למה הפרסומות תמיד פוגעות במישהו ולמה הביקורת עליהן לא מספיק טובה

נדמה שתמיד יש איזה פרסומת שמעוררת רעש ציבורי, כיוון שהיא פוגעת בנשים, שמנים, זקנים או מזרחים, תוך כדי שימוש בסטריאוטיפים של נשים חלשות, זקנים רקובים ומזרחיים חסרי בינה. או אז תמיד עולות גם הקריאות לאותם מפרסמים להימנע משימוש בדימויים אלו, לרסן את עצמם ולהציג בפרסומות גישה מכבדת יותר. הדרישות האלה חשובות אך תוצאותיהן לרוב עוזרות לטווח הקצר, עד אשר באה חברה נוספות וגוף פרסום נוסף אשר מעוררים מחדש את הפגיעות החברתית של הקבוצות האלו. הסיבה היא שהשפה השלטת בפרסומות וברוב הביקורת עליהן היא שפה עסקית: הפרסומות מחפשות לעשות רעש ולהגיע לכמה שיותר קהלים (שהרי זו מטרתן), והביקורת מנסה לפגוע ביכולת של החברה להמיר את הפרסום לרווח, דבר שמביא את החברה המפרסמת להתנצל, אחרי שהסוסים כבר ברחו מהאורווה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הביסקוויט מסריח מהראש

ושוב זה קורה – חברת מזון, אשר מזהה שאחד ממוצריה שהגיע לשוק מקולקל, אינה טורחת לדווח לציבור, ולא רק זאת, אלא שהיא אף נמנעת מקריאה פומבית לצרכנים להימנע מצריכה ושימוש במוצר ומסתפקת רק בהחלפת המוצר שיושב על מדפי המרכולים.

המקרה המדובר נחשף היום ב-TheMarker ולפיו חברות גולדן הארט וגורי, אשר מייצרות ביסקוויטים לתינוקות וילדים, ידעו על קלקול באחת מסדרות המוצר והסתפקו בהחלפתו במדפי החנויות, מבלי להודיע על כך לכל הרשתות המוכרות אותו ונמנעו אף מלהודיע למשרד הבריאות ולצרכנים. להמשיך לקרוא

מי שמשקר בתקציב ישקר גם במלחמות

האימרה הידועה קובעת שהצבא צועד על קיבתו, כלומר ללא מזון לחיילים הצבא לא ינצח במלחמות. כנראה שצריך לעדכן את המשפט הזה לצה"ל ולומר שהצבא הישראלי צועד על דפי האקסל שלו, ואם הוא לא יעשה את זה, הוא לא ינצח את משרד האוצר.

האמת, מי שקרא ב-TheMarker את הריאיון עם הבכיר לשעבר במערך התקציבי של צה"ל, לא באמת הופתע מה"גילוי" שלפיו הצבא מבזבז כספים על סתם, ואולי אף מרמה את המדינה בכדי לקבל עוד כסף, ועוד כסף, בדרך הכי פשוטה שאפשר – הינדוס דפי אקסל. כל מי ששם את רגלו בבסיס צהל – בשירות הצבאי או במילואים – מכיר את הבזבוז העצום של כסף על דברי סרק, וכל מי שישב בוועדות עבודה שונות בצבא מכיר את שיטת האקסל, שהמציא סגן אלוף מצליח, בן דודו של רב סרן שמועתי האגדי.  להמשיך לקרוא

על שכר בכירים ואחריות המנכ"ל

הרבה פנינים הנפיק עו"ד פנחס רובין, מי שנקרא עו"ד של הטייקונים, בראיון ל-Markerweek. בין היתר הוא דיבר על תגמול המנהלים ומצד שני על אחריותם. כדאי לקרוא שוב את האופן הדיכוטומי שהוא מציג את תפקיד המנכ"ל.

מצד אחד: שכר ללא גבולות, או לפחות שכר שתפקידו להשאיר את המנכ"ל בכיסאו בכדי שלא יעבור לצד השני של המדרכה אל המתחרה. כך הוא אמר בהקשר של שכרו של אייל פידות בהפניקס:

"ניקח את המודל של לפידות כמודל גנרי. שוו בנפשכם שצריכה לשבת בועדת דירקטוריון מנותקת, ובעלי השליטה לא מתערבים ולא אומרים מה השכר הנכון — בין היתר כי לא אמורים לומר, ויש עורך דין קפדן כמוני, שאומר להם, 'אתם לא מתערבים'. ואז יושבים 'המנותקים' הבלתי נגועים ומנסים לעצב שכר. מסתכלים על המנכ"ל ואומרים, 'זה מנכ"ל מוכשר מאין כמותו', וגם הוא עצמו חושב שאין כמותו, והדבר שמפחיד אותם, וכנראה בצדק, זה שהוא יקום וילך. עכשיו צריך לנהל משא ומתן. האם אני מקצץ את שכרו באופן דרמטי למחצית ממה שהוא הרוויח לפני שנה? למה? מפני שרוחות התקשורת מנשבות ויש הצעת חוק של שר האוצר שהבשילה להיות חוק? אנשים לא עומדים בתור כדי להיות מנכ"לים של חברות ביטוח, זה עסק מסובך". להמשיך לקרוא

דוח על דוח העוני

דו"ח העוני חודר לכותרות לאיטו החל משעות הבוקר. הוא מתחיל בשמועות – היום יתפרסם הדו"ח; ממשיך בהפתעה – היום יתפרסם הדו"ח?; ונגמר בהודעה – פורסם דו"ח העוני.

כל העיתונים יפתחו עם הידיעה המרעישה – יש עוני בישראל וגודלו כך וכך, מישהו יציין את הנתון הקליט – רבע מהאוכלוסייה ו-800 אלף ילדים, אבל גם ייתן תקווה עם נתון מעודד – רובם זקנים, ערבים חרדים ובדואיים, ובכלל בקרב הזקנים, אנו רואים האטה בקצב הגדילה של כמות העניים (ומישהו גם אולי יצחק על זה – אולי זה בגלל שהם מתים מרוב עוני).

להמשיך לקרוא

אז תסבלו

בכלכליסט נעשה ראיון עם זוג האדריכלים (אמנון שוורץ וגיא מילוסלבסקי) שמתכננים מגדל של 100 קומות בגבול תל אביב, רמת גן, גבעתיים, ובו מתגלית תמונה עגומה מאוד על תהליכי התכנון והיחס לאדם בהם. הוועדה המקומית לתכנון תל אביב אישרה את יוזמת עיריית תל אביב להקים את המגדל הגבוה במדינה באזור שבו ממילא כבר יש הרבה מאוד מגדלים והוא צפוי לאכלס בעתיד עוד ועוד מגדלים. אבל במקביל לכך שבונים הרבה מגדלים, דואגים במכוון לא לספק מקומות חניה למי שישתמש בהם, ובמקרה של המגדל המדובר – לאלו שעובדים שם, לאלו שסוחרים שם, לאלו שיבואו ללון במלונות ששם.

הדמיה של האזור, מתוך הכתבה בכלכליסט של עינת פז-פרנקל

ולמה לא? כי יש מישהו שמחליט בעניין של כמה חניות יהיו. והמישהו הזה לא חושב על האדם שצריך את החניה, אלא יש לו אג'נדה אחרת, פוליטית, שאותה הוא מבקש להשיג על ידי הסבל של האנשים שצריכים את מקומות החניה. אז בכוונה הוא מצמצם את כמות החניות של המגדל העצום הזה ("התקן הארצי הוא מקום חניה אחד לכל 40 מ"ר בנוי, אבל כיום הוועדה המחוזית ומשרד התחבורה מוכנים לאשר רק מקום חניה אחד ל־80 מ"ר בנוי"), מתוך מטרה שמי שצריך אותן יסבול ("בינתיים אנשים יסבלו"), —- ולכן כביכול יפעיל לחץ על הרשויות הרלוונטיות ("מיעוט החניות אמור ליצור לחץ על הממשלה לפתח את מערכת הדרכים של הרכבת הקלה"), —- שכביכול ישמעו אותו, —- ושכביכול יקדמו את תוכנית הרכבת הקלה. מה שלא מספרים זה שהרכבת הקלה תקועה מסיבות שונות, בעיקרן של פרסטיז' וכוח. כך שלא משנה כמה יצעק האדם הסובל, היא לא תקודם מהסיבות האלו, אלא כאשר מישהו ינצח מישהו אחר באיזה מנגנון עלום של העברת כספים ("משרד התחבורה רוצה להפעיל לחץ כדי לקבל תקציבים"). ועד שזה יקרה, מרכז העיר ואזורי המגדלים יהיו פקוקים, ומי שכבר יגיע עם אוטו אליהם – לא תהיה לו חניה. לא שאני לא תומך ברכבת קלה, או שאני מבקש לעודד שימוש ברכבים פרטיים. זה בכלל לא רלוונטי לתהליך שקורה כאן, שבו מי שצריך את שירותי החניה הוא כלי משחק בידי גופים ביורוקרטיים, אשר רואים מול העיניים שלהם אינטרסים כלכליים מחד או מצומצמים מאוד מאידך, במקום לבחון מה הצרכים האמיתיים ולתת להם מענה. ככה נראית המדינה – הועדה המחוזית מאשרת בניית מגדל מפלצת, העירייה מבקשת שהמפלצת תהיה גבוהה יותר, הועדה המחוזית מחליטה שהיא לא פריירית, ולכן לא מאשרת בניית חניות, ובו בזמן תוכנית הרכבת הקלה היא רק מגדלים באוויר ("עוד מימי צ'יץ'"), ובינתיים – מצפים שתסבלו ("ככל שהמצוקה תהיה גדולה יותר הלחץ לבצע את הרכבת הקלה יהיה גדול יותר"). אז תסבלו. (אבל מה שיקרה בפועל הוא שמי שמגיע לבניין הזה, ולעוד עשרות שייבנו לידו ושלהם גם לא תהיה חניה, יחנה על המדרכה או בכל מקום שהוא לא אמור לחנות בו. מן הסתם האזור לא יהיה מתאים להולכי רגל, כי המדרכות יתפסו על ידי אופנועים ומכוניות. וחולדאי יפעיל איזה פקח שיילך ויתן דוחות ויעשיר את קופת העירייה. או לחלופין יגבה תשלום מופקע על חניה בחניונים ציבוריים. בכל מקרה, רכבת לא תהיה). Capturekkkkk