מדריך הטרמפיסט בעולם הבא: מפגש בין דנטה לבין עמנואל הרומי / חלק א

במאמר זה אציג את המפגש התרבותי בין דנטה אלגיירי לבין עמנואל הרומי. שניהם משוררים מהפכנים אשר התבלטו בכתיבתם הדתית והחילונית. המאמר יתמקד בשאלת הזהות והשוני של שירי המסעות אל העולמות הבאים- הקומדיה האלוהית והמחברת על התופת והעדן. תוך כדי כך, נכנס אל עולם מרתק בדימוייו וננסה לפענח את סמליו.

בתחילת המאה ה 14 נכתבו שתי יצירות אומנות דומות בשתי מסגרות תרבות שונות. הראשונה – "הקומדיה" אשר לדנטה אליגיירי, אשר נכתבה בין השנים 1310-1320, וקיבלה את התואר האלוהית מיד עם פרסומה. השניה – המחברת "על התופת והעדן" שהיא המחברת ה 28 אצל מחברות עמנואל בן שלמה בן יקותיאל, ונכתבה בין השנים 1320-1330. שתיהן הן יצירות פואטיות אשר נושאן הוא תיאולוגי מובהק- חיזיון העולם הבא, וטיול בעולמות המתים. רבות נכתב על כל אחת מהם ביחד ובנפרד. "הקומדיה" פורשה, עובדה, נותחה, הן כיצירה אומנותית והן כיצירה פוליטית- דתית. לעומת זאת, שירו של עמנואל עמד בצידה ונתפס כהעתקה של הקומדיה, ותמיד הוזכרה זו בשורה אחת עם יצירתו. אין ספק בגדולתה של ה"קומדיה" על זו של ה"מחברת"- בעומק, בממדים השונים, במשמעויות. אך שני המשוררים מציירים את העולם הבא כל אחד בהשקפתו הוא, בכדי להביע ערכים של חיים נכונים, מתוך ההקשר התרבותי שבו הם פועלים. ובכך הם משיגים את מטרתם כל אחד בנפרד: היצירות הן כשבט ביקורת אצל הקוראים על דרכיהם בעולם החיים, ללא הבחנה בין פשוטי עם או ממלאי מקומו של האלוהים עלי אדמות. כולם מגיעים לעולם המתים והמשוררים ראו מה מצפה לכולם בעתידם.

רבות דובר על ההכרות בין שני המשוררים. בכל מקום שמוזכר שמו של עמנואל עולה מיד שאלת ההכרות עם דנטה ומידת השפעתו של דנטה על יצירתו של עמנואל. אך כאשר נרצה לבחון מהו הערך הכללי העיקרי המובע ביצירות ואיזה משמעות מעביר השיר, אראה שמעבר למידת הכרותם, אם אכן התקיימה, ישנם גורמים נוספים היכולים לגרום לדימיון בין היצירות. נניח כאן את דעתו של קאסוטו ונקבל שעמנואל קיבל את הרעיון לכתוב את יצירתו מתוך מפגש עם יצירתו של דנטה ולאו דווקא עם המשורר עצמו. (קאסוטו משה דויד / דנטה ועמנואל הרומי / מוסד ביאליק תשכ"ו, ט"ז).

אם כך, מהו הערך המשתקף ביצירות? במאמר זה אנסה להראות ששתי היצירות משקפות ערכים שונים לחלוטין. ביצירתו של דנטה משתקף ערך ממסדי שלפיו הכנסייה היא הכל. כמו בחיים כך גם ובמוות. העולם הבא הוא העתק והמשך של העולם הזה. רק לאחר ווידוי וטיהור יוכל המאמין להגיע לגאולה ולהיכנס לקהילת הקדושים תחת כנפי הכנסייה. מקומו בעולם הבא נקבע ביחס למערכת חוקים, פשעים וחטאים כנסייתית. וזה הרי מכיוון שהכנסייה היא אשר מחליטה מה טוב ומה רע. כשדנטה יוצא נגד הכנסייה, הריהו יוצא נגד תופסי המשרות אשר השחיתו את הכנסייה. לפרט הוא פונה בכדי לתקן את דרכיו, ולכנסייה הוא פונה בכדי שזו תמצא מחדש את הדרך הנכונה ואת מקומה כקובעת סדרי עולם.

לעומת זה, אצל עמנואל משתקף ערך של קהילתיות. הדאגה לקהילה ולשרידתה, הם הערך הנעלה וממנו נגזרים שאר החטאים. מי שפוגע בדת הריהו פוגע בקהילה, כל חטא מחליש אותה, וכל ניסיון לחזקה נחשב כצדקה. והדרך לאחד את הקהילה היא בפרשנות. הפרשן המפרש נכונה הוא צדיק. וזה שלא מפרש נכון הריהו חוטא. ומתוך כך נגזרים חטאים "רגילים". אך כאן אין הפרדה בין חטא לחטא, אלא שכל חטא גורר חטאים נוספים ועונשים רבים ומגוונים, וזה מכיוון שתודעת הפרט, האחד, הבודד, מתבטלת נוכח קידוש הקהילה. הקהילה היא האחד.

במאמר זה אראה כיצד יצירות דומות, מאותו הז'אנר, מאותו המקום ואותו הזמן, מביעים תפיסות עולם שונות. אנסה להראות זאת דרך הדיון בתמונת הגיהינום העולה בשירים, אך לא רק, וכן דרך בחינת מה של תפיסות עולם שמחוץ ליצירות אשר השפיעו ישירות עליהן, ועיצבו אותן.

על המשוררים

דנטה אליגיריי נולד ב1265 בפירנצה שבאיטליה בשם דוראנטי אליגיריי, בתקופה שבה איטליה היתה מפורדת לערי-מדינה קטנות ועצמאיות, תחת שלטון מפלגות מקומיות, ומאבק מתמיד ומתמשך בין האפיפיור לקיסר על זכות השלטון והכוח. המפלגות העיקריות והמוכרות מכולם הם הגולפינים והגיבלינים אשר תמכו אחת באפיפיור ואחת בקיסר. בתקופה זו פירנצה היתה עיר- מדינה שגדלה ללא הרף, נוצר בה מעמד בינוני חזק ויציב, והתפתחו בה התעשיה והמסחר. מדי פעם נאלצו קבוצות לעזוב את העיר לגולה עקב גירוש, והפסדים במאבקים הפנימיים. כך גם משפחתו של דנטה אשר ב 1302 עזבו את העיר לאחר שהמפלגה בה תמכו נחלה הפסד במאבק על השליטה בעיר, מאבק ששהה בצילו של המאבק של הקיסר באפיפיור.

דנטה השתייך בתקופה ההיא לגילדת הרופאים, היה מאוד מקובל והיווה דמות לחיקוי והערצה כפילוסוף ומשורר. לרוב, דעותיו הפולטיות היו נגד מדיניות האפיפיור, בונפציוס השמיני. לאחר בריחתו מהעיר וניצחון אויביו, הוא הוכרז כבוגד, פושע ונידון לשריפה. זמן מה בילה בווירונה בתור בן חסות אצל שליט גיבליני. געגועיו לפירנצה ואהבתו למולדתו מחד, והשנאה לריקבון שפשט בכנסיה, למסחר במשרות ולשחיתות של ההנהגה הביאו אותו להיות קול קורא בחשכה, אור של מוסר, מטיף העומד בשער.

את ה"קומדיה" הוא כתב בשנות חייו האחרונות בשפת העם – איטלקית, ומיד עם התפרסמותה היא קיבלה את הכינוי "האלוהית" בעקבות גדולתה הפואטית ועוצמתה. דנטה מת ב 1321 בראוונה כשהוא משאיר את שמו לעולם כמי שמסמן את תחילת הרנסאנס האיטלקי.

מחברות עמנואל הרומי

עמנואל בן שלמה בן יקותיאל ממשפחת הצפרוני, נולד ברומא במחצית השניה של המאה ה 13, בן למשפחה יהודית מכובדת. היה שקדן מופלג בלימוד התורה, בקי בכתבי הרמב"ם והמסורת היהודית, החכמה המסורתית והחכמה של אומות העולם, העתיקה והחדשה של זמנו. כתב שירים בעברית אך גם באיטלקית. שימש כמזכיר הקהילה ברומא, התפרנס משירה, הוראה, ולעת מצוא גם כרופא. אך עיקר עיסוקו היה כתיבת פירושים לתנ"ך. מחצית חייו עברו בשלווה עד אשר ירד מנכסיו– יתכן בגלל הפסד בהתערבות- ואז התחיל לנדוד בעיקר באיטליה הצפונית. ב 1318 הגיע לפרמו ושם התקבל אצל שר עשיר כבן חסות. לאחר כחודש עזב את בית הנדיב וחזר לנדוד. בתקופת נידודיו האלו מתה עליו אישתו. לאחר 10 שנים חזר לבית הנדיב (הלא הוא השר) ושם ערך את מחברותיו ואיגדן לספר אחד והוא "המחברות". הוא מת ב 1336 אך חיבוריו המשיכו את חייו תוך כדי קבלת יחס כפול: מחברת התופת והעדן הועתקה ופורסמה יותר מכל מחברת אחרת, ומצד שני שאר מחברותיו נדחו, גונו והוחרמו עקב התעוזה הרבה שבהן. מאתיים שנה לאחר מכן כותב ומסביר זאת רבי יוסף קארו כך:

"מליצות ומילים של שיחות חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל…אסור לקרוא בהם בשבת ואף בחול אסור משום מושב ליצים, ומשום אל תפנו אל אלילים…המתרגמן והמדפיסן מחטיאים את הרבים."(שולחן ערוך, אורח חיים, שז, טז.)

עמנואל השתייך גם למשוררי איטליה אשר החלו להרגיש את רוח הריניסאנס תחת הילתו של דנטה. הוא הצליח להעביר רוח זו לספרות העברית. על פני יצירותיו ישנה עליצות ומשובה, רצינות והלצה, חירות לשונית ופרשנות כבדת משקל. נושאי שיריו מגוונים- אלוהים, בעלי חיים, גזרות, זקנות, גזלות, חכמה וסכלות, חשק ונשים, ידידות ורכילות, מוסר, ממון, סבל, זמן ועולם, שירה, שנאה, מה עוד נותר אם לא על העולם הבא.

הוא שאב את החומרים לשיריו מתרבות איטליה ועברה, ושילב זאת עם המסורת היהודית. לעיתים אף העתיק ממשוררי הגויים ואך דאג לציין זאת. הוא חיקה את התרבות האיטלקית, אך חיקוי של תחרות ולא של התבטלות. באותה מידה ידע גם לשים עצמו מהצד, ללא התערבות ועל כך מעיד השיר:

"אני עצמי איני יודע, ושמע זאת כל איש, אם זה יהות להיות גיבלינו, ברומא הנני מצד קלונה, וגם אורסינו, ואשמח אם ישתבח זה וגם זה. כי בטוסקנה תצליח מפלגת גוולפה, וברומאניה הנני מצד זפטינו… אולם מכל הדתות אשתוקק לשמור על חלק מסוים, מן הנוצרים מאכל ומשקה, מדת משה הטוב תענית מעט, ומאת מוחמד חמדת בשרים. לו מעבר זה היה פטרוס ופאול, ומעבר מזה משה ואהרון, מוחמד וטריויכון, כל אחד היה רוצה שאארח אליו מלבבי, וכל אחד היה מפציר בי, אדמה כי יכבד ממני להאמין אף לאחד מהם, מה גם לומר מה יישר בעיני, הידד למנצח כי לצידו אני, אני לא גוולפינו ולא גיבליני לא לבן ולא שחור…."(1)

מכל המחברות שונה מכולם היא ה 28. נושאה הרציני, התופת והעדן, משאיר רושם חזק אצל הקורא. אך גם בשירים אחרים מנשיא עמנואל נושאים דתיים- פילוסופיים בתוך שירת החול שלו, כגון המשיח שצריך למהר, הזמן המוביל אלי מוות, הזמן עצמו כמוות, אסכטולוגיה ופולמוס.

התפתחות ז'אנר המסעות לעולם הבא

המיתוסים בדבר המסעות אל עולמות המתים החלו כבר בתרבויות בבל ויוון. המיתוסים מציגים עולם שאליו מגיעים כל המתים ללא הפרדה, הנמצא לרוב בסוף המערב, והוא מהווה השתקפות של עולם החיים. לרוב זהו מקומם של האלים המנוצחים שסולקו מהשמיים. המסעות הם מסעות של גיבורים, אשר הולכים אחר חיפוש של ידע והבנה חדשים לחייהם ולחיי חברתם. המסע אל המתים מסמל את שבירת הגבולות האנושיים. הם חוזרים עם הידע החדש, והופכים להיות מתווכים בין העולמות. אך המשמעות העיקרית של סיפורים אלו הפן המוסרי המודגש על ידי הלימוד על הגבול בין המתים לחיים.

בתנ"ך עולם המתים נקרא – השאול. כל המתים מגיעים לשם. מקום אפל וקר בתחתית האדמה אשר משם אין חוזרים- הקבר הפיזי של הגוף ושל הנשמה. "התופת" הוא המקום שבו עבדו את האל מלקה, המולך (מלכים ב, 32, 10) והוא נמצא בגיא בן הינום.

קטע מתוך הגיהנום של הירונימוס בוש

במסגרת הספרות האפוקליפטית של שלהי "ימי התנ"ך" השאול מקבל נפח. ישנם חוזים, כגון חנוך וברוך, אשר מגיעים לשם בליווי מלאכים, והם יודעים לספר על חלוקה לאזורים של חטאים, על מקום לצדיקים, על העונשים ועל הגמול. ישנה תמונת עולם שלמה על הרוע, מקורו, סופו ומיקומו הפיזי. ז'אנר זה של סיפורים שימש גם את הנצרות, שנבעה מתוך תקופה זו, ובה אף מאוחדים אלמנטים רבים- מסע של גבורה (ישו "הבוזז" את השאול), תיקוף של תורת מוסר, קבלת ידע על הדרך הנכונה לגאולה, והמשמעות של התקווה שזה באמת מתקיים לחיים הדתיים היומיומיים. יותר מכל, סיפורים אלו סופרו בכדי להבנות תמונת עולם שממקמת את חיי המאמין באזורים ידועים של בריאה וגאולה.

במאה ה 4 התפרסמה "האפוקליפטיקה על פי פאול", שהיה חיזיון שלראשונה יוצר הפרדה של העולם הבא לשלושה חלקים- לחוטאים, לצדיקים ולמתוודים. אלמנט נוסף שמופיע כאן, ומפריד את דימויי העולם הבא הנוצרי מהיהודי, הוא שתפילות החים יש בכוחם לשנות את גורל המת. שני אלו, הווידוי ותפילת החיים, יהפכו עם הזמן לפיורגאטוריום ולאינדולגנציות הנוצריות.

ה"פיורגאטוריום" הוא הכינוי למערכת של חרטה והתוודות אשר מאפשרת תחיית מתים של הפרט ביום הדין. לרצון החופשי של המאמין ישנו מקום, ותפקיד בנושא זה: הפרט יודע מהו החטא ומהו עונשו, ומתוך בחירה הוא בוחר לחטוא או לא. עתידו של אדם תלוי במעשיו עכשיו. הפיורגאטוריום הוא עוד שלב בדרך אל הכניסה לקהילת הקדושים. זהו שלב דינאמי, מעברי, מי שנכנס אל הפיורגטוריום בעולם הבא יודע שהוא ייצא משם. הישן שנכנס אובד, ונוצר החדש, הטהור, החטאים נמחקים והנשמה מתנקת. האש השורפת היא אש מטהרת, מקדשת.

החיזיון של פאול הפך עם פרסומו לרב מכר. בחיזיון זה פאולוס רואה את משפט המתים, את העונשים והסבל, את הנהרות, הגשרים, הנקיקים, והמדורים, את החום והקור ואת הנשמות השרופות. ואלו יהפכו לאלמנטים ראשיים בתיאורים של העולם הבא. חיבור זה הופך להיות אב- טיפוס של החזיונות הבאים.

ב 1274 הוכרעה ההכרעה בדבר מבנהו הסופי של העולם הבא הנוצרי, בה לפיורגאטוריום יש מעמד של קבע. המועצה הקתולית של ליון הכריעה והפסיקה את הוויכוחים על מבנהו של העולם הבא בהכרזה רשמית בדבר האופי המשולש של העולם הבא. הכרעה זו באה לאחר דיונים מתמשכים אשר יצרו מסורת רחבה של ביטויים אומנותיים, תיאולוגים, שיחות ואף האשמות בדבר מינות לכל אשר אינו מאמין בעולם הבא הרשמי של הכנסייה. דיונים אלו הביאו את התיאורים והחזיונות להיות מפורטים יותר, אותנטים יותר, "אמיתיים" יותר, מגיעים לכמות רבה יותר של מאמינים. כך בזמן שדנטה כותב את החיזיון שלו, הוא נשען על מסורת רחבה ונפוצה, הוא ניזון ממקורות רבים ומגיע לתפוצה רחבה. העולם הבא של דנטה משקף את הדוקטרינה הרשמית של הכנסייה, אשר לפיורגאטוריום ישנו חלק חשוב בה.

המעבר שהתרחש במאה ה 12 לשיטת מחשבה טריפאלית (שלוש) משיטת מחשבה בינארית, מבטא את הנכונות לקבל את האמצע ואת הדינאמי. זה התאפשר בעקבות ובמקביל לעליית כוחה של הבורגנות ולצמיחתה מתוךהשיטה הפיאודלית. הבורגנות הפכה למסדר השלישי, בנוסף לכנסייה ולמנהיגים הפיאודלים. שינוי חברתי זה התאפשר בעקבות שיפורים טכנולוגיים, צמיחת האוכלוסייה, ויכולת הפריפריות לתמוך בעיר מבחינה כלכלית. שינויים סוציו אקונומים בעולם הזה השפיעו של הלכי המחשבה ואף יצרו תמונות עולם חדשות של העולם הבא. (2 ) .

במסורות היהודיות הגיהינום נתפש כמקום של ענישה למשך 12 חודשים ולא יותר. זמן העונשים מוגבל, כמו בפיורגאטוריום. כמו כן כבר בקבר מרגיש המת בגופו ובנשמתו את תחילת העונשים (חיבוט הקבר). אלה הם תחילת העונשים המטהרים. לגיהינום עצמו יש מספר שמות- שאול, אבדון, באר שחת, ארץ נשיות, טיט היוון, צלמוות, ארץ תחתיות. בחזיונות מסוימים מופיעים אלו כמקומות ואזורים שונים בתוך הגיהינום. הגיהנום היהודי הוא שילוב רעיוני של הגיהנום הנוצרי והפיורגאטוריום- הוא לא נצחי, כמו הפיורגאטוריום, והוא נמצא בתחתית האדמה, כמו הגיהנום הנוצרי. חיבוט הקבר, הוא גירסה מסוימת של הפירגאטוריום, זהו שלב מעבר, שבו העונשים הם עונשים מטהרים, אך להבדיל מאש הטיהור הנוצרית, חיבוט הקבר הוא שלב שאותו עוברים כולם בדרכם לגיהנום ולא לגן עדן.

הפיורגאטוריום

תורת המוסר שנבנתה סביב הגיהינום קידשה את לימוד התורה, הצדקה, בקור החולים, אמירת שמע וכמובן התשובה. ושיאי החטאים, אלו שעונשם אינו מוגבל ל 12 חודשים הם – מלבין פני חבר, שבועת שקר, עבודת אלילים ואומות העולם, וכמובן אלו שלא מאמינים בתחיית המתים. כך, הטיולים במחוזות המוות הכילו תכנים נרטיבים מהמסורת הרבנית.

מתכונת הסיפור היא קבועה- "הוא הראה לי כך וכך, ושמעתי כך וכך", בהקשר לכל חטא וחטא. מתכונת זו היא גם מתכונת החזיונות הנוצריים. כאשר כותב עמנואל את החיזיון שלו, הוא מכיר את דעת המסורת בדבר זמניותם של העונשים, אך בוחר להתעלם מכך, או לפחות לא לציין זאת. היצירה נכתבה כיצירת אומנות ולא כחיבור תיאולוגי- פלפלני, לפיכך אין הוא עומד בקו אחד עם "מסכת גיהינום" או עם "מדרש כונן", אלא כאחר.

על היצירות- מדריך לטרמפיסט בעולם הבא

בהיותו בן שישים החל עמנואל לחוש את צירי המוות מתקרבים ומתממשים. חווית המוות של מכר, מביאהו להכיר במותו המתקרב, ולחשוב על עתידו- "מהי הצידה אשר הכנתי ליום פרידה (שורה 7 במחברת על התופת והעדן)" ועל עברו "והרבתי אשמי וזדוני" (שורה 6). בזמן מחשבות אלו הוא זועק לנביא דניאל אשר ייתן מזור לסבלו. מתוך הסערה מופיע דניאל "איש החמודות", אשר מתחיל להוביל את עמנואל למסע בעולמות המתים מתוך כוונה להראות לו את מקומו העתידי "להודיעני מקום תחנותי אחרי מותי"(שורה 29), כך תוך כדי שימוש בשפה מרובת ציטוטים מהמקורות התנ"כיים מתאר עמנואל את עולם הרשעים הנענשים על חטאיהם. תוך כדי החזקתו של עמנואל בכנף מעילו של דניאל הם החלו לרדת בדרך לא סלולה אל ארץ "מעוף צוקה ואפילה" (36). שם הם מגיעים אל גשר רעוע מעל נחל שוטף ורואים את להט החרב המתהפכת אשר לשם מגיעים החוטאים. החוזה ממשיך ורואה כיצד נלקחים המתים על ידי מלאכי מוות אל "ארץ ציה וצלמוות"(42) בעודם הם צועקים "אבדה תקוותנו, נגזרנו לנו"(46), משלחת מלאכים רעים אומרים "בן אדם, אשר מזמרת העולם שבעת ואלוהים ואנשים קבעת, וחוק ומוסר פרעת, הנה תקיא את אשר בלעת, ותקצור פרי מעשיך אשר זרעת, הנה שכר פעולתך תהיה מוצא" (49). לאחר מעבר הגשר ממשיכים המבקרים לטייל במחוזות המוות- תחתיות הארץ, מדורת, שוחות, שאול תחתיות, ארץ נשיה, כף הקלע, פחים יוקשים, מקומות חשוכים וקרים, סוסים רומסים, חיות טרף, מלאכי מוות שלופי חרבות, עקרבים ושוטים, מחבתות שמן רותחים, אש אוכלת אש.

ומה הם כוללים? מדורת ענק לכל אלו אשר יצאו נגד ישראל ואלוהיו. סיר נפוח ובתוכו ברזל מותך לנשים הנואפות. שוחה עמוקה ובה חיות טורפות למהמרים. שריפה באש לגאוותן הקמצן ורב החטאים. הפיכה לעיוורים לכל החכמים אשר השתמשו בחכמתם לדברי עולם ולא לשימוש האלוהים. כף הקלע, ייסורי עקרבים ושוטים, שריפה, פיצוח הראש הכשת נחש, טבילה בנחלי זפת, וצואה באף ועוד ועוד, כל אלה לנואף, רשע, טועה בתורה, מקיים משכב בהמה, משכב עם גוויות ומשכב שלא כדרך הטבע- הכיר בה' ומרד בו בדרך חייו. לחכמים ולקמצנים אשר מתקפים את התנהגותם על ידי פירושים לא נכונים לתורה- בפחי התופת יוקשים. למקלל אביו ואמו- משמש כמטרה לחיצי נחושת, טיגון, ותליה. וכך הלאה במשך יותר מ 20 אזורים שונים של התופת.

עמנואל רואה בסיורו בעולם עונשין זה, עולם שטוח- "עמק פגרים"(34) אליו צריך לרדת- "והיינו יורדים" (34), מדבר שבו זורמים נהרות של גופרית בדיל ונחושת, בו ישנו אזורים של אור וחושך, אש וקרח, בורות מלאי חיות טרף וכו…. נראה, שאין סדר מסוים ומוגדר לאזורים ושעמנואל מובל שרירותית על ידי המלאך. בנוסף לכך, לא ברור מה מקומו. עמנואל לא מציין היכן הוא נמצא ומאיפה הוא יוצא למסע. אך מכיוון שהוא כן מציין שהם ירדו לארץ הפגרים ומעתה והלאה אין איזכור מרובה של תנועה על ציר הגובה, סביר להניח שדמות התופת היא מישורית. מכיוון שתנועתו לרוב היא אופקית, קשה לומר שהוא נע על ציר עולם בעל משמעות קוסמית או דתית. דרכו מהארץ אל ארץ המתים היא לא דרך מרכז שניתן לזהותו כקדוש או בעל משמעות דתית, וכאמור, לא מוזכר בכלל מהיכן הוא יורד לגיהינום. ניתן לומר שמה שמעניק למקום את כינונו כפתח לגיהינום, הרי זה הקדושה והמפגש עם המלאך, כפי שמצוין ביצירה, היכן שנפתח הפתח לבואו של דניאל, שם נוצר הפתח לטיולו של עמנואל.

עמנואל חווה את חווית ההתגלות של דניאל כמו שאליהו חווה את המפגש עם האלוהים – "רוח גדולה … ואחר הרוח רעש… ואחר הרעש אש וקול דממה"(מלכים א, יט, יא)- "ואשא עיני ואראה והנה רוח גדולה וחזק, מרחף ומתגבר, מפרק הרים וסלעים משבר, ואחר הרוח רעש לקולו צללו אזני, ופלגי מים ירדו עיני, ואחר הרעש אש וקול דממה" (שורות 7-19 ). זהו המפגש עם הקדושה אשר מעניק למקום חולשה מסוימת אשר יכולה לגרום למעבר בין העולמות דרכה עוברים ההלך ומלווהו. לכן בעצם, לגיהינום ניתן להגיע מכל מקום.

באותה מידה גם מימד הזמן הוא עמום. לגיהינום אין מסגרת של זמן. לא מצוין מתי התחיל ומתי סופו, וכיצד שמו מתקשר לאותו גיא בין הינום המקראי, או לתופת המקראי. אך כן ישנו רמז לתפיסה של אחרית הימים. זאת ניתן למצוא בשורה 159 שם מתאר אחד החוטאים, שאיתו מדבר עמנואל, מסע שבו הובילו אותו לארץ החיים והוא חשב- "אולי קץ הימים הגיע, והאל יתברך חטא רבים נשא, ולפושעים יפגיע?". אך לא, זה היה עונשו – לראות את אישתו החיה ובעלה החדש משתעשעים בבית הטבילה ואת נחלתו הופכות לנחלת זרים.

בסוף ימיו אובד דנטה ביער חשוך, מולו מגיעות שלוש חיות טרף. הוא מאבד תקווה להינצל, ואז עולה מולו דמותו של ווירגיליוס המשורר ומציעה לו את נתיב ההצלה היחיד והוא דרך מחוזות המתים. דנטה מסכים ומתבשר שווירגיליוס נשלח על ידי ביאטריקס אהובתו ומריה בכדי להצילו. כבר בצעד הראשון מוצא עצמו דנטה בשערי הגיהינום שעליה הכתובת: "דרכי המוליך אל קרת היגון, דרכי מוליך אל סבל בל יתום…חדלו מכל תקווה, הוי הבאים בי" (שיר 3, שורות 1-9). לאחר הכניסה לתופת הם מגיעים לנהר הסובב את כל התופת, עליו כארון מסיע את נשמות המתים אל הגיהינום עצמו. לאחר המעבר בנהר הם מגיעים לפרוורת ששם שוהים אלו שחיו לפני הנצרות, ואלו שנחשבו לגדולי הדורות שלא הכירו את ישו וכן ילדים שמתו לפני טבילה. מכאן והלאה ממשיכים המטיילים בטיול המודרך במקום מסודר, ברור וסימטרי, כשמגמת פניהם היא למטה, אל מרכז הארץ. ישנם 9 אזורים המתמחים בחטאים ובכל אזור ומדור משני ישנו מלאך לביצוע העונש. כל חטא יש לו מקום מיוחד משלו. אפיקורסים וזוללים נענשים על ידי גשם וברד תמידי וחיות מפחידות. הפזרנים והקמצנים נענשים בעבודה סיזיפית וביניהם כוהני הכנסייה. הכעסנים- שוהים באופן קבע בבוץ. המינים- נשרפים באורח קבע. זוללים, פזרנים, כעסנים- טובלים בדם, נרדפים על ידי כלבי התופת, נשרפים בגשם של אש, חול בוער ברגליהם, וכן הלאה והלאה.

מגוון המקומות רחב ושמות רבים להם- בלהות הבלע, השחת, בלע, דיס- עירו של השטן, גיא האופל, תהום יגון, קרת היגון. דנטה פוגש בכל מדור ומדור נציג מוכר ואיתו הוא מחליף מידע. לעיתים יותר מנציג אחד, לעיתים הוא משתתף בצערו ולעיתים הוא מזדעזע ממראהו.

הסירה של דנטה (1822) – דלקרואה מתאר את המשוררים דנטה ווירגליוס שטים על גבי סירה מעל לאגם ליד העיר מהגיהנום – דיס. גופות הנידונים והמקוללים מקיפים את הסירה כמנסים להטביעה וברקע ניתן להבחין בלהבות האדומות מבעד לחומות העיר תחת שמיים קודרים וחשוכים

צורתו של התופת בקומדיה מוגדרת וברורה ואף מעוגנת בהיסטוריה. הכל התחיל כשהשטן וצבאו מרדו באל, מגן העדן הם סולקו, ונפלו לאדמה עד אשר שהשטן נתקע במרכזה. במהלך הנפילה הם יצרו את המקום שנקרא גיהינום אשר נדבק בטומאתם והפך לחלק ממלכתם, שם הם בנו את העיר דיס. ככל שמתקרבים לשטן רמת הרוע והטומאה עולה. מצד שני של הבקע (שצורתו צורת משפך) נוצר הפיורגאטוריום, שהוא גבעה שנוצרה על ידי החומר הארצי הנדחף מתוך הבקע אל מעל פני הארץ, וראשו מגיע עד גן העדן. וזהו למעשה ציר העולם- מגן עדן לגן עדן- ישנו ציר ישר מהגיהינום, דרך מקום היתקעותו של השטן, דרך הר הפיורגאטורים עד לאלוהות עצמה.

הגיהינום כאן מתקשר ישירות למעשה הבריאה, בריאת האדם ומרד המלאכים. יש לו מסגרת זמן – ידוע מתי הוא התחיל, לפני בריאת יצורי חלוף- "עד היותי לא נבראו דברים, רק נצחיים, ונצח אעמודה" (שיר 3 שורה 7), ועד לנצח.

ניתן לראות שהתופת בשני המקרים היא נצחית, אין לה סוף ואין מגבלת זמן של עונשים. דנטה מעביר את מקומם של העונשים הקצובים לפיורגאטוריום. לעומתו עמנואל מציג גיהינום נצחי אחיד לכל החטאים. אין אצלו הפרדה לעונשים של נצח ולעונשים של 12 חודשים.

במצב שכזה, הגיהינום הוא תחנה סופית למי שהגיע לשם. זה אינו מקום של ענישה מלמדת או מטהרת, זהו מקום שבו נענשים על חטאים שחטאו המתים בחייהם. הגיהינום מוצג כמושבת עונשין, שבו ישנם עונשים פיזיים ורוחניים. אך מכיוון שהוא תחנתם האחרונה של החוטאים אין הוא יכולה להוות בית ספר זמני או לשמש כבסיס לתמונת עולם מוסרית. בכדי למלא את הפונקציות הללו נדרשים להיות מטיילים, חוזים, צריך להיות קשר כל שהוא בין עולם המתים לחיים. דנטה וגם עמנואל לומדים ומלמדים את החיים איך נראה העולם הבא, למה המאמין צריך לצפות. רק לאחר תיאור של עולם העונשין יכול המקום להיות בסיס לתורה מוסרית, לחיים אך לא למתים.

על המלווים: מלווהו של עמנואל הוא דניאל "איש חמודות". אשר גם הוא זכה להתגלות משלו על נהר אובל (דניאל ח, ג) (שורה 16). אצל דנטה המוביל הוא ווירגיליוס, אשר היה משורר ברומא העתיקה וסיפר את סיפורו של אינאס, ממקימי העיר רומא, ובתוך סיפור זה הוא נכנס לעולם התופת של הרומאים. יש דמיון ביניהם, שניהם הם מאבות התרבות שבהם פועלים המשוררים. דניאל, שהה אצל שר בבבל, בגלות, היה נביא-פרשן, מהווה לעמנואל מעין אב טיפוס של מנהיג יהודי בגולה. הוא מהווה רמז לרציפות ההיסטורית בין גלות בבל וגלות רומא. דניאל, אשר נגלה אליו המלאך גבריאל, מקבל ידע והבנה על העתיד, גם עמנואל מקבל מדניאל ידע כזה. אך יש הבדל מהותי ביניהם. דניאל, המקורב למלכי התרבות השלטת, בבל ופרס, מתפלל למען כל העם (פרק ט' א-י"ז), וכך גם העתיד שהוא חוזה- שיבת ציון, מלחמות עתידיות ומסגרת קוסמית לעתידו של העם. אך עמנואל מתפלל למען עצמו, מתוך דחף אישי, וכך גם העתיד שהוא חוזה- הרי העולם הבא הוא בעתידו של כל אדם והוא אישי לכל אדם. אך בתוך כך, בתוך עתידו הפרטי של כל אדם, עמנואל מצליח ליצור את ההקשר הקהילתי של כל הפרטים המוכלים בקהילה, ואת זה אציג בהמשך.

ווירגיליוס, משורר עתיק, אשר נשכח בתקופת הנצרות, מוקם לתחייה על ידי דנטה, ומסמל בכך את חזרתה, והתחברותה של רומא מחדש אל המסורות הפגאניות שלה, אלו שמלפני הנצרות, ובכך בעצם אלה היו ניצני הרנסאנס. גם כאן, על ידי המלווה של הטייל, ישנו חיבור בין עבר היסטורי להווה אישי בכדי לבשר על העתיד, בין תרבות רומא העתיקה, שהתקיימה לפני השתלטות הנצרות לבין רומא של עכשיו, הנמצאת, לפי דנטה, בליקוי מאורות ושחיתויות שפושים בחברה בעקבות אותה הסתאבות של ראשי הנצרות ברומא.

פורסם לראשונה באימאגו

המשך בחלק ב – לחצו כאן