החיה, האדם והאלוהים / חלק ב

הדת במסילות הביולוגיה

בחלק הקודם הצגתי את עיקרי הדברים של הזואולוג דזמונד מוריס, ואת גישתו המיישמת את הגישה הנטוראליסטית באופן קיצוני. חוקר נוסף הנוקט בגישה זו – המחפשת את החייתי שמעבר לכל מסכי התרבות – הוא וולטר בורקרט. בורקרט טוען שכאשר כל תרבות נבחנת כאוטונומית וסגורה מתוך כוונה לכונן יחסיות תרבותית כיחסיות טבעית, מושג ה"טבע" אובד. במצב זה, כל ישותו של האדם אין לה כלום מעבר לתרבות. או אז, האפיסטמולוגיה היא לא יותר מאנתרופולוגיה. העשייה הנחשבת כעשייה דתית בכל תרבות ותרבות היא ברובה שווה, וניתנת לבחינה אובייקטיבית. שהרי מעבר לכל הפירושים וההסברים מדוע קורבן זה – הפרה או הגמל – מועלה לאל זה או אחר, החיות הללו נשחטות ונהרגות. ישנה כאן פעולה של הרג וריבוייה של התופעה מורה על בסיס אחר והסבר אחר מההסבר התוך תרבותי-דתי.

בורקרט הולך בדרכו של מוריס ומתייחס לנושא ההתנהגות דרך פריזמת היחסים שבין שליט ונשלט וסוגי הפעולות אשר באות לידי ביטוי במבנה השבטי. לאור בחינה זו הוא ניגש לנתח את המערכת הדתית: האלים, בתור שותפים חברתיים שאליהם מתייחסים האנשים הדתיים, מקבלים מעמד גבוה במדרג החברתי. זאת נעשה על ידי בחינת אופני תקשורת חייתים שונים – הירארכיה אנכית, סימני בעלות, קרבן, כניעה וציווי, שפה וריטואל."עץ החיים": לפרימאטים וליונקים אחרים יש מערכת היררכית של מדרג חברתי, שמקורם במשחק בלתי פוסק של מאבקי כוח וסחר חליפין של טובות הנאה וניעות חברתית. אצל הקופים, המעמד הגבוה הוא לא רק ביטוי מטאפורי: החזק והשליט אכן נמצא יותר גבוה על העץ – עץ החיים. בראש העץ, הוא מוגן ונהנה ממזון משובח יותר. ניעות חברתית כלפי מעלה היא גם ניעות של איכות חיים, הגנה טובה יותר וקרבה לשליט, ולא רק של כבוד.

הסידור של ההיררכיה כמאונכת מקבל לאור זאת משמעות טבעית – היא תוצר של שהייה של העצים. עצם הימצאותו של עץ, שהוא מעיין החיים, מרכז העולם, מתברר כבעל בסיס טבעי ולא רק מטאפורי – העץ והדירוג ההיררכי מקודדים במנטליות שלנו, והם מוצאים ביטוי בשפה. וצירופם נותן משמעות חדשה לביטוי עץ החיים – האלים בראש המדרג, משמע בראש העץ, שם נוצרנו ושם שרתה עלינו שמירתו של האל מפני רעות וסכנות. עץ החיים האסור הוא העץ שבראשו עומד האל השליט.

כניעה וציווי: קוד ההתנהגות, שמעביר מסרים של כניעה ותלות, ומרגיע מתחים וחרדות, מוצא את ביטויו במסגרת הדת כלפי מי שנתפש כשליט וכמגן, השותף הבכיר והנסתר של החברה – האל או האלים, השולטים והמעניקים חיים. הדרך היחידה של הנחות והתלוי (האדם) היא להרעיש ליד השליט ולבטא את כניעותו על ידי תפילה, חנופה, עידוד ושירה. כל אלה הם ניגון מתמשך של קולות הרגעה המלווים בתנועות כניעה – ואת זה, כאמור, ניתן למצוא גם בטבע.

מצד שני, השליט נוהם נהמה קצרה וחזקה ועל ידי כך הוא מעביר את המסר. נהמה זו לימים תיקרא – ציווי. והרי זה ברור – רצונו של השליט הופך למציאות על ידי ציווי. עוצמתו של השליט נבחנת לאור היכולת לצוות וליצור מציאות, אם זה על ידי ציווי ישיר או על ידי שליחים. אי מילויו של הצו מלווה בסנקציות, עד כדי פגיעה בחיים. כך גם במערכת הדתית: האל מצווה, האדם מתפלל – אלה הן צורות התקשורת בין שליט לנשלט. סימני הבעלות: סימן תקשורת נוסף הוא מסר של שליטה ובעלות – המצאות הפאלוס הזקור.

נהוג לפרש את הימצאותם של פסלי פאלוס ענקיים – כמו אלה של הרמס שנמצאו בקרנות רחוב בערי יוון העתיקה – המבליטים את איבר המין הזכרי, כסגידה פולחנית מינית. אך כשם שהקופים הזכרים מזקירים את איבר מינם כהודעה ליריבים פוטנציאלים על כך שיש מי שמגן על השבט, ועל ידי כך משהים את הפונקציה של הרבייה המיוחסת לאיבר המין, ניתן לומר שפסלי פאלוס הם סימן של בעלות ושייכות – המקום הזה שייך לזאוס, שהרמס הוא שליחו. הקרבן: הקבלה נוספת בין עולם החי לעולם האדם עולה גם מתוך מעשה הקורבן עצמו- הוויתור על משהו בעל ערך כתחליף לחיים שאמור להביא לשמירת החיים. ישנן חיות אשר לאחר שטרפו טרף, הן עוזבות את המקום תוך כדי נטישת חלק מהטרף בדרך, כך שאם חיה אחרת או מתחרה תרדוף אחריהן היא תעוכב על ידי מה שנותר מאחור- זנב הלטאה המשתחרר ממנה בזמן מנוסתה, חלק הטרף שנשאר מאחור, או אותם דברים שהושארו בנפרד מהכלל לצורך שמירה על הכלל – הם קורבנות.

טבע האדם מכיל תוכנה דומה, שקיימת בו עוד מלפני שהאדם היה קיים כמין. תכונה זו היא צורת היסוד של ריטואל הקורבן הספונטאני והמתוכנן, ויש בהם אלמנטים שווים- פחד, הזהרה, מסווה, ורמייה- וויתור על חלק מהכלל או ממה שיש לכלל, למען הישרדות הכלל. אם כן, אז מי רודף אחר האדם? מי הטורף? יש בסיפורי הפנטזיות דמויות טורפים, למרות שאין לאדם טורף ממשי כלל (שהאדם משמש לו כמזון או כמתחרה רציני על מזון). יש לנו מודעות מהו טורף למרות שלא חווינו זאת. בתכנים של הריטואלים והמיתוסים מוצגים דרקונים, וחיות מוזרות, או לפחות מסופר עליהם. דמויות אלה הן אותם שותפים סמויים בחברה אשר לא נחווים ישירות, אך ההתנהגות מרמזת לנו, כחוקרים או כמשתתפים בריטואל, את הימצאותם. הפנטזיה, סיפור המעשה, מכילה זיכרונות וקטגוריות אשר נובעות מהחיה שבאדם – הקטגוריה של הטורף.

בתכנים של הריטואלים והמיתוסים מוצגים דרקונים, וחיות מוזרות, או לפחות מסופר עליהם. דמויות אלה הן אותם שותפים סמויים בחברה אשר לא נחווים ישירות, אך ההתנהגות מרמזת לנו, כחוקרים או כמשתתפים בריטואל, את הימצאותם.

הסיפור הדתי:

אופן תקשורת נוסף וברור הוא ה"סיפור", שמניע את האדם ברמה קוגנטיבית. הסיפור הוא לא רק אוסף של מילים, אלא הוא רצף של אירועים ומעשים אשר יוצרים תבנית הגיונית. ישנה מערכת כללים, חוצה תרבויות, של סידור המאורעות, החוויות והמעשים אשר מופיעה באותם הסיפורים שנחשבים לסיפורי עמים או אגדות. תבנית קבועה זו באה להקל על הזיכרון, ההעברה וההבנה של הסיפור. בבסיסה של התבנית ישנו גרעין משותף של "החיפוש"- the quest ( או go get"", צא, השג, הבא וחזור).

הסיפור הוא לא רק אוסף של מילים, אלא הוא רצף של אירועים ומעשים אשר יוצרים תבנית הגיונית. ישנה מערכת כללים, חוצה תרבויות, של סידור המאורעות, החוויות והמעשים אשר מופיעה באותם הסיפורים שנחשבים לסיפורי עמים או אגדות

התבנית בנויה כך – זיהוי מחסור בגורם חיים הכרחי לקבוצה או לאחד מחבריה, הטלת המשימה על אחד מחברי הקבוצה, העזיבה, קבלת ידע או כוח, הגעתו ליעד תוך כדי התגברות על מכשולים טבעיים או על טבעיים, ביצוע המשימה תוך כדי היפגעות, ניצחון, הירדפות, התגברות על בעיות שנוצרו במשך הזמן בבית, המלכה ושלטון. למעשה, תבנית זו שמופיעה במרבית מהנרטיבים של האגדות ואף של הסרטים ההוליוודיים, חוזרת על תהליכים מהמציאות עצמה: חיה בחיפוש אחר מזון עוברת מספר שלבים שנכללים בתוך רצף זה. ואף יותר מכך, בניסוי עם קופים אשר למדו את שפת הסימנים נתגלתה היכולת לארגן את המחשבה, על ההכרה בצרכים ועל הדרכים להשיג אותם, והבעת ארגון זה של רצף פעולות במשפט שכולל ציווי. לדעת בורקרט, הציווי המתבטא ב-go get, הוא הבסיס של השפה.

בשלב מסויים של האבולוציה, סדר הפעולות המתוכננות מבחינה מנטלית הפך להיות מאורגן ברצף של ציווים, ולאחר מכן התהווה כרצף של סיפורים על העבר. הסיפור על העבר – המיתוס – כולל, אם כך, רצף של מוטיבים הכרחיים בעלי פונקציה פרגמטית של פתרון בעיות במחסור: החיפוש, כדרך למלא את המחסור, מיוצג דרך הסיפור. במילים אחרות- הסיפור האגדתי או הדתי אינו אלא חזרה מילולית של משימות ואירועים מאורגנים מנטלית, אשר משחזר את התבנית הביולוגית של השגת מזון או צורכי חיים.הריטואל הדתי: רצף זה של אירועים יכול להיות גם מומחז, ואז הוא כבר יכול להיות מובן כריטואל. גם הריטואל וגם הסיפור הם ביטויים שונים, שמתאפשרים אצל האדם והמבטאים את הדרך שבה מתאפשרת ההישרדות: הריטואל ממחיז את התבנית המנטאלית, ונלמד על ידי חזרה מדוקדקת, והשני הוא סיפור מילולי שקל לזכור. הריטואל – המעשה – כצורה של העברת מסרים, מבטא חזרה על שלבים שעל פרט או חברה לעבור, בדרך אל מימוש צרכים ביולוגים, כגון מזון.

צורות אלו יופיעו גם בטקסי מעבר כגון טקסי הבגרות או הלידה. כך לדוגמה, טקסי חניכה נשיים יבטאו את השלבים שעל הילדה לעבור, מבחינה ביולוגית, בכדי להיחשב כאישה- גילוי המיניות, החיוניות של המיניות לגברים, ההריון והבידוד, והלידה- כל אלו למעשה עוקבים אחר השלבים הביולוגיים. השפה האנושית: למערכת הדתית ולשפה האנושית ישנן פונקציות דומות. שתיהן מפשטות את המורכבות של המציאות הנגלת והנסתרת. השפה, כתוכנה של העברת אינפורמציה מפרט לפרט, התגברה על החומרה- חיים ומוות- והביאה לשרידת האינפורמציה כתחליף לשרידת הגנים.במקביל להתפתחות השפה, היתה גם התפתחות של עולם מנטלי – מחשבות, רעיונות, ערכים.

הדת, כצורת תקשורת, שייכת לעולם מנטלי זה. כשם שהשפה מאפשרת התייחסות של תכנים אל מעבר למה שיש לו עדות מיידית, כגון "מחר" ו"אתמול" ו"שם", כך גם הדת יכולה להתייחס אל אותם דברים שאין להם עדות – "אלים", "עולם הבא" וכדומה. המידע שמועבר בתקשורת – שפה או דת – לעולם יהיה נשגב מניסיונו של הפרט. מטרת השפה והדת היא לפשט את המורכב והנשגב, על ידי היכולת להמחיש במילה או במעשה הריטואלי את ה"לא נוכח". על ידי תהליך צמצום ופישוט, הדת מספקת אוריינטציה לאלה שעומדים חסרי מוצא כנגד המורכבות של העולם, דרך הצגת העולם, הסיבתיות, שרשרת התגובות, ההיררכיה השולטת בו, עד האחד, הראשון.

סיכום

דת עוסקת בלא נראה, במה שלא יכול להיות מוכח אמפירית. היא מתגלת בהתנהגויות ובגישות והדבר שהיא מתייחסת אליו נשאר לא מוחש על פי הסטנדרטים הרגילים של היומיום. לזרים, הפרקטיקה הדתית מפתיעה כחידה. אך גם להפך – הדבר שמפתיע והדבר הלא טריוויאלי, הם אלו שייתפסו כדתיים. למרות שהמשתתפים בדת יכולים לדחות את אי הבהירות שיטען החוקר, לדוגמה החייזר, ולטעון שיש בידם דרכים להתגבר על הפער בין היומיומי והטריוויאלי למיוחד, בין השגרתי למפתיע (כגון מדיטציה, אקסטזה, או חיזיון) עצם קיומם של "דרכי קישור" מעיד על הפער בין השגרתי למפתיע.לדת יש תוספת המפרידה אותה משאר צורות תקשורת סימליות אחרות, כגון משחק ואומנות. יש בה דרישה לראשוניות, הכרחיות, וודאיות ועקרוניות – ultimate concern- שמחשבות ומעשים מסוימים הם מהותיים ובלתי נמנעים.

ה"לא נראה" קורא לכניעה וצייתנות, כבוד והוקרה. כשה"לא-נראה" נזרע בחפץ, הוא דורש יחס מיוחד ומגביל לאותו החפץ. זאת הקדושה בעלת זכות היתר, המעוררת חרדה בשל זרותה והדורשת צייתנות מוחלטת וכניעה למרות, כמאפיין ראשי של הדת.ראינו שתחושות אלו אינם מונחים פסיכולוגים בלבד, אלא יש להם עקבות ביולוגיות מובהקות ותפקיד ביולוגי של שמירת חיים. (החרדה, כמו הצמרמורת, היא שריד לתגובת האיום הממשי. הצמרמורת היא שריד לתגובה הביולוגית של הזקרת שיער העורף והגב במקרה של אויב. משאבד שיער הגב, נותרה רק הצמרמורת). הרצינות הגדולה ביותר של החיים, ומכאן של הדת, היא הפחד מהמוות. הרצינות של הדת ביחסה אל הקדושה, משמעותה מתן עדיפות לתוכנות הכרחיות וחיוניות לחיים. הדת, בהתייחסותה לתנאים הקיצונים ולעניינים עקרוניים נוגעת בשוליים הביולוגים של הקיום – שם מופעלים אותם מנגנונים ביולוגים חייתים.

במילים אחרות: חווית הקדושה, כפי שהראה רודולף אוטו במחקריו על הדת, מלווה תמיד בתחושות של מוות, דבר המפעיל תמיד את אותן תוכנות של השדרות חייתית.הדת, כצורה בסיסית ומקובלת של התייחסות לעל-טבעי, לא התפתחה אל הריק, אלא תוך כדי התאמה ל"נוף" מסוים, המתנה את התפתחות המין. האלמנטים של ההתנהגות הדתית, כמרכיבים של התופעה הדתית הכללית, מובנים, אם כן, לא על רקע בידודם ולא על רקע התרבות או החברה, אלא ביחס אל הנוף הביולוגי שעומד בבסיס קיומו של האדם.

על המתודה

הנחה סוציו-ביולוגית בסיסית היא שבאדם נעשתה הטבעה ביולוגית, המתאימה לתנאים מסוימים, לצרכים מסוימים, זמנים ומצבים – לפי "הנוף" שבה פועלת כל חיה, ובכלל זה האדם – כל זאת עוד לפני התפתחות התרבות. יותר מכך – התרבות התפתחה על בסיס אותה ההטבעה. צורות ההתנהגות מונעות על ידי צירופים שונים של גירויים ללא קשר למבצע עצמו, הפועלים בנוף הביולוגי, ולאו דווקא בנוף הקוגנטיבי.

אך יש לשאול – כיצד אנו בכלל יכולים להבין את ההתנהגות החייתית? על סמך איזה קריטריונים נבחן אותה? למרות שאלו שאלות העומדות בייסוד כל תיאוריה אבולוציונית, לגבינו כאן הם משמעותיות לא פחות לגבי המסקנות. לדוגמה- כיצד נדע שצרחת השימפנזה היא אכן התנהגות שקשורה לעניין המדרג החברתי ולא דווקא כהצגה לנקבה פוטנציאלית או כקריאת סכנה? לא נוכל לדעת, אלא על סמך תצפיות חוזרות ונשנות. במצב הזה נמצא את עצמנו לומדים על ההתנהגות מתוך קטגוריות אנושיות אשר אותם אנו מחפשים אצל החיות, ולא להיפך- ללמוד על התנהגויות אנושיות מתוך קטגוריות טבעיות, ובמקום זואולוגיה נקבל אנתרופומורפיזם.

לאנתרופומורפיזם (כהיפוכה של הזואולוגיה) אין סיבה להיעצר ברמת ההתנהגות, ולא להמשיך גם אל התודעה – מדוע לא נטען שאכן גם הקופים מחזיקים בדת? מוריס אומר: "עוצמת הדת היא קנה מידה לנטייה הביולוגית הבסיסית להיכנע לחבר שלטוני ובעל עוצמה. בשל כך מתגלה המערכת הדתית כמכשיר בעל ערך כביר המסייע לגיבוש החברתי". אם כך, למה הקופים לא פיתחו דת? גם הם חברה מדרגית, של שליטים ונשלטים, גם הם חברה שהגיבוש בה הוא הכרחי. מה מיוחד באדם, כחיה, שפיתח דת? כיצד הקופים מסתדרים בלי פיתוח דת? מדוע בכלל אנו חושבים ש"אין לקופים דת" – האם בגלל שהם לא מדווחים לנו על קיומה, או שמה שזה בגלל שלא נמצאו מושאי התייחסות על טבעיים אצלם?

אם נחזור לחייזר המוביל אותנו במחקר – האם הוא לא יסיק שלמרות שאנו חברה מורכבת, "רעיון הדת" שלנו אינו אלא אלמנט חייתי החסר כל חשיבות "דתית"? כאשר הוא יראה את כל האלמנטים הפיסיים של מה שאנו נקרא להם דתיים, ולא ימצא בהם כל יחוד וקדושה מהותיים – מלבד היחס המתגלה בהתנהגות של בידוד והגבלה – מדוע לו להניח את קיומה של "ממלכת האלים"?בעייתיות נוספת שעולה היא – האם לא ניתן להסיק מתוך דברים אלו שאדם בכלל ואדם דתי בפרט, המתנהג בצורה ריטואלית חייתית, ומתייחס כך אל שליט/ים או שותף/ים חברתי נסתר – ומתוך כך איומו הוא תמידי כי לא ידוע מתי אותו שליט יפעל – האם אותו אדם הוא לא יותר מאשר חיה נרדפת?!

אך ישנם גם יתרונות בשיטה. השיטה מאפשרת לנו למצוא הסברים מסוימים לצורות התנהגותיות דרך האנאלוגיה לעולם החי. האנאלוגיה לעולם החי פותחת פתח לעולם קונצפטואלי שלם, אשר אין שום סיבה להתעלם ממנו, גם אם הנושא שעל הפרק הוא "אנושי ביותר". כך לדוגמה, השאלה מדוע מועלים כקורבן חיות אלו ואלו, מקבלת דגש חדש. מחקרים תוך תרבותיים יכולים לענות על השאלה מדוע עגל או גמל מועלים כקורבנות. אך מחקר ב"נוף" הביולוגי יפנה את הדגש אל עצם עשיית הקורבן ומהלך הפעולות, וכל פעולה תקבל הסבר דרך הבסיס הביולוגי. השאלה מדוע האלים נמצאים גבוה בשמיים תיענה בפשטות – הם לא נמצאים שם מתוקף היותם אלים, אלא הם אלים כי הם נמצאים שם. או במילים אחרות- האלים ימצאו במקום שאליו פונה האדם, כל אדם, אשר מחפש "ישועה", מתוך דחף חייתי. יש לשים לב- האדם פונה לשם בכל מקרה – גם אם נמצאים שם אלים וגם אם לא.

אדם יתכנס לאירועים המוניים בכל מקרה- גם אם צווה על כך וגם אם לא. אדם ימצא מרגוע מלחצים של איום על החיים דרך פעולה חוזרת ומוכרת בכל מקרה- גם אם הוא נותן לזה משמעות של קיום אקט דתי או לאשיטת הסבר זו אינה מסבירה את כל התופעות הדתיות, אך בהחלט נותנת מסגרת רעיונית – לבחון את ההתנהגות האנושית במסגרת בחינת ההתנהגות החייתית. אלו יהיו העובדות אשר יהוו בסיס למחקר ההתנהגות במסגרות שונות כגון- מפגשים המוניים, התנהגות קהל במגרשי הכדורגל, באולמות הריקודים, ליד מקומות שנחשבים בעיניהם קדושים, וכן הלאה.

לאור כל זאת ניתן לומר שאי אפשר להפריד בין התנהגות דתית להתנהגות אחרת, אם אין לנו דעה מוקדמת או הגדרה מוקדמת מהי דת ומה נכלל תחת קטגוריה זו. אך לא רק לחוקר יש דעה מוקדמת מהי דת, אלא גם למאמין עצמו, המפריד בין קודש לחול, נשען על הגדרות אלו. בין אם זה החוקר או הנחקר המפריד את סוגי ההתנהגויות, הנחת המחקר בשיטה "הזואולוגית" היא שאין שום דבר אינהרנטי בהתנהגות עצמה שהוא דתי, אלא רק ההסברים להתנהגות הם אלו אשר יוצרים את הכותרת והקטגוריה "דת". הקטגוריה "דת" היא לא א-פריורית (אונטולוגית) אלא אנושית- שם שניתן לחלק מההתנהגויות, במקומות שונים, על ידי קבוצות של אנשים, שכמו כל האנשים האחרים, גם הם לא השתחררו מהצורך בזנב…

פורסם לראשונה באימאגו

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s