במאמר זה אציג את אחת המחלוקות המפורסמות ביותר בין הדת והמדע- זו שבין גלילאו לבין הכנסייה הקתולית. למחלוקת זו יש ממדים שבד"כ לא נבחנים. אחד מהם הוא המימד הפרשני של כתבי הקודש. כאשר בוחנים מימד זה, מתגלה שגלילאו דווקא הביא על עצמו את הסנקציות מצד הכנסייה. בפרשת גלילאו נסגרת, בעצם, תקופה של מאות שנים שבהם הובילה התיאולוגיה את המדעים, ומתחילה תקופת האוטונומיה המדעית. אך זה גם כישלונו של גלילאו.
גלילאו גליליי. justus sustermans. 1636
בין השנים 1610- 1633 התחולל מאבק בין המדען גלילאו גליליי לבין הכנסיה הקתולית, על מקומה של הארץ ביחס לשמש. במאמר זה ארצה לבדוק מה הביא את הצדדים להיכנס לעימות, ועל מה נסב המאבק אשר נכנס להיסטוריה תחת ההכרזה "ועל פי כן נוע תנוע"? על פניו נראה שזו היתה מהפכה מדעית, שבה תיאוריה אחת מוחלפת באחרת- אחת התיישנה ולא יכולה לתת הסברים לנתונים חדשים, ואחת חדשה הנסמכת ומחוזקת על ידי אותם נתונים בדיוק. אך למאבק ישנו ערך מוסף בכך שניתן ללמוד ממנו על היחס בן דת ומדע ועל תהליכים תוך דתיים אשר התרחשו במפגש המרתק בין גישות שונות בהבנת מבנה העולם. במקביל למהפכה המדעית, ואף לפניה, נצטרפו מספר גורמים אשר הביאו לכך שהפולמוס המדעי הפך להיות גם פולמוס דתי וגם מאבק פוליטי, וגם לכך שלא ניתן להתייחס לאחד מהם ללא נגיעה גם באחרים. במאמר הזה אנסה לענות השאלה מהם מקורות הפולמוס הדתי- מדעי. אנסה להראות כיצד "נקרע" גלילאו בין ריאליזם מטאפיסי לבין תאיזם, תוך כדי הניסיונות שלו להניח את "המדע החדש" במסגרת אוטונומית משלו. אין בכוונתי להציג סקירה היסטורית של הפולמוס ואת התהליכים שהביאו למשפטים של גלילאו, אלא מתוך ראיה שהעקרונות המדעיים והעקרונות הפרשניים שעליהן נסב הפולמוס הן על- זמניים, ונכונים גם להיום, ובימי גלילאו הם רק הוצבו והוצגו על ידי הצדדים השונים של הפולמוס.
לאחר שאסקור בקצרה את חיי הדמות המרכזית בסיפורנו, אראה את הממדים הפוליטיים אשר הוסיפו קורטוב של "מלחמה" לנושא. אראה את המאבק המדעי שהתחולל ולאחר מכן את ההקשר הדתי שלו על היבטיו השונים.
כתבי גלילאו
גלילאו גלילאי נולד ב 1564 בעיר פיזה שבאיטליה. ב 1610 המציא ופיתח את הטלסקופ ואז התאפשרו תגליותיו. בין היתר הוא מצא שעל ידי תצפית טלסקופית מבחינים ששביל החלב הוא צביר כוכבים, שהשמש מכילה כתמים על פניה, שפני הירח אינם חלקים והוא שבור למספר רב של הרים ועמקים, וכן שכוכב נוגה מתנהג כמו הירח בנוגע למופעים של שיטחו כתוצאה מהחזרת אור השמש לארץ. ממצאים אלה אפשרו לו להגיע למסקנות על מבנה מערכת השמש, ולטעון בעד התיאוריה של קופרניקוס מהמאה ה 16, ובו במקביל גם לסתור את פילוסופית הטבע (הפיסיקה) האריסטוטלית, אשר אומצה על ידי הכנסייה כדוקטרינה במאה השישית.
1613 – כתב את "מכתב על כתמי השמש" שם הוא מודה שהוא תומך בתיאוריה הקופרניקאית.קביעתו שהתופעות השמימיות יכולות להיות מובנות לאור קריטריונים ארציים, ולכן אין הבדל בין החוקים ששולטים בארץ לאלה שבשמיים עוררה את חמתם של תומכי האסכולה האריסטוטלית
1615 – הוא כתב את ה"מכתב לדוכסית קריסטינה". במכתב זה הוא מנסח מחדש פרשנות לפסוקים מהכתבים, ומציג מחדש את דעות אבות הכנסייה באופן שלפיו לא ניתן לומר שהארץ לא סבה סביב השמש.
1616 –גלילאו נשפט והוכרז כמטעה ונוגד את כתבי הקודש בכך שהוא טוען בעד תורת קופרניקוס. הקרדינל בלארמין הזהיר אותו מלהמשיך ולהחזיק בדעה זו כאמת, ועד שלא תהיה לו הוכחה משכנעת עליו להגביל את דעתו לתחום של היפותזות בלבד. הוא נוסע לרומא בכדי להגן על דעתו אך שוב הוא מוזהר שעליו להמנע מלהגן או מלהחזיק בתיאוריה הקופרניקאית. הוא מקבל את החלטת הקרדינלים וחוזר בו מדעתו בהודעה רשמית לאחר משפט שבו הואשם בכפירה.
1618 – בעקבות הופעת כוכב שביט הוא פרסם ספר – "שיחות על השביט" שם הוא מפרש את הופעתו במושגים קופרניקאים ולא במושגים המקובלים האריסטוטלים.
1632 – הוא מפרסם ספר- "דיאלוג על שתי מערכות עולם" בו הוא מציג עימות בין תורת קופרניקוס ותורת אריסטו בדבר יכולתם לענות כמודל תיאורטי על תצפיות אסטרונומיות.
לאחר פרסום הספר הוא מוזמן למשפט של האינקוויזציה. שם הוא נדרש לכפור בדעתו ולשוב ולתמוך בתורת אריסטו. הוא אכן בוחר לכפור בתיאוריה ההליוצנטרית ולדבוק בזו אשר מציעה הכנסייה- התיאוריה הגיאוצנטרית.
רקע- על התקופה וההיבט הפוליטי
בתחילת המאה ה-16 החלה התנגדות לסמכותה של הכנסייה הקתולית לפרש את הכתבים ולקשר בין האדם לאלוהים. מה שהתחיל כמאבק נגד שחיתויות של מעמד הכמורה הפך לגל של התנתקות ופרישה מהכנסייה. התגובה לפרישה לא איחרה לבוא. במחצית המאה התכנסה ועידת טרנט בכדי לדון בצעדים מונעים כנגד מעשי הכפירה והפרישה הללו. הועידה שהסתיימה ב 1563 קבעה שהדרך להתמודד עם ההתנגדות תהיה:
-גיוס הממסד החילוני למאבק.
-הכרזה שכתבי הקודש והפרשנות הקתולית ביחד הם האמת היחידה.
-הקמת אינקוויזיציה שתפקידה להלחם במינות ובכפירה הפרוטסטנטית.
-פרסום האינדקס של הספרים האסורים לקריאה ולהחזקה- כל המחזיק בהם מואשם במינות.
-הקמת מסדר הישועים לצרכי מסיון וחינוך, והקמת בתי ספר קתולים לחינוך ההמונים. (1)
ככל שהפולמוס עם הפרוטסטנטים התגבר, התיאולוגיה קיבלה מעמד גבוה יותר ככלי לניגוח הכופרים. בכדי להוכיח תקפות של עמדה חזרו הצדדים אל המקורות המשותפים – הכתבים. חזרה למקורות זו הובילה למלחמת פרשנות ולפיתוח גישות שמרניות יותר ויותר. כל צד התבצר בעמדתו, סביב הפרשנות "הנכונה". כל זה התרחש במקביל לדיאלוג על הנושא למי הסמכות לפרש, והאם בכלל נחוצה פרשנות.
באותה עת, היכולת לקרוא מחדש ברוח הרנסאנס את כתבי הקדמונים המתורגמים לשפות בנות הזמן, הביאה לכך שלא רק את כתבי הקודש נקראו מחדש, אלא גם את כתבי אריסטו ופיתאגוראס. כך במקביל לתנופת היצירה הדתית גם הפילוסופיה היוונית קיבלה תנופה מחודשת. וגם כאן התגלה צידו השני של המטבע- לא רק שניתן לקרוא את הכתבים מחדש, אלא גם ניתן לבקר ולחלוק על דעתם.
אלו- רוח ועידת טרנט והגבלותיה, וכן פיתוח פילוסופיות טבע חדשות- הצמיחו את יסודות הפולמוס הפוליטי. המאבק הזה מאופיין בכך שהוא מונע מתוך רצון לשליטה, השפעה וכוח, הן מתוך הכנסייה, בין הישועים לדומיניקנים, והן בין הכנסייה לפורשים הפרוטסטנטים.
הדומיניקנים והישועים נחשבו לאליטות האינטלקטואליות הקתולית ושהו במאבק של שליטה בכנסיה. לכן בכדי להבין את המאבק של הכנסייה בגלילאו, צריך לבחון גם את חוסר יכולתה להציג עמדה חד משמעית ויחידה מול גלילאו, מכיוון והיא נאבקה סביב שני גישות תיאולוגיות וממסדיות שונות.
מחד, עומדת העילית המסורתית הדומניקנית אשר ראתה עצמה כמגנה על טוהר האמונה דרך החינוך ודרך ההפחדה- אינקוויזיציה. הדומיניקנים ראו עצמם ממשיכי דרכו של תומס הקדוש,ופיתחו אפיסטמולוגיה אשר לפיה לא ניתן להוכיח תורות מדעיות באופן עקרוני. מאידך, הישועים היו מסדר חדש אשר כוחו נשען על חינוך ולימוד, התחככות עם תרבויות חדשות ויכולות רטורית-תיאולוגית חדשות. המסדר היה אמון להוביל את ההמונים אל הישועה הנכונה תחת כנפי הקתוליות. הישועים תפסו את התיאוריות המדעיות כיכולות להיות מוכחות אך עם הגבלות ותנאים רבים.
המאבקים ביניהם החלו עוד לפני תקופת גלילאו- כאשר הישועים, שמסדרם הוקם לאחר הוועידה, החלו להוות תחליף אינטלקטואלי ותרבותי לעילית הישנה הדומיניקנית. האירוע סביב גלילאו רק השחיז את המאבק ביניהם. בין 1597 ל 1607 התחולל מאבק מתמשך על הגמוניה פרשנית בין שני המסדרים, בנושא ההבנה הנכונה של מושגי החסד, הרצון החופשי והגזרה הקדומה. במאבק הזה יצאו הישועים כמצנחים והתבססו כעילית האינטלקטואלית החדשה של הקתוליות. כאשר גלילאו, הישועי, מצווה על ידי הקרדינאל הישועי בלארמין, הרקטור והמנהל הרוחני של אוניברסיטת רומא, לא לתפוס בתיאוריה הקופרניקנית כיותר מהיפותזה, ניתן לפרש את המושג היפותזה לפי שיטת הדומיניקנים או לפי שיטת הישועים ולהגיע למסקנות אחרות. את זה אראה בפרק על הפולמוס המדעי. למעשה, פרשנות שונה זו של מושג ההיפותזה היא אחת הסיבות אשר הובילה למשפט השני של גלילאו שנערך ב 1633. (2).
בועידת טרנט הוכרז שרק הפרשנות של הכנסייה ושל האבות הקדושים של כתבי הקודש היא הנכונה ולא תיתכן פרשנות מחוץ לכנסיה או מחוץ לרוחה. הכתבים לא יכולים להיות מובנים ללא הפרשנות של הכנסייה ושל האבות וסמכות הפרשנות היא לתיאולוגים שהוכשרו לשם כך. לכן, גם אם גלילאו היה מצויד ביכולת פרשנות עצמאית למעשה, לפי הדוקטרינה הקתולית, נאסר עליו להשתמש בה בפועל. כאשר הוא כותב מכתב לדוכסית, שהיא סמכות חילונית, ב 1615, את המכתב המפורסם, הוא בפירוש עובר על צווים אלו של הועידה. במכתב הוא טען שיש ביכולתו לפרש את הכתבים בעצמו, וזאת מכיוון שהאמת נגלת גם בטבע, ואמת זו יכולה להיות קו מנחה לפירוש הספר האלוהי. לפי גלילאו, אין כלל אפשרות שתהיה סתירה בין הכתבים לבין הטבע מכיוון ששניהם מהווים התגלות אלוהית, רק בצורות שונות.
דברים אלו היו מלווים גם בביקורת על הפרשנות המקובלת שלא רואה בטבע גילוי אלוהי או אמת מידה חיצונית לפרשנות. למרות שהיו לו טיעונים תקפים ומבוססים, ואפילו סמך את דבריו על אבות הכניסה כגון אוגוסטינוס, זה עדיין לא מנע תגובה חריפה, דבר אשר הוביל אותו למשפט הראשון שנערך שנה לאחר מכן. מה שמבליט עוד יותר את העזתו היא העובדה שלא רק ראשי הקתולים התנגדו לתיאוריה מתוך שיקולי פרשנות הכתבים אלא גם ראשי הפרוטסטנטים. למרות שהתנועות הפרוטסטנטיות טענו שההבנה של הכתבים אפשרית לכל אחד והפרשנות פתוחה לכל אחד, גם ללא הכנסייה ותיווכו של הממסד בין המאמין למושא אמונתו, טענת גלילאו שלאור התיאוריה יש למצוא פרשנויות חדשות לכתבים עוררה עליו את ראשי כל הזרמים הנוצריים דאז. (3)
הפולמוס המדעי
ביוון העתיקה התקיימו שתי תיאוריות במקביל לגבי מבנה היקום, התלמית- אריסטוטלית, והפיתגורית. ההבדל העיקרי ביניהם הוא במקומה של הארץ ביקום. בראשונה- הארץ עומדת במרכז היקום וכל הכוכבים (7 כוכבים) נעים סביבה במסלולים קבועים, עגולים ומושלמים. עוד טוענת תיאוריה זו שכל הכוכבים עשויים מחומרים שונים מאלו שעל פני האדמה, וככל שמתרחקים מהאדמה הם הופכים לטהורים יותר. אריסטו הוסיף שמעל למסלולי הכוכבים ישנו המניע הראשוני אשר אליו שואפות כל התופעות הנצפות, וזוהי גם הסיבה לתנועת הספירות והכוכבים במסלולם. מהרגע שנעשה הזיהוי בין המניע הראשוני והאל הנוצרי, כסיבת ותכלית כל הדברים, זיהוי שהגיע לידי תורה שלמה- הסכולסטיקה, התקבעה תמונת העולם התומכת התלמאית, ונתפשה כתואמת את תמונת העולם שכתבי הקודש מלמדים עליהם. תורה זו הפכה להיות אמת שלפיה יש להבין כל אמירה על הטבע שנאמרת בכתבים.
במקביל לדעה זו התקיימה תיאוריה אחרת וזו של פיתגוראס. לפי התיאוריה הפיתגוראית, העולם כולו ובכללו גם האדמה סובבים אחר אש שהיא מרכז היקום. עם הזמן זוהתה האש הזו עם השמש.
בימי הביניים המשיכו שתי תפיסות אלו לשהות ביחד ללא כל מאבק ביניהם. התלמאית נתפסה כאמת, והשניה כאפשרות היפותטית. במאה ה-16 נתבקש קופרניקוס מטעם הכנסייה לחשב לוח שנה חדש(4). הוא בחר בתיאוריה ההליוצנטרית כמסגרת קונצפטואלית בכדי לעשות זאת. קופרניקוס החליט לפרסם את התיאוריה בספר מדעי, אך בהקדמת הספר הכניס המוציא לאור, אוסיאנדר, את המשפט המפורסם אשר למעשה הציל את הספר למשך כמה עשרות שנים מידי האינקוויזיציה. משפט זה אמר שהתיאוריה ההליוצנטרית היא רק אינסטרומנטאלית ולא מורה על המציאות. אינסטרומנטאלית? כל נכונותה זה ביכולתה לחזות תופעות. היא משמשת ככלי לחישובים, ומאפשרת העלאת ספקולציות נוספות, אך לא מורה על המציאות ואין היא טוענת בדבר מבנה המציאות. זאת אומרת, שכל עוד הדעה שהשמש במרכז והארץ סובבת סביבה מאפשרת לחשב את השנה יותר מדויק, זה בסדר להחזיק בדעה הזו. אך לטעון שהמבנה הוא ריאלי, הרי זה טעות הן מסיבות מטאפיסיות ומתודולוגיות והן מסיבות דתיות.
במקביל לאלו התפתחה תפיסה פשרנית על ידי האסטרונום טיכו ברהה, אשר טענה שנכון שהכוכבים סובבים סביב השמש, אך זו סובבת סביב הארץ אשר עומדת במרכז היקום. דעה זו הוכחה שלא נכונה על ידי תלמידו של ברהה, האסטרונום קפלר. עוד אסטרונום שתמך בתיאוריה ההליוצנטרית הוא ג'יאורדונו ברונו. תמיכה זו עלתה לו בשריפתו על ידי האינקוויזציה בשנת 1600.
כאשר גלילאו מצהיר על תמיכתו בתיאוריה הוא כבר היה מדען בעל שם לאחר שמצא את חוקי תנועת המטוטלת והמציא את הטלסקופ. אך כמו כן, כאשר הוא הציג את התיאוריה ואת סימוכיו, למתנגדים כבר היה מאגר של טענות נגד, הן מבחינה מדעית והן מבחינה תיאולוגית. להלן אביא חלק מהן.
כבר תלמי טען כנגד התיאוריה ההליוצנטרית שאם הארץ הייתה בתנועה כל האוויר היה נשאר מאחור. בתקופת גלילאו, לטענות אלו נגד התנועה נוספו טענות נוספות(5). הטלסקופ הוא לא כלי אמין והוא לא הכלי הנכון, וכן טענות נגד גלילאו כחוקר, ככופר וכאתאיסט (6).
טענה נוספת הייתה הטענה האתנוצנטרית- האדמה והאדם במרכז היקום מכיוון שהיקום נוצר בכדי לשרת את האדם, והאדם נוצר בכדי לשרת את האל, ומכאן שאין אלא שהאדמה חייבת להיות במרכז. גם מלאנכתון אמר (7) "היכן עוד יכולה הארץ להיות אם לא במרכז העולם?". קאלווין אמר- "מי מעיז לשים את סמכותו של קופרניקוס על זו של הכתבים" (8). למעשה היתה התכחשות כללית מהאפשרות שהתיאוריה יכולה להיות נכונה- אסור היה ללמדה באוניברסיטאות, ואף לא את העובדות הנצפות. זו היתה הודאה שמהרגע שאדם בעל היגיון יכיר בעובדות הנצפות דרך הטלסקופ לא יהיה ניתן מלעצור אותו להגיע למסקנות, שהן עצמן כופרות ומנוגדות. שהריאם המסקנות מובילות לכפירה, הרי כל מה שמוביל למסקנות הריהו מסוכן וצריך להיזהר ממנו.
טענה נוספת הועלתה נגד דרכי ההיסק ונגד המתמטיקה שבה השתמש גלילאו, בטענה שהיא סוג של מחשבה שטנית9). כמו כן נאמר שהטענות של גלילאו הן אבסורדיות מכיוון שהן לא מסתדרות עם תכנית הגאולה: אם הארץ היא כמו שאר הכוכבים אזי אין שום סיבה שכל העולם נברא במיוחד לאדם, כשם שהדוקטרינה הקדושה מלמדת. בנוסף לכך הועלתה שאלה נוספת- כיצד תושבי אותם כוכבים (שהתגלו כדומים לכוכב האדמה) זכו לביאתו שלישו? כיצד הם יצאו מנוח ואדם?… טענות עלו גם כנגד הפאגאניות של פיתאגורס ושל כל מי שמחזיק בדעתו, מאחר שזו מחשבה פיסיקאלית מוטעת של אלה שלא זכו להתגלות האמיתית.
לאחר המשפט השני ב 1633 נוספו טענות מסוג חדש. מכיוון שלאפיפיור יש תבונה מיוחדת שלפיה הוא אף פעם לא טועה, לכן אם האפיפיור מתנגד לתיאוריה סימן שאין היא נכונה בהכרח. אך גם אם נמצא שהאפיפיור טעה, ניתן "פתרון" לבעיה זו(10)- האלוהים הרשה שהאפיפיור והכנסייה יטעו בכדי ללמדם שהמדע שוכן מחוץ לתחומם, ושהכהונה האמיתית של המדע שוכנת בתחומי המחקר המדעי בלבד. משמע- האל הוא אשר הטעה את הממסד, וכל עוד הוא רצה- הדוגמה הייתה נכונה, והכנסייה, שכמובן שלעולם לא טועה בעצמה מכיוון שאין בכוחה לטעות, אם כן לא מונעת התקדמות מדעית. אך, כפי שההיסטוריה לימדה, גלילאו לא נמנע מלהמשיך ולחקור לפי השיטה המדעית החדשה. הוא החזיק במספר עקרונות שניתן לנסחם כיום כך:
המדע מדבר בשפת הטבע – המתמטיקה וגדלים מדידים.
המתודה- ניסויים מבוקרים ותצפית חוזרת.
שיפורים טכנולוגיים שיעזרו להתגבר על מגבלות החושים.
המסקנות הם הכרחיות ואמיתיות ואין להם תלות ברצונו של אדם.
האמת צריכה להיות מוכחת.
אך לפני דיון בעקרונות אלו אציג את התפיסה המדעית של הדוקטרינה הקדושה של תומס אקווינס אשר השתרשה בתיאולוגיה, ואשר מולה נענד גלילאו. אקווינס טען כך(11) :
ישנם "…שני סוגי מדע- אלה המופקים מתוך האינטלקט כגון אריתמטיקה וגיאומטריה ובנותיהם כגון האופטיקה (משמע- מדעים אינסטרומנטליים). ואלה שנובעים מאורו של האל והקדושה אשר עקרונותיה נגלו על ידי האל…והמדע הזה מתעסק עם כל מה שנגלה. כתבי הקודש נשגבים מכל מדע באשר במידה שהם מתארים עובדות הם מגלים את המסתורין…."( משמע – התופעות והמציאות הנגלים באמצעות ההתגלות האלוהית).
תומס אקווינס
אנו רואים כאן את ההבדל המובהק בין השיטות. לפי גלילאו בכדי לומר שתיאוריה מסוימת היא ריאלית, צריך ואף אפשר להוכיח זאת. אך אצל אקווינס, ודרכו גם אצל הדומיניקנים, לא תיתכן הוכחת הריאליות של תיאוריה מדעית. זאת מכיוון שכתבי הקודש מורים על העובדות שבמציאות. כל תוקפו של המדע הוא בהיותו כלי שימושי לחישובים או צורה מסוימת של סידור הידע. גישות שונות אלו, החורגות מתחום המדע אל הפילוסופיה של המדע (שדנים בשאלה כיצד יש לתפוס את הדיסיפלינה המדעית, האם התורה המדעית מורה על המציאות או שמה היא רק קונספציה שיודעת לקשר בין תופעות בשפה מתמטית?) עמדו למבחן במשפטו של גלילאו.
שתי שיטות המדע מדברות על עובדות נצפות וידועות (האסטרונומים הישועיים מצאו את תצפיותיו של גלילאו נכונות בשנת 1610) ועל הדרכים להסיק מתוכן אל הלא נגלה ולא מוכר. הגישה הסכולסטית- טלאולוגית מבית מדרשו של אקווינס מניחה שישנה סיבה, והסיבה היא אלוהים, וישנה תכלית- לשרת את האל. כל חקירה אנושית היא חקירה של האל, ולכן כל מדע הוא כלי של התיאולוגיה בכדי לעשותה טהורה יותר. התשובה הסופית ניתנת בהתגלות ולא על ידי חקירה מדעית. לכן הכתבים ופרשניהם הם הסמכות העליונה ביותר בענייני הדעת והגאולה.
לעומת אלו, גלילאו בא עם השקפה מתמטית. לפי גישה זו המתמטיקה היא שפת הטבע, ובהיות הטבע התגלות אלוהית, המתמטיקה יכולה לשמש ככלי מקשר בין אדם לאלוהים, בין אדם למציאות. ולכן למידת חוקי המתמטיקה היא פעולה הרמנויטית של המציאות, היכולה להוביל אל האמיתות האלוהיות הקבועות בטבע. זה מתאפשר גם ללא ההתגלות, ללא פרשני ההתגלות וללא מתווכי האל. מספיקה לכך התבונה. הדרך להוכיח את הריאליות של התיאוריה נובעת מתוך תפיסת המתמטיקה כשפת המדע מחד, ושפת הטבע מאידך, כך שישנו שיוויון בין התיאוריה המדעית למציאות עצמה.
אך גם כאן ישנם ספקולציות מופשטות. המעבר שנעשה מהאמפירי, מה אני מגלה, לתיאורטי, מה יש, הוא שלב האינדוקציה. שלה זה נשען על ההנחה שישנה סדירות בטבע ושישנה אחידות של התופעות. גלילאו היה חייב להניח הנחה מטאפיסית זו בכדי לומר את מסקנותיו על הגופים השמימיים. כאן עולה השאלה- מה מקומו של הסדר הזה, של אותה סדירות שנתפסת בטבע? לכך יש מספר תשובות:
הגישה הריאליסטית אומרת- כל הסדר הוא במציאות, ישנה מציאות אחת, וכל מי שמדבר על המציאות מתייחס אליה, וניתן לדעת מציאות.
הגישה הרלטוויסטית אומרת- מכיוון שאלו, סדירות התופעות במציאות, הן הנחות מטאפיסיות, כל תיאוריה שתהיה קוהרנטית יכולה להתחרות בכל אחת אחרת ואין עדיפות אחת על השניה. הגישה האידיאליסטית אומרת- הסדר שנתפס הוא השלכות של קטגוריות מחשבתיות ולא במציאות אובייקטיבית.
הגישה התיאיסטית קובעת- הסדר הוא כזה מכיוון שהאל ברא אותו כך, ואף יצר באדם את היכולת לתפוש את הסדר, וזה בעצם עדות להימצאותו של האל, אך לא למידה על האל. המעבר מריאליזם מטאפיסי לתאיזם טלאולוגי, משאיר לאל את היכולת לבחור איזה סדר שירצה ולאדם את היכולת לנסות לגלותו, אך אין הכרח שהאדם יגלה אותו ואין הבטחה שהאל יהיה "מוכן" להיות כבול לחוקים כאלה או אחרים שהאדם ימצא על העולם.
החלוקה שהוצגה יכולה לעזור לנו להבין את ההבדלים בין השחקנים הראשיים: בלארמין, הקרדינל בארבאריני (שמונה להיות האפיפיור אורבאן ה-8), וגלילאו. במסגרת מספר שיחות בין הקרדינל בארבאריני וגלילאו, שיחות אישיות שנערכו כאשר מונה הקרדינל לאפיפיור ב1624, הציג הקרדינל את דעתו שתואמת את התאיזם הטלאולוגי. לפי גישה זו ההסקה מתוך תצפית אל סיבתה, מעמידה בספק כל סיבה שכזאת. האל יכול לבחור כל סיבה בכדי לגרום לתופעה שאותה רואה האדם. בארבאריני התנגד לכל אמירה שטוענת שניתן לדעת את המציאות, ומכאן את האמת, מכיוון שכל מהלך שכזה יגביל את האל לגבולות ההבנה האנושית. לכן המתמטיקה לעולם לא תהיה הוכחה לטענות של אמת, ורק הכתבים, בהבנתם הנכונה בתור התגלות ישירה של האל, יכולים ללמד על המציאות. חלק מאותה מסתוריות אשר דיבר עליה אקווינס, בציטוט שלעיל, הם אותן הסיבות הבלתי נצפות. למעשה, ממשיך הקרדינל את תפישתה הדוגמאטית של הכנסייה, שלפיה כתבי הקודש עליונים על המדע, והם הדרך היחידה להוכחת סטאטוס של מציאות. יותר מכך, המסתוריות לא מפוענחת גם דרך הכתבים עצמם וכפשוטם, אלא רק על ידי רוח הקודש, ועל ידי מי שברא אותה(12).
גלילאו הכניס דעה זו לתוך דבריו של סימפליציו בספר ה"דיאלוגים על שתי מערכות עולם" (1632). זה הביא את בארבאריני, שכבר מונה לכהן כאפיפיור, לזהות את הדמות עם עצמו, מה שהביא כנראה לעלבון, מכיוון שהדמות הוצגה בצורה מגוחכת ומחזיקה בתיאוריה של אריסטו באופן טיפשי ומוטעה. בעיני הממסד הכנסייתי, בכך גלילאו השמיץ את האפיפיור. זוהי עוד סיבה שהביאה למשפט ב 1633.
את עמדותיהם של גלילאו ובלארמין ניתן ללמוד מתוך חלופת המכתבים בין גלילאו לחברו פוסקאריני, ובין זה לבלארמין, סביב 1615. קשה להפריד את דעותיהם על מעמד התיאוריה מתוך תפיסתם את מעמד כתבי הקודש, אך בדברים הבאים אנסה לעשות זאת. חלופת המכתבים החלה כאשר נדרש פוסקאריני מטעם הדוכסית קריסטינה בארוחת ערב לפשר על הפערים והסתירות בין התיאוריה החדשה ובין הפרשנות המקובלת לכתבים. לאחר שעמד במבחן זה, הוא פנה לגלילאו שייתן דעתו לכך שחוגים מסוימים מתנגדים לתיאוריה דווקא מטעמים של פרשנות דתית. גלילאו כתב אז מכתב תגובה שבו הוא מציג את דעתו בנושא היחסים בין הכתבים לאמת המדעית. לאחר ששלח את המכתב הוא חשש שהוא יגיע לידי האינקוויזטורים והם יאשימו אותו בכפירה. לכן הוא שלח מכתב לפוסקאריני ששם הוא מבהיר את עמדתו, וביקש מהאחרון שישתדל להציג את המכתב בפני הקרדינלים ובעיקר לבלארמין. וכך אכן קרה. במכתב תשובה שכתב בלארמין לפוסקאריני הוא הציב שלושה קריטריונים מכריעים (13) ואלו הם בלשונם:
1- "….עד עתה חשבתי שהתיאוריה היא רק היפותזה…כי אם לא אזי זה מסוכן, לא רק שזה נוגד את כתבי התיאולוגיה והפילוסופיה אלא גם פוגע באמונה והופך את הכתבים למוטעים…"
2 -"מועצת טרנט קבעה שאסור לקרוא את הכתבים ולפרשם שלא לרוחם של האבות הקדושים, ומי שיקרא אותם ואת הפרשנות העכשווית יגיע למסקנה שהשמש נעה בבטחה סביב הארץ… והארץ בבטחה עומדת במרכז העולם, וכל אחד שטוען אחרת הוא כופר כמי שמתכחש לעובדה שלאברהם היו שני בנים, ליעקב שנים עשר, ושלידת הבתולה אכן אירעה, וזה מכיוון שרוח הקודש היא שדיברה דרך האבות…",
3 -"…. אני טוען שאם הייתה הוכחה לכך שהשמש במרכז… והארץ סובבת סביבה, ולא להפך, אזי אנו נצטרך לשקול פירוש מחדש של הפסוקים, אשר לא עולים עם זה, ואנו נצטרך לומר שלא הבנו אותם נכון, ולא לומר שמשהו מוטעה כאשר הוכח כאמת. אך אני חושב שלא תתכן הוכחה שכזאת… . להוכיח את התיאוריה כהיפותזה אין זה להוכיח אותה כעובדה. באשר לראשון אני מאמין שתתכן הוכחה אך לגבי השני, אני בספק. ובמקרה של ספק אל לנו לזנוח את הפרשנות של האבות הקדושים…. לא סביר ששלמה שהיה החכם באדם ושרוח הקודש דיברה מפיו יטען טענות שמנוגדות לאמת המוכחת (ספר "משלי") או שיכולה להיות מוכחת. ואם תאמר לי ששלמה גם הוא הניח היפותזות, אומר שההשוואה שלך לספינה השטה לאורך החוף אינה דומה מכיוון שכל בר דעת מרגיש שהארץ עומדת ושעיניו אינן מטעות…."(162-163).
בלארמין
אנו רואים שבלארמין מציג גישה אינסטרומנטלית המסתייגת מריאליזם. לפי גישה זו התיאוריה המדעית נתפסת כהיפותזה בלבד ובספק אם ניתן למצוא הוכחה להיותה מציאותית. מבחינתו, כל עוד התיאוריה עוזרת לחשב את לוחות השנה במסגרת של מטאפיסיקה שימושית, אז ניתן להמשיך ולתפוס בה, אך לעולם לא לומר שהיא מציגה את המציאות. בכדי לעשות זאת על המחזיקים בה להוכיח זאת, והוכחה כזאת לא קיימת. אצל בלארמין, אי היכולת להוכיח את אמיתות התיאוריה אינה נשענת על תאיזם, כמו דעתו של האפיפיור, אלא יותר מתוך תפישה שאין שום דרך מדעית להוכיח ריאליות של תיאוריה.
למושג "היפותזה" שהוחזק על ידי הישועים ועל ידי הדומיניקנים יש מובנים שונים שצריך לעמוד עליהם. מובנים אלו נבעו מתוך זיקות תרבותיות שונות(14). לגבי הדומיניקנים, האמת והמציאות אף פעם לא נתפשים באופן ישיר- הכל זה מבנים מופשטים של המחשבה בצורה של השערות. כל ניסיון להציג את התיאוריות כאמת נוגד את דברי רוח הקודש, ולכן התיאוריה היא בגדר כפירה. כמורשת אקווינס, הם החזיקו בדעה שהמדע הוא רק דרך להגיע לתיאולוגיה ולא דיסציפלינה אוטונומית, ולכן כל התעסקות מדעית היא למעשה התעסקות תיאולוגית. רצף הידע וסידור הדיסציפלינות הזה הונחל במשך מאות שנים באוניברסיטאות הסכולסטיות. מתוך עמדה זו למתמטיקה אין תפקיד של ביטוי האמת, ולא שפה נפרדת, אלא היא רק כלי שימושי ותו לא (15).
לעומתם הישועים ראו בתיאוריות מדעיות כמורות על המציאות, וכיכולות להביא אדם להכיר נכון את עולמו של האל. אך בכדי שאכן הם יהיו כאלה על המדענים להוכיח זאת, ועד אז הם היו מוכנים לקבל שהתיאוריה היא היפותזה ולא יותר.
נראה שגם גלילאו תמך בדעתם של הישועים והסכים לתנאים אלו. אך מבחינתו, ובזה חידושו, המתמטיקה היא שפת הטבע. המתמטיקה בתור היותה כלי לחישוב מסלולי כוכבים היא גם מקשרת בין מוגבלותו של האדם לכל יכולתו של האל, בין המציאות ליכולתו של האדם לתפוס את המציאות. היא נפרדת מהתיאולוגיה ואין היא אמורה להוביל אליה. ולכן גם אם כרגע אין לו הוכחה לריאליות של התיאוריה, מעבר לאמיתותה ולתקפות הפנימית שבה ככלי נוח לחישובים, הרי בהחלט הוכחה כזאת קיימת על בסיס מתמטי. כל שנותר זה לחפשה.
כשהוא מדבר על נפרדות המתמטיקה מהתיאולוגיה הוא יוצא מגבולות הפיסיקה והתופעות, לא אל זרועות הדוקטרינה הקדושה אלא אל המטאפיסיקה העצמאית, המשוחררת מכל הכרח אלוהי. ניתן לומר שכאן זהו אחד מיסודות הפולמוס לכל אורכו: בכך שגלילאו טוען לאוטונומיה של המדע הוא מעניק לו מעמד שווה למעמד הפרשנות הדוגמאטית של הכתבים.
ניתן לשאול מדוע גלילאו לא טוען בספר "הדיאלוגים" שהוכיח את התיאוריה, אלא רק שהיא אפשרית כמו התיאוריה האריסטוטלית, ושווה לה מבחינת מעמדן(16). לגלילאו היו שתי אפשרויות: אם הוא בא בגישה ניאו-פיתגוראית, הרי הוא אכן יכול לראות את ספר הטבע כתוב בשפת המתמטיקה ולכן אין הוא צריך להצהיר על הוכחה. מספיק להחיל את האמיתות המתמטיות על הגופים השמימיים בכדי לראות את הסטרוקטורה האמיתית של מבנה השמים. אפשרות אחרת היא שהוא בא בגישה שונה לגמרי והיא הגישה פוזיטיביסטית. לפי גישה זו הוא מודה שאין אפשרות לטעון לאמת מתוך נתונים אמפיריים ולכן כל בקשה להוכיח את התיאוריה היא לא רלוונטית כלל (17) הן כלפי התיאוריה הפיתוגראית והן כלפי התיאוריה התלמאית.
אך עולה גם אפשרות שלישית והיא שגלילאו לא רצה כלל להוכיח את התיאוריה וכל מבוקשו היה רק להראות שהיא בסך הכל אפשרית, הן מבחינה מדעית, בספר "הדיאלוגים", והן מבחינה דתית, ב"מכתב לדוכסית", ולכן למעשה אין שום מניעה להחזיק בה. אם אכן כך היה, גלילאו למעשה עמד בהבטחתו לבלארמין ולכנסיה משנת 1616 שלא להחזיק בתיאוריה כריאלית.
לאור העובדה שגלילאו נאבק כל חייו בכל כך הרבה חזיתות על הזכות להחזיק בתיאוריה, ניתן לשאול האם כל זה רק בשביל היפותזה לא מוכחת? סביר להניח שגלילאו חשב שהתיאוריה היא אמיתית, והשפה המתמטית היא ההוכחה לכך. הוא הבין שההתנגדות לה באה לא מטעמים מדעיים אלא דווקא מטעמי דת ודוגמה. וכאן הוא נפל למלכודת שהונחה לפתחו על ידי הכנסייה בנסותו להשעין את האמת המדעית על רגלי הפרשנות שנאסרה עליו לכתבים.
ראינו שהתיאוריה הגליליאנית נתפשת על ידי גורמים שונים במעמד שונה. ראינו גם שהדחיות היו מגוונות, אם זה לדחות את כלי המחקר, את שיטת המחקר, את האיש, או את התצפיות, אך עולה השאלה- אם אכן התיאוריה נידחת כלא ריאליסטית, בשם מה היא נידחת ככזאת? כאן כבר נכנס ההיבט הפרשני של הפולמוס.
הפולמוס על הפרשנות
ניתן להתחיל את הדיון על הפולמוס הפרשני שוב מההיבטים הפוליטיים שלו- המאבק בין הישועים לבין הדומיניקנים על שליטה בכנסיה, והמאבק בין הקתולים והפורשים הפרוטסטנטים על דרכי הפרשנות ועל סמכותה הבלעדית של הכנסייה לפרשנות, לאור ועידת טרנט. אך אין בכך די. נכון הוא שבתקופת מלחמת הדתות גילתה הכנסייה חוסר סובלנות כלפי כל מי שניסה לפרש את הכתבים מחוץ לרוחה של הכנסייה והדוגמה. איסור זה היה תקף גם אם זה בא בכדי לחזק דעה מדעית, כגון רצונו של גלילאו ב"מכתב אל הדוכסית". בהפרתו את האיסור עורר עליו גלילאו התנגדות עצומה מכל זרמי הנצרות. בהמשך אראה שהוויכוח שבו השתתף גלילאו בנושא זה הייתה לו מסגרת של פרשנות מאוד ברורה, והוא התקיים על יסודות ברורים של מהלכים מותרים ואסורים וכל זה בין ישועי אחד, גלילאו, למשנהו, בלארמין.
הסנאט הונציאני בוחן את הטלסקופ של גליליאו
בראי השנים אפשר לומר שההתנגדות שהוטחה בתיאוריה החדשה נובעת מטעמים של סתירה בין הדוגמה למדע. זאת אומרת, שהפרשנות שניתנה לתיאוריה מציגה אותה כך שהיא מפרה את התכנית האלוהית לגאולה, מחד, ומעמידה את הארץ ככל כוכב ללא שום ייחוד (ומי יודע לאן זה יוביל אותנו, אולי לכך שגם לאדם אין שום יחוד והוא ככל החיות. שהרי לא יתכן שיהיו בקיעים בדוקטרינה הקדושה, מי יודע היכן הם ייעצרו?). אין ספק אם כן, שזה כפירה, טעות וזיוף של המציאות כפי שזו נתפסת על ידי הדוגמה.
כאשר גילה גלילאו בעזרת הטלסקופ שישנם הרים על הירח ולאחר מכן טען שלירח אין אור משלו אלא הוא מחזיר את אורה של השמש, במחי יד הוא ביטל את היסודות עליהן נבנתה הדוקטרינה הקדושה. לטעון שבירח יש הרים זה לטעון שהוא אינו מושלם, ובכך מופרת הטענה האריסטוטלית בדבר האיכויות המושלמות של הגופים השמימיים. לטעון שלירח אין אור משלו, כהיסק מתוך התצפית, זה מפר את אמיתות הטענות בספר בראשית ששם הירח הוא המאור הקטן. לטעון שהשמש עומדת והארץ סבה סביבה, זה לטעון שבעצם לא נעשה שום נס בימי יהושע אשר את עצר את השמש ("שמש בגדעון דום.."), מכיוון שהיא תמיד עצורה. אלו מציגים את הכתבים כדוברים כל דבר מלבד האמת והמציאות.
ניתן להציב את הטענות במסגרות הקונצפטואליות שלהן. לדוגמא טיעוניו של סימפליציו מובנים לאור מהלך כזה. באומרו ב"דיאלוגים", ביום הראשון (על השוויון בין בגופים השמימיים והארציים), שהירח הוא גוף שמימי לכן הוא מושלם ובתור שכזה הוא מכיל את כל השלמויות ולכן גם צורתו שלמה ומוחלטת ולא יתכן שיש עליו הרים, ולכן בהכרח ישנה טעות או בתצפית או בכלי או בהבנה של התופעה הנצפית. כמו כן, לפי הכתבים- השמים וכל צבאם נמצאים בתנועה מעגלית, לכן הארץ חייבת להיות סטאטית בכדי לאפשר בכלל תנועה מעגלית. וגם- הרי זה ברור שכל תנועה נובעת מהשרירים, והכוכבים מונעים על ידי מלאכים, והרי ידוע שלאדמה אין שרירים ובתוך האדמה שוכן השטן, משמע- אם הארץ בתנועה (מוטל בספק שכן) זוהי תנועה שטנית (הסקה שמביאה לאבסורד)!!!!. נגד זה, מתוך קונספציה אחרת, סאגרדו וסאלוויטי טוענים שהירח הוא כוכב, ובתור שכזה הוא גוף בעולם וחלים עליו חוקים ארציים ולכן אם ישנה טעות היא לא בהכרח בתצפית מכיוון שאין שום סיבה לדחותה.(18)
אך כאמור, הוויכוח בין גלילאו לבלארמין הוא גרעינה של המחלקות. וויכוח זה הוא פחות וויכוח קונספטואלי ויותר וויכוח של מהלכי הפרשנות המותרים. כבר ראינו במכתב של בלארמין לפוסקאריני שהוא תחם את הדיון המדעי. באותו מכתב הוא הציב גם עקרונות של פרשנות. מעבר לטענה שועידת טרנט קבעה שאסור לפרש את הכתבים שלא על פי רוח דברי האבות, הוא אומר ש:
– אם יוכח שדעה מסוימת היא אמת, משמע שהתיאוריה היא ריאליסטית, אזי יש לשנות את הפרשנות שניתנה לפסוקים שלא עולים בקנה אחד עם מה שהוכח כאמת. כל עוד אין הוכחה לכך, אל לנו לסטות מהפרשנות המקובלת. הכרזות עובדתיות מסוימות בכתבים חשובות והכרחיות לישועה, לכן חובה למצוא את הפרשנות הנכונה.
גלילאו מציג עקרון נוסף, ואת זה הוא מציג ב"מכתב אל הדוכסית", והוא גוזר אותו מאוגוסטינוס:
– כתבי הקודש לא מלמדים את הפיסיקה. (19)
"מאחר שאין שתי אמיתות אשר יתעמתו אחת עם השניה, האמת הקופרניקנית והאמת של הכתבים חייבות לשהות בהרמוניה מושלמת". "…ובאשר לתיאולוגים כאשר הם מוצאים את הדעה מוטעת הם דוחים ואוסרים אותה, אך אם הם ימצאו שהיא אמת עליהם לשמוח שיש מי שמראה להם את הדרך לגילוי המשמעות האמיתית של הכתבים ושמר עליהם מחטא דחית האמת…". "ובאשר להחשבת הכתבים כמוטעים, אין זה ולעולם לא תהיה כוונתי, להפך, אני מוצא שהכתבים מתיישבים יפה עם האמת הפיסיקאלית המוכחת…"(20)
למעשה, שניהם מסכימים שכתבי הקודש מבשרים אמת (21), שאין לדחותה. אמת זו צריכה להיות תואמת לכל אמת מדעית. זאת אומרת, שכשצריך ניתן להחליף את הפרשנות מכיוון שלא יעלה הדעת שהכתבים בתור כתב אלוהי לא מורים על האמת., אם ישנה טעות והכתבים לא עולים בקנה אחד עם מה שמוכח כאמת, מה שצריך להיות מוחלף זה הפרשנות. מכיוון שישנה רק אמת אחת כל ההתייחסויות אליה צריכות להיות הרמוניות (22).
אם כך, עקרונות הפרשנות ברורים ומוסכמים, אז על מה נחלקו הדעות? ניתן לומר שהדעות נחלקו על השאלה מה משני העקרונות הבאים הוא הראשי: הכתבים מבשרים אמת כביטוי של התגלות אלוהית, לעומת- הכתבים צריכים להיות מותאמים לדעה הפיסיקאלית על העולם (משמע יש התאמה בין האמת המדעית ואמת התיאולוגית).
כאשר גלילאו מציב פרשנות חדשה לכתבים, הוא משחק את המשחק התיאולוגי החורג מגבולות המדע, וכאשר הוא מחפש ביסוסים מתוך הכתבים לחיזוק התיאוריה הוא סותר את עצמו. גלילאו מעביר את שדה הוויכוח אל התחום ההרמנויטי. איך זה מתיישב עם דעתו שאין הכתבים מלמדים על הפיסיקה? לא מתיישב. באומרו שאת הפיסיקה לומדים מתוך תצפית ולא מתוך קריאה בכתבים הריהו מציב גבולות ברורים בין החקירה המדעית והתיאולוגיה. אך הוא מנסה לצאת מהסתירה בטענתו שישנו ספר נוסף שגם הוא התגלות אלוהית שמדבר בשפה אחרת. גם ספר הטבע הוא ביטוי של האמת האלוהית, והוא אשר מאפשר לנו לגלות את המציאות, ואותו קוראים בעזרת תצפית וניסויים ודרך המתמטיקה. האמת שתתגלה בו צריכה להיות שווה לאמת שמתגלית בכתבי הקודש.
כך שלמעשה הטענה היא שישנה אמת אחת אך לה יש שני גילויים. מבחינת גלילאו לא יתכן שהאל העניק לאדם חושים והגיון אך ימנע ממנו את השימוש הנכון בהם. אמונה זו היא שילוב של שתי גישות: מחד גישה ריאליסטית- קיומה של מציאות אחת, וגישה תאיסטית- האל מאפשר לאדם לגלות את הסדר שהוא יצר. אין זה משנה אם מגיעים לאמת מתצפית בטבע או מפרשנות של הכתבים- המסקנות צריכות להיות שוות. מכיוון שהכתבים עצמם אינם מלמדים פיסיקה, עלינו לפרש את הכתבים, והפרשנות הנכונה היא זו שמותאמת לאמת הפיסיקאלית. לפי העקרון של גלילאו כל אזכור של שמש, ירח ותופעות טבע אין לו ולתיאוריה הקופרניקנית כלום, אך גם עם התיאוריה האריסטוטלית אין ביניהם כלום. וזה יהיה נכון גם לאחר שגילנו את אמיתות הטבע. הפרשנות של מושגים אלו, אם גלילאו היה עיקבי, אין להם כלום עם הטבע-שהכתבים, לעומת הטבע, מלמדים אותנו איך לחיות ולא איך החיים מתקיימים.
לפי העיקרון של בלארמין, שגם גלילאו שותף בו, ובכל הוא בעצם נכשל, עליו להוכיח את התיאוריה בכדי לשנות את הפרשנות. אך זה אומר שהכתבים כן מדברים על נושאים מדעיים ומה שחסר זה הפרשנות הנכונה. בהינתן פרשנות נכונה של הכתבים נוכל להבין את הטבע ישירות מהכתבים ואף להצדיק את התיאוריות ויתכן אפילו לוותר על המדע. לפי העקרון של גלילאו ספר הקודש וספר הטבע מדברים על נושאים שונים, הראשון מדבר על איך לחיות והשני על איך הטבע פועל. לפי העקרון של בלארמין, שני הספרים, בהנחה שאכן ישנו ספר שני, מדברים על אותו דבר ועל הכל. ולכן "כל מי שקורא את הכתבים ואת הפרשנות העכשווית יכול להגיע למסקנה שהארץ עומדת בבטחה".
בעייתו של גלילאו היתה שהוא לא תמיד החזיק רק בעקרון הראשון. "המכתב אל הדוכסית" יכול להתפש ככתב תיאולוגי בו מנסה גלילאו להדוף את ההתקפות נגדו, על ידי הדיפת המתודה של הלמידה מתוך הכתבים, וגם את הפרשנות שניתנת להם, אבל בו בעת גם לשחק את המשחק התיאולוגי שהוא משתדל להדוף. בנקודה זו חורג גלילאו מגבולות המדע, וחורג מתפקידו כמדען: הוא מציב קריטריונים של פרשנות לתיאולוגים. וזה לא עולה על הדעת- מדען שלא מוסמך בתיאולוגיה יקבע קריטריונים של פרשנות לתיאולוגים בכירים ומוסמכים!!, מי שמע על דבר שכזה?.
המצב מסובך יותר. בלארמין, למעשה, עונה שאכן- אם יוכח שתיאוריה מדעית היא יותר מהיפותזה והיא עובדה, אל לנו לטעון שהיא מוטעת וכמובן שאל לנו לטעון שהכתבים הם לא נכונים: עלינו להודות שבמוגבלותנו טעינו להבין נכונה את המציאות ואת הכתבים. אך, האם ניתן להוכיח דבר שכזה- שתיאוריה מדעית היא אמת ריאליסטית? ושוב הדיון חוזר להיות דיון של פילוסופיה של המדע. כבר ראינו שמבחינת בלארמין מכיוון שלא תתכן הוכחה כזאת, לאף אחד אין הזכות או החובה לשנות את הפרשנות המקובלת. כל ניסיון לעשות זאת יחשב ככפירה, מינות, מנוגד להחלטות הועידה. כל טענה בזכות התיאוריה היא "שטויות, אבסורד, טעות וכפירה לפי התיאולוגיה ולפי הפיסיקה ומנוגד לאמת התיאולוגית" (מתוך גזר הדין ב 1616). מכיוון שהפיסיקה היא דרך להגיע לתיאולוגיה, טעות בפיסיקה פוגעת בתיאולוגיה. אנו רואים את ההבדלים: מבחינת גלילאו אין הפיסיקה בת של המדע הקדוש אלא דיסציפלינה נפרדת, שלה שיטות ועקרונות אחרים.
נראה שגלילאו הכניס עצמו לתחום שלא לו, ובכך הסיט את הדיון ממסלולו. כאשר גלילאו מפרש מחדש את הנס של יהושע, ומציג אותו כביסוס אפשרי לתורתו, הוא למעשה עושה פעולה הפוכה ממה שהוא התכוון- לא הפרשנות היא המחזקת את התיאוריה אלא התיאוריה היא המחזקת את הפרשנות. כי מעתה והלאה, כל הוכחת התיאוריה היא למעשה חיזוק לפרשנות שהוא נתן לכתבים. או במילים אחרות- – בהינתן הוכחה מדעית לתיאוריה, נוכל להבין מה הפרשנות הנכונה. בכך הוא רותם את המדע לעזרת הדוגמה הדתית ולא מצליח לעשות את ההפרדה ביניהם כשם שרצה.
אם גלילאו היה נשאר בגבולות המדע, אז מבחינתו הקריטריונים היחידים לאמת היו פנימיים, והתיאוריה לא הייתה צריכה להמדד לאור הכתבים. התיאוריה המדעית מדברת על דברים אחרים מהכתבים, ומימלא אי אפשר לגזור מהכתבים כל מושג על אמיתות התיאוריה. ההוכחה היא פנימית למודל המדעי וכל קביעה בדבר אמיתותה תגזר מתוכה. לכן ההכרעה בין אריסטו לקופרניקוס צריכה להעשות על ידי מדענים ולא תיאולוגים. הקריטריונים לכך יהיו היכולות של התיאוריות להסביר את התופעות בצורה קוהרנטית יותר ופשוטה יותר וההכרזה על מבנה המציאות צריכה להיעשות על ידי המתמטיקה. אך גלילאו לא עשה זאת: בכך שענה למתנגדים לו מטעמים תיאולוגים על ידי טענות תיאולוגיות, הוא פתח צוהר שדרכו יכלו המתנגדים להמשיך ולתקוף אותו. לכן, אולי גם באשמתו של גלילאו, אי אפשר לפתור את הוויכוח רק על רגל אחת- המדע, אלא גם על הרגל השניה – הכתבים ופרשנותם.
גלילאו לא השלים את המהפכה. אולי הוא היה הראשון שנלחם על האוטונומיה של המדע אך הוא לא הצליח לעשות זאת. ההיסוס שלו לקבוע את מעמד התיאוריה כאמת וודאית (למרות שהתבררה כטעות מאוחר יותר), הביא אותו כנראה לא להציג את ההוכחה שנדרשה על ידי בלארמין. הנטייה של גלילאו לרצות את מעמד הכמורה הקתולי, הביאה אותו לכתוב את המכתב לדוכסית שהביא עליו את אסונו. ניתן להוסיף אולי גם את הפחדים מפני העונשים הצפויים לו מידי האינקוויזיציה, אשר הביאו אותו לנסות לפשר בין הדיסציפלינות.
גליליאו עומד למשפט
בניגוד למה שההיסטוריה החילונית רוצה לזכור- את המאבק של גלילאו בכנסייה כיריית פתיחה במלחמה בין הדת למדע- התערבותה של הכנסייה בתכני המדע, לא היה הגורם הבלעדי למשבר דת ומדע, אלא גם רצונם של המדענים עצמם לבסס את המדע שלהם על הכתבים, תרם תרומה נכבדה למלחמה זו.
סיכום
גלילאו נשפט פעמיים, ב 1616 וב 1633. בשני המשפטים הוא הסכים לחזור בו מדעתו בדבר התיאוריה הקופרניקנית. ההיסטוריה זוכרת משפטים אלו כאילו היו קרבות במלחמה שבין הדת למדע, או כקרב בין ממסד שמרני לבין מחשבה עצמאית, ואף כדיאלוג פוליטי בין מסדרים שונים בתוך הנצרות הקתולית. המשפט ב 1616 נתפש כמהלך תגובה על קריאת התגר שלו על הפרשנים הדומיניקנים, בהעמדתו בספק את כוחה של הכנסייה לפרש נכון את הכתבים. המשפט ב 1633 נתפס כתגובה להפרת הצו המשפטי של בלארמין לזנוח את התיאוריה הקופרניקנית, וכתגובה לעלבון שהוטח באפיפיור בספר "הדיאלוגים", ספר שבו הוא קורא תגר על אריסטו. אך אין זה אלא צירוף של מספר גורמים אשר הביא לכך שהמהפכה המדעית היוותה גם מאבק פוליטי וגם מאבק דתי, אולי דווקא מתוך הסיבה שבימים ההם, ובספק אם לא גם בימינו, לא ניתן היה להפריד בין מהפכות מדעיות, מאבקים דתיית ומאבקים פוליטים.
הערות
1. מירי אליאב פלדון, הרפורמציה הפרוטסטנטית, 70-78.
2. feldhay, rivka /galileo and the church, political inquisition or critical dialogue.
3. – campanella, thomas/ the defense of galileo
4. letter to the grand duchess christina
5. – draper, john w. /histo
במאמר זה ניסיתי לעמוד על עקרונות הפולמוס, מבחינת הקווים שהנחו את הצדדים. התמקדתי בעקרונות השונים אשר היו בבסיס הפולמוס המדעי, ובנפרד הצגתי את העקרונות שעמדו בבסיס הפולמוס הדתי. אך אין בכוונתי לומר שאכן הפרדה זו מעידה על אוטונומיה של התחומים. אי אפשר היה לטעון טענות על המציאות, לטעון שהיא אחת, ולומר שהדוקטרינה הקדושה מופרדת לחלוטין מהתיאוריות המדעיות או שישנן דרכים שונות להגיע לאמת, מבלי לקחת בחשבון שדרכים אלו מצטלבות ביניהן הרבה יותר מפעם אחת. אי אפשר לדרוש לפרש מחדש את הכתבים לאור ממצאים מדעיים חדשים ולא לטעון שהפרשנות הנוכחית היא מוטעת לאורם. שהרי בכך נטען שהפרשנים הם אלו שטעו, גם אם הם האבות הקדושים.
האם כל כך קל לשנות דעה שהחזיקה יותר מאלף שנה, דעה שרואה שכל האמת נמצאת בכתבים, וכל מה שנותר זה לפענחם, מבלי לפגוע בסמכותם של הפרשנים? במשך אלף שנה ויותר נולדו חיו ומתו אנשים שחשבו שהעולם בנוי בצורה מסוימת, עד שבא פיסיקאי ופירש מחדש את הכתבים וטען אחרת. זה פירק את כל תמונת העולם היציבה, סירס את הכתבים והותיר אחריו ואקום וריקנות זועקת למשמעות.
מרבית המחקרים מציגים את גלילאו כקרבן של אינטריגות שונות. אין לנו אלא להודות שאין הוא רק קרבן פאסיבי, אלא קרבן שבמידה לא מעטה הביא על עצמו את טורפיו. וכך מתוך יציאה מהמסגרת המדעית הוא הכניס עצמו למשחק שבו הוא הובל אל הפסדו הוודאי- או לשריפה או לתבוסה.
ry of the conflict between religion and science / page 171
6. white, andrew d. / a history of the warfare of science with theology in christendom , page 117
7. שם. p' 127
8. שם. p' 128
9. שם. p' 133
10. שם. p' 166
11. – summa theologica- second article, q.1 “ whether sacred doctrine is science”
12. langford, jerome j. /galileo, science and the church, page 114.
13. – drake, stillman /discoveries and opinions of galileo, pp 162-163.
14. feldhay, rivka /galileo and the church, political inquisition or critical dialogue,
15. ibid. page 68.
16. – wallace, william a. /galileo, the jesuits, and the medieval aristotle
17. הספר מתאר דיאלוג בן 4 ימים, בין תומך אריסטו- סימפליציו, לבין סאגרדו, תומך קופרניקוס. ביום הראשון מדובר על הדמיון בין הגופים הארציים והשמימיים ועל זה שהסיבות הפועלות על הארץ פועלות גם על השמימיים. ביום השני דובר על תנועת האדמה. שם טוען גלילאו שכל מי שמכיר את חוקי האינרציה יודע שהטענות בדבר השארות האוויר מאחור הן לא נכונות, ונובעות מחוסר הבנת המציאות, ושזה מראה שאין הבדל אם הארץ זזה או עומדת כל מה שנישא עליה לאיכול לדעת זאת רק מתוך טענות כאלו. ביום השלישי מדובר על מיקום האדמה וגם כאן אין הכרעה בנושא, אך עולה שאלה- אם כל הכוכבים בתנועה סביב השמש, לפי התצפיות ולפי התיאוריה של טיכו ברהה, מדוע שהארץ לא תהיה גם היא?. ביום הרביעי נעשה של סיכום של הימים הקודמים והוראה שאי אפשר לשלול את התיאוריה, ושמוסקות ממנה מסקנות תיאוריות של מבנה היקום אשר מתוך התיאוריה החדשה מסבירות יותר תופעות מזו של אריסטו.
18. white, andrew d. / a history of the warfare of science with theology in christendom , page 145
19. – letter to the grand duchess christina / in “ science and religion belief 1600-1900 “/ edited by d.c. goodman , page 182
20. drake, stillman / discoveries and opinions of galileo, page 166-168. – mcmullin, ernan / galileo on science and scripture
שם הוא מציג חמשה עקרונות של פרשנות אשר הנחו את אוגוסטינוס ואלו הן:
1- לטקסט יכולות להיות פרשנויות שונות.
2 -כאשר ישנה סתירה בין הפרשנות לבין עובדות שבטבע, יש לחפש פרשנות חדשה, מכיוון והפרשות הראשונה לא הייתה כוונת המקור.
3 -כאשר ישנו קונפליקט בין הכתבים לבין דעה שנסמכת על הגיון או חושים, כל עוד היא לא מוכחת לכתבים העדיפות בהוראת האמת.
4 -הכתבים מתעסקים בדרך לישועה, הם אינם צריכים להילקח כתומכים ומובילים לעניינים תכנים של מדע הטבע.
5 -שפת הכתבים היא כזאת אשר תהיה מותאמת לקוראים.
ומראה שגלילאו אימץ אותם.
21. drake, stillman / discoveries and opinions of galileo
22. שם . p' 166
ביבליוגרפיה
– brown, stuart c. /do religion claims make sense? / scm press, london 1969
– campanella, thomas / the defense of galileo / arno press 1975 n. y.
– drake, stillman / discoveries and opinions of galileo / doubleday, n.y 1957
– draper, john w. /history of the conflict between religion and science / london 1904
– feldhay, rivka /galileo and the church, political inquisition or critical dialogue/ cambridge 1995
– galileo galilei / dialogue on the great world system (1632) /abridge text edition, the uni. of chicago press 1953
– letter to the grand duchess christina / in “ science and religion belief 1600-1900 “/ edited by d.c. goodman/ the open uni. press 1973 britain.
– grant, edward /in defense of the earth’s centrality and immobility / american philosophical society/ phil. 1984
– langford, jerome j. /galileo, science and the church / uni. of michigan press 1971
– lindberg, david c., numbers ronald l. /beyond war and peace: a reappraisal of the encounter between christianity and science / church history, vol. 55 sep 1986 no. 3-
– mcmullin, ernan /galileo on science and scripture / in “the cambridge companion to galileo ” /editor – peter machamer, cambridge uni. press 1998
– trigg, roger / rationality and religion /blackball pub’, mass. 1998
– summa theologica / second article, q.1 “ whether sacred doctrine is science” / in “introduction to st. thomas aquinas” / anton c. pegis/ the modern library
1948 n.y.
– wallace, william a. /galileo, the jesuits, and the medieval aristotle / variorum 1991 u.s.a
– white, andrew d. /a history of the warfare of science with theology in christendom. vol. 1 / london 1914
-אליאב- פלדון, מירי / הרפורמציה הפרוטסטנטית / האונברסיטה המשודרת, 1997.
-סמבורסקי, שמואל / המחשבה הפיסיקאלית בהתהוותה / מוסד ביאליק, תשל"ב
ד"ר ירון כהן צמח 
להשאיר תגובה