מזה- מדוע נבראו כך הדברים, ומדוע זה סדרם: בכדי שלא יתפתו האנשים אחרי התופעות הנגלות להוציא מהן סיבות, אלא רק הבנה נכונה של הכתוב, וכן הבנה מדוע זה נכתב כך ולא אחרת, הם אלה אשר ילמדו את האדם על הסיבות הפועלות בעולם.

" … ואשר על כן הדשיאה הארץ דשא והצמיחה כל עשב, בטרם נסדרו שמיים." (שם)

…..שלא נטעה ונחשוב שלכוכבים יש ריבונות ויש להם כוח יוצר משל עצמם. יש תכלית לסיפור, שצריכה להיחשף, כאשר תכלית זו נחשפת נלמדים דברים על כוונתו של האל, הן בבריאתו את העולם לפי סדר מסוים, הן מדוע נכתבו הסיפורים, הן מדוע ניתן המקרא בכללותו, והן מהם הדרכים שעל האדם לחשוב כשהוא קורא ספר זה.

ב"על חיי ההתבוננות" הוא אומר בזכות ההכרח שבפרשנות, ובאלגוריה בפרט:

"ביאור הכתבים מבוסס על המשמעות הכמוסה המתפענחת על ידי האליגוריה, כי…התורה משולה לבעל חיים שגופו הם החוקים המפורשים ונפשו הגיונו הסמוי הנרמז במילים. בעזרת התבונה התחילה הנפש השכלית לראות את הדברים הסגוליים לה, ובאספקלריה של המילים היא הבחינה בתפארתם האדירה של המושכלות, ואם שהיא מפתחת ומערטלת את הסמלים, היא מוציאה לאור את האמיתות במערומיהן לעיני אלה שיש ביכולתם, בעד הגלוי את הנסתר, בעזרת רמז דק מאוד" .

תפיסתו הדואלית על העולם מוחלת גם על הכתב עצמו. המקרא הוא בעל שני אופני קיום- המוחש והסמוי, ככל תופעה אחרת. המוחש הוא הכתב, הנראה, הפשט. אך האמת לא נמצאת שם, האמת נמצאת בעולם הסמוי, עולם האידאות המשותף לכל תופעות, שם נמצאות הסיבות, שם ישנה המציאות. על ידי ערטול המוחש מהיבטיו הפיזיים, נוכל לחשוף את האמת. המילים, שהם חלק מהמוחש יכולות להוביל את השכל לראות את הגדולה והתפארת-את ההרמוניה, אך לא להגיע עד לסוד עצמו.

האדם שנשאר ברמת הפשט יתפוס את המסופר במקרא כממשי והיסטורי, אך לא יתרומם מעל המוחש. זה אשר יפנה לכיוון הביאור האלגורי, יראה שהתופעות שמוצגות במקרא, הן ייצוגים של אלמנטים רוחניים, במקביל לממשותם ההיסטורית. על ידי חשיפת הסוד- את המיוצג על ידן- ניתן לגלות את המציאות. וכך המצוות, לדוגמה, אין הם ללא תכלית וטעם:

" אכן מי שירצה לבחון במדוקדק את תכונותיהן של המצוות לפרטיהן ימצא שהן פונות אל ההרמוניה של היקום ותואמות לסדרו של הטבע." (על חיי משה ב- 52)

על פי האלגוריה היוונית, ערכו האמיתי של המיתוס הוא בתכולתו- באמת שהוא מוביל. אין שום ערך לסיפור עצמו באשר הוא אינו אמת, ומשמעו הפשוט של המיתוס מתבטל מפני אמיתות פיסיקאליות, מטאפיסיות או אתיות שגלומות בו. המיתוס הוא השלכת ראית העולם ודרך ההתנסות בו אל מחוץ העולם האנושי, אל תחום האלים. האלגוריסטיקה, כשיטה פרשנית המנסה לפענח את המיתוס, היא דרך לדה-מיתולוגיזציה, שמביאה ללמידת אינפורמציה על עובדות. זהו הפשטת הסיפור, ביטול המלל. יוצא מכך שהמיתוס נותר כבעל ערך יחסי, שהרי הוא תלוי בערך שהתבונה מוצאת בו. אצל פילון, לעומת זאת, המיתוס הם הכתבים, אך מעמדם קיים ומוחלט, ומה שמקבל ערך יחסי הוא תבונת האדם והמדע, והיכולת- או בעצם חוסר היכולת- להגיע לאמיתות תלוי בכושרה של התבונה להגיע לידי גילוי אותו ערך מוחלט, על תבוני וקדוש הגלום במיתוס מלכתחילה.

כאן פילון מקבל את תפיסת העולם האפלטונית בדבר עולם מוחש ועולם אידיאי לא עד סופו. אך בלהבדיל מאפלטון במשל המערה שלו, אין הוא מבטל את העולם המוחשי בפני עולם האידאות. לעולם המוחשי יש קיום בפני עצמו גם אם הוא צלו של עולם נסתר, ומהווה חיקוי מוגשם שלו, שצריך לחושפו. אין זה צל כמו אצל אפלטון המקבל ערך של טעות, תלוי ולא הכרחי, אלא הוא מציאות ממשית לא פחות מהדבר שהוא צל לו.

דוגמה לעיקרון זה נלמד מתוך ביאור שמו של בצלאל- שהרי לא סתם ניתן לו שם זה- ותפקידו כיוצר כליי המשכן שראה משה על ההר בזמן ההתגלות. הכלים הם הצל של האידיאה שבראשו של משה ולשניהם יש מעמד של אמת. "כליי המשכן" יש להן שני מובנים: אצל משה הן תבניות אלוהיות של מה שיהיה מוחש אצל בצלאל, והן גם האידאות של יצירות הנפש הטובות. מהמהות הראשונה שלהם, כתבניות מוחשיות, לומדים על כך שהמוחש הוא צל ממשי של האידיאה שלו. ומן המהות השניה, כאידיאות מוסריות, לומדים שהכתוב המוחש הנו ביטוי של תהליכי נפש. וכך כתבי הקודש בפרשנותם הנכונה מהווים ביטוי מוחשי של עולם האידאות, וכן ביטוי של תהליכים שעוברת הנפש. אך כשם שכליי המשכן עצמם אין מקומם בעולם בטל, כך גם מקומו של הכתוב (הפשט) אינו בטל. אין להבינו רק כפשוטו- כחומר, אלא יש לבאר את מהויותיו הפנימיות, כתוצר של אידיאה: מדוע הוא קיים, ומדוע נכתבו הדברים שבו כשם שהם נכתבו ולא אחרת.

הסיפורים הם ביטוים של אידיאות אוניברסאליות, אובייקטיביות, מטאפיסיות, שנמצאות בבסיס כל המוחש והנתפש. כל מה שמוצא האדם בעולם המוחש הוא ביטוי של אידיאה, הן כתוצר שלה והן כמסמל שלה. אידיאה זו באה לידי ביטוי גם בסיפורים שנכתבו בתורה, מכיוון שהיא קודמת גם למעמד ההר. התופעות הנגלות לאדם בכל מקום ובכל תקופה, יש להן אותן סיבות, מכיוון שכל המוחש הוא תוצר של תהליכים הרמוניים שמתרחשים ברמת קיום מטאפיסית. רמה זו אין לתפשה על ידי החושים וגם לא בעזרת ההיגיון המוגבל. אלא רק באמצעות האלגוריה, כמהלך פרשני. האליגוריה היא הרכב שמעביר אותנו מהמישור המוחש, אל המישור האידיאי. שם אנו רואים את סיבת הדברים ואת תכליתם. ורק התורה היא הפתח לדרך בה תיסע האלגוריסטיקה, מכיוון שהיא אינה תוצר של חושים, והיא אינה תוצר של מחשבה, היא תוצר של התגלות.

ישנה זיקה הכרחית בין המסופר לבין המאורע היסטורי לבין האידיאה. הסיפור הוא ריאליסטי הן משום שהוא מתאר מאורעות היסטוריים, והן בכך שהוא מספר על הנפש של העולם – על עולם האידאות. ומכיוון שעולם האידאות מתגלם גם הוא במאורעות ההיסטוריים, אין זה אלא שכל מאורע היסטורי, כגון שם, מצב, מסע, יש לו משמעות כפולה: היסטורית- מוחשית, ונסתרת- אידיאית. לכן כל שם שגם הוא בעל שני מישורים מכיל בתוכו את משמעותו של הנושא אותו, ומכאן ניתן לדעת אמיתות על נושאו מתוך שמו ועל המציאות המטאפיסית מתוך מסעותיו, מעשיו, תכונותיו הנגלות וכן הלאה. ויותר מכך, על ידי אותם אמיתות מטאפיסיות אנו לומדים על סיבות ומהויות התופעות הנגלות גם לנו. כך התורה היא לא רק אוסף של סיפורים היסטוריים שאמיתותם מוטלת בספק, לאור סכין המנתחים של השאלות הפילוסופיות, ואוסף מצוות לא מוצדקות לאור השתנות המנהגים, אלא הוא ספר לימוד על העולם ועל הקיום היומיומי.

כשם שהתופעות עצמן לא יכולות לקבל ערך של טעות, אלא רק מה שהאדם חושב שסיבותיהן הן, כתוצאה מתהליך של היסק, יכול לקבל ערך שכזה, כך גם הטקסט לא יכול לבשר בפשוטו בשורות מוטעות, אלא רק פרשנותו יכולה לעלות טעויות. כשם שישנה סיבה אמיתית לתופעה, ישנה פרשנות אמיתית לטקסט. כשם ש"מקומם" של הסיבות, המהויות והאידאות אינו במוחש אלא במושכל, כך גם הפרשנות של הטקסט, שתחפש את סיבת הטקסט, אינה במוחש- הפשט- אלא במושכל- המבואר על דרך האליגוריה. אם המשמעות האלגורית, העולם המושכל שמתברר לנו בחקירה, אינה עולה בקנה אחד עם הכתבים, אין זה אלא מכיוון ש"מיהרנו" להכריע בדבר המשמעות עקב דעות קדומות שבנו, ועלינו לשוב ולחפש את המשמעות האמיתית שהיא חייבת לעלות עם הכתבים.

המהלך האליגורי עצמו לא מקבל ערכי אמת או שקר אלא הוא הכלי המתאים בדרך לאמת, ולכן לא יכול להיות שלא יוביל אליה. מכיוון שלקיום העל זמני יש ערך של אמת, והוא הרמוני וקוהרנטי, לא יתכן שביטויו המוחשי לא יהיה כזה, ולכן אם אנו רואים איזה פרשה סתומה ולא ברורה לנו בכתב, ואנו אומרים לעצמנו- "היה צריך לומר אחרת", אנו באים עם דעות קדומות על אמיתות שלכאורה, שנלמדו מתוך המוחש- התצפית והתופעה. אך פרשנות נכונה תראה לנו שאין זה כך ומה שנכתב אכן היה צריך להכתב כשם שנכתב. בין כתביו של פילון אין הצדקה לשיטה האליגורית, אך מבין דבריו עולה ששיטה זו עדיפה על כל שיטת ביאור אחרת, ולהלן מספר דוגמאות. מכיוון שאדם הראשון נתן שמות לדברים, ישנה התאמה בין הדבר כשלעצמו לבין סימונו הלשוני:

" האל לא נתן לאדם אותיות ולא פעלים ושמות, אלה הם סימנים קטנים של משמעויות גדולות, סימנים מוחשיים של ערכים מושגיים, סימנים גלויים של ערכים נסתרים." (על שינוי השמות 63-65 )

האדם בחירותו ובחכמתו, המציא שמות מוחשיים המתאימים לטיבם של הכוחות הפועלים בדברים, השמות אינם טבעיים אלה הם פרי החכמה. ולכן דרך הבנת השם ניתן להבין על תכונותיו של הנקרא בו. השפה כולה היא סימנים מוחשיים של ערכים מושגיים ונסתרים, ועל ידי "משחקי לשון", אליגוריות ומטאפורות ניתן להגיע לאמת.

"מהו עץ החיים ומדוע הוא באמצע גן עדן? יש הסבורים, שכשם שהצמחים הם גופניים ובני תמותה, כך קיימים גם צמחי בני אלמוות… אך שמא יש לבאר את הענין בדרך אליגורית? ובכן יש אומרים כי עץ החיים הוא האדמה, שכן היא מצמיחה כל חי… והאדמה היא מרכז הכל. ויש אומרים ששבעת הגלגלים שבשמיים אמורים להיות עץ החיים שבאמצע, ויש אומרים שהוא השמש, כי היא במובן מה, במרכז כוכבי הלכת והיא סיבת התקופות שעל ידיהן מתהווה כל דבר. ואחרים אמרו שעץ החיים הוא שלטון הנשמה כי הנשמה מרעננת ומחזקת את החושים…..אך אנשים טובים והגונים אומרים שעץ החיים הוא הטובה שבמידות האדם- יראת אלוהים שבאמצעותה השכל – לגמרי לבדו- הופך לבן אלמוות". (שו"ת בראשית א, י,)

" …אולם הדברים האלה (הנחש, חווה ואדם) אינם יצירות מיתוס, שבהן שמחה כת הפייטנים והסופיסטים, אלא דוגמאות של טיפוסים הקוראות לאליגוריה בהתאם לביאורים הניתנים על ידי מחשבות נסתרות, והנה אם ילך מישהו אחרי ההשערה הטבעית, יגיד לנכון שהנחש הוא סמל התאווה…" (על הגירוש).

ישנם האומרים כך וישנם האומרים כך, תתכנה פרשנויות רבות ואלגוריות רבות, אך פילון אומר שמתוך כל אלא, רק אנשים טובים והגונים מצליחים ללמוד תורת חיים ומוסר, על המידות הטובות- יראת אדם את אלוהים, והרעות- התאווה. האמת המושכלת מתוך הביאור אמורה להוביל את המאמין לידי פרקטיקה דתית, ובכך נמדדת איכותה של הפרשנות. עץ החיים יכול להיות בעל מובנים אליגוריים ומטאפוריים רבים, אך הפרשנות הנכונה היא זו אשר מלמדת את האדם על הערכים בהם הוא צריך להחזיק, ועל הפעילות הדתית שלו.

סיכום

אם כך, המקרא, בהקרא נכון, מהווה אבן יסוד לפעילות אנושית- למידה על העולם, ולמידה על החיים הנכונים. פילון יוצא מן המקרא אל ההיגיון האוניברסלי של תקופתו. הוא מניח שהמקרא הוא מקרה פרטי של אותה אמת אובייקטיבית שכל אדם צריך להגיע אליה. אך הוא עושה זאת בדרכים אקסלוסיביות- מי שיודע את הדרך יודע להגיע לאמת, מי שלא יודע נשאר בור וחסר הבנה. אדם זה הופך לתלוי בפרשנים אשר יראו לו את המשתמע מהטקסט. סידור ידע זה מביא להיררכיה שבה לפרשן, או לחכם הדת, יש ערך מוסף של הכרחיות. שהרי בלעדיו הכתבים הקדושים של הקהילה יישארו ללא מובן. מהיכן לנו שפילון הוא אכן מהנבחרים שאליהם נתגלתה האמת? על כך הוא עונה פעמיים:

"…ברם שמעתי פעם ביאור רב משקל מנבכי נפשי, אשר פעמים זוכה להשראה אלוהית ומתבטאה וניבאת לי בקשר לדברים שעליהן לא ידעה…."(על הכרובים, 27)

"שהרי גם אני הוכנסתי על ידי משה, אהוב האל, ברזים הגדולים…."(שם, 49)

משנתו יש לה, כנדרש, מעמד של אמת מתוקף זה שהיא נובעת על ידי השראה אלוהית ועל ידי שהוא הוכנס אל קבוצת יודעי הסוד. פילון עומד בתנאיו שלו בכך שהאמת המוחלטת היא נגלת ולא מושכלת, כך גם תורתו היא תוצר של נבכי נפשו, אינטואיציה פילוסופית אשר מפרשת את העולם דרך ביאור הכתבים הקדושים.

לאחר הפרשנות הכתבים נתפשים באופן חדש. אין הם עוד אוסף של סיפורים וצווים חסרי פשר, אלא הם הפכו להיות חלון אל המטאפיסיקה. למעשה, במעמדם זה הם אינם מביעים יותר אמת מתוקף עצמם אלא רק לאור פירושם האליגורי. וכאן מתגלה מתח מתמיד בין הפרשן לבין קהילתו. שהרי בעיני הכלל- הקהילה, הפשט הוא אמת ולא מטאפורה. האם מי שתופש או תפש את הכתבים כמבשרי אמת מתוקף עצמם, מימי כתיבתם עד ימי פרשנותם- האם הוא חי בטעות?. האם חייו הדתיים נסמכו על הבנה מוטעת, או לא שלמה, של מה שנחשב כמקודש?. מתברר שכל אלה שפעלו לאור הכתבים שהם לא הבינו, מכיוון שהדברים בהכרח היו סתומים להם- שהרי לא היו להם את הכלים האליגוריים שיביאו אותם להבין את הנמשלים ומוסרי ההשכל- חיו בטעות. ללא הפרשות האלגורית הפילונית לא תתאפשר הבנה נכונה הדרושה למען קיום חיים הרמוניים. וללא קיום חיים אלו, לא תתאפשר הגאולה.

מתח זה בין הקהילה לפרשן, מתח הנובע מאופייה האקסקלוסיבי של הפרשנות, מהווה בסיס לתיאולוגיה ממסדית הרואה בפרשנות ובפרשן הכרח למען הגאולה. בראש הממסד עומדים הפרשנים והחכמים אשר להם נגלתה האמת. בתחתית הממסד עומדים "אנשי האדמה". לאנשים אלו אין גישה אל האמת אלא בתיווכם של הפרשנים.

פילון חי בתקופה שכיום ניתן לומר עליה שהייתה צומת זמנים ותרבויות. באלכסנדריה, עיר של עירוב תרבויות, הוא היה חכם מכובד, דרשן ונציג של הקהילה והיה מקושר לאצולה הפוליטית והיהודית. לאור ביאורו עולה התורה כסיפור ערגת הנפש אל האלוהים, סיפור מסעה של נפש האדם אל האמת האידיאית. ובכך התורה חופפת את תורתו הפילוסופית של אפלטון. הוא מוצא בסיס משותף למונותיאיזם היהודי הזר לתרבות ההלניסטית השלטת, מונותיאיזם המבוסס על התגלות, וכן קשר לתאיזם האפלטוני, המבוסס על השכל, בו העולם הוא ביטויו ותוצרו של עולם אידיאי- אלוהי. התרבות השלטת, שיודעת להתייחס בספקנות לסיפורים המיתולוגיים של העמים הנשלטים, לא יכולה לדחות מסקנות אלו בדבר הכרחיותם של כתבי הקודש, ולא יכולה לדחות את הכתבים עצמם כפשוטם. זה מכיוון שכל התהליך הפרשני האליגורי נשאב מהנחות היסוד הפילוסופיות המקובלות על בפרשנותה את המיתוסים. אי אפשר לקבל את הנחות היסוד, ואת השיטה, אך לדחות את המסקנות, לכן כל בר דעת חייב להגיע למסקנות שפילון מציע.

שיטת ביאורו של פילון מופעלת על העולם ועל המקרא כאחד. כשם שפילון אומר שאין לנו אלא לשאול מדוע ולשם מה העולם הוא כך וכך, שזהו ביאור הסיבות התכליתיות לתופעות הנצפות, כך גם הוא מתייחס למקרא- כתופעה שעלינו להבין את סיבותיה, ולתכני המקרא- כתופעות היסטוריות שעלינו להבין את סיבותיהן. על דרך זו, של ביאור סיבות הכתוב, יתבררו הסתירות והחוסר מובנות והן תעלמנה. אנו נלמד על העולם ועל הכתב ונראה שאין סתירה ביניהם, כפי שנראה לכאורה אם רק מתייחסים לצד אחד בלבד של האמת האלוהית.

פילון מציל את היהדות לאור התבונה, אך יותר מזה הוא מעניק מעמד לאלוהות היהודית ולמציאות- אין הם כבולים ליכולת האדם לתופשם, יש להם קיום אפריורי לכל תבונה אנושית, ושום חקירה מדעית לא יכולה להגיע עד אליהם, אלא רק להכירם כקיימים. בתור שכאלה ישנם שתי דרכים להגיע למהותם- על ידי ההשערות לפי מה שנראה סביר, או על ידי התגלות מטעם אותה מציאות אלוהית. שתי דרכים אלו אין הם יכולות להוביל לתשובות שונות.

הוא משאיר פתח לפרשנות עתידית של נביא. החקירה האנושית לעולם תהיה מוגבלת והאמת המוחלטת לעולם תלמד על ידי התגלות אלוהית. כל מה שנלמד רק על ידי התבונה הוא מוטעה ביחס לאמת הנגלת, מכיוון והוא אינו שלם, אך נביא בעל השראה אלוהית ידע לתקן את הסטיות ההכרחיות. כתב הקודש מכיל את כל הממשויות האפשריות שנבראו על ידי האל. המקרא הוא ממשי והוא העולם כולו וביאורו הוא בעצם פרשנות של הממשות. העולם האידיאי, הלא נתפש והלא מושכל, על ידי ביאורו של פילון מקבל ממד של ממשות וקונקרטיות, לכן לכל פרשנות בסגנון פילוני יש תכלית נוספת והיא קונקרטיזציה של העולם המתפרש, או אם נרצה- הממשות של הפרשנות.

במשך 1600 שנה הממסד הדתי באירופה מצא את עוגנו בתפישה זו של פרשנות הכתבים. את פילון המשיכו אוגוסטינוס ו-תומס אקווינוס, אשר כל אחד בדרכו חיזק את ביצורי סידור הידע שלפיו התיאולוגיה היא מלכת המדעים. הפרשן הנבואי שזכה להתגלות, ביכולתו להפוך את מי הפילוסופיה ליין התיאולוגיה. יעברו מאות שנים עד אשר סידור ידע זה יתהפך, עד אשר קופרניקוס, גלילאו ו-קאנט יקראו תגר על כפיפות התבונה להתגלות. קופרניקוס וגלילאו ייצאו כנגד העמדה הבסיסית של פילון שלפיה התיאולוגיה צריכה לכוון את הפיזיקה, וקאנט ייצא נגד העליונות של התיאולוגיה על הפילוסופיה. כל אחד בתחומו ובזמנו פנה לבצע את המהפכה ששינתה את העולם.

מקורות

כתביו הפילוסופים של פילון / ערוך בידי יוחנן לוי, תרגום – יהושע אמיר, מאגנס, תשמ"ז

על בריאת העולם / תרגם יצחק מן, הוצאת הספריה הפילוסופית, י-ם, תרצ"א

בלקין שמואל / מדרשי פילון / הוצאת "ישיבה " ניו יורק, תשמ"ט

אורבך א. א / חז"ל- פרקי אמונה ודעות / מאגנס, תשל"א

ברנפלד שמעון / דעת האלוהים- תולדות הפילוסופיה הדתית/ הוצאת אחיאסף, תשל"א

וולפסון צבי, א, / פילון, יסודות הפילוסופיה הדתית והיהודית / מוסד הרב קוק, י-ם, 1970.

יהושע אמיר / משה כמחבר התורה אצל פילון / אצל- "דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים"/ כרך 6 , תשמ"ד.

יהושע אמיר / הסוואה רציונאלית להגות אי רציונאלית אצל פילון / "אשל" , באר שבע, תשל"ו, כרך א'.

קרני פנחס / דימויים מרכזיים באלגוריסטיקה הפילונית / " תעודה- קובץ מחקרים בספרות התלמוד ובפרשנות המקרא" / אונ' ת"א , תשמ"ג.

קרני פנחס / מצריים המקראית בתפישת הפרשנות של פילון, ומקצת המידות שהתורה נדרשת בהן / שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, תשמ"ב.

קרני פנחס / התאוריה האלגוריסטית של פילון / חיבור לשם קבלת תואר דוקטור , אונ' ת"א 1978

שמואלי אפריים / שבע תרבויות ישראל / יחדיו, 1980

brill e. j / the structure of philo’s allegorical treatises / in “ exegesis and

philosophy, studies on philo of alexandria” edit runia t. david / variorum 1990

catz, steven t. / jewish philosophers / bluch pub company, n.y. 1975

helmot koester / introduction to the new testment, history, cloture, and religion of

the hellenistic age / fortress press, phil. 1982

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s