העברת הכספים הגדולה שנקראת התספורת של פישמן

שתי הערות על העברת הכספים הגדולה שנקראת התספורת של פישמן:

א – למי ששאל, כך בנויה באופן חוקי מערכת ההון בישראל. עד כמה שידוע, כל מה שהפישמנים עשו היה במסגרת החוק – החל מהלוואות הענק, דרך הגלגול שלהם במערכת הבנקאית, השימוש האישי בכספים ובבורסה וכלה בחוסר הרצון להחזיר את הכסף.

מה שיפה כאן זה שגם ה"תספורת" עצמה מגובה בחוק, ואינה בלתי חוקית (אם אני טועה כאן – נא לתקן אותי). כל זעקות השבר וכל המיצמוצים של כל מיני ח"כים על המעורבים בעניין היא מסך עשן שמסתיר את האמת הפשוטה: ספר החוקים הישראלי בנוי בצורה כזו שפישמן יוכל לשמוט חובות, אבל אתם לא.

ב- גם זעקת הבנקים אינה טהורה. אתמול התעוררו כל מיני מי ומי במערכת הבנקאית ועשו רעשים שהם אינם מרוצים מההסדר עם הפישמנים. מה הם רוצים? הם רוצים עוד כסף, ולא רק את השאריות של מה שהמדינה תיקח.
אבל בסופו של דבר, ונניח שאכן הם יקבלו עוד – מי יקבל את הכסף? אתם? אני? לא, מי שיקבל את הכסף יהיה מי שכבר יש לו כסף – משפחות ההון ברשות אריסון.

מה המשמעות? המשמעות היא שכל עניין התספורת הוא לא באמת מאבק על כסף בין "ההמונים" לבין איזה עשיר. אלא מאבק בין קבוצת ההון על חלוקת ההון ביניהם: הכנופיה נתנה לפישמן כסף של אחרים במשך שנים, ועכשיו היא דורשת אותו בחזרה – לא בשביל האחרים, "ההמונים", אלא בשביל עצמה.

מודעות פרסומת

מחשבה כלכלית – מילטון פרידמן והאחריות התאגידית

שנות ה־60 של המאה הקודמת היה העולם שקוע במלחמה קרה בין שתי שיטות כלכליות – קומוניזם וקפיטליזם. הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה, ולאחר מכן משבר הטילים בקובה, היוו שיאים במאבק על שטחי ההשפעה בין השיטות. מלחמה זו הגיעה עד לחלל – כאשר בתחילת אותו עשור הרוסים שלחו את האדם הראשון אל מחוץ לכדור הארץ, ובסיומו הנחיתו האמריקאים אדם על הירח, במבצע הרואי. להמשיך לקרוא

הפרה החולבת של תנובה כמשל

חגיגות 90 שנה לתנובה הן זמן טוב להיזכר בימים שבהם האוטו שלנו, הגדול והירוק, נסע בבוקר רחוק ובערב שב כדי להוביל לתנובה ביצים וחלב. שירה של פניה ברגשטיין שיקף נאמנה את העובדה שתנובה היתה אחת מחלוצות התעשייה בארץ, ושההיסטוריה שלה משולבת בהיסטוריה הישראלית בקשר מיוחד. קשר זה מאפשר לבחון את השינויים והתהפוכות שעברו הכלכלה והחברה הישראליים במשך השנים, לנוכח דבריו של מנכ"ל תנובה, אייל מליס, המתעלמים מכך שדווקא תנובה היא כיום סמל לשברו של החלום הציוני. להמשיך לקרוא

שיטת התלכו להזדיין בכלכלה הישראלית

טור אורח – ד"ר קותי שוהם

אפשר לכתוב טור מחכים ומעניין (כמו שאיתן אבריאל עשה כאן) על העקיצה של ה-180 מיליון דולר שעשה כאן הקנדי אלן ססקין עם האג"ח של אורבנקורפ, אבל תכלס צריך להסתכל ולומר שכולם פעלו כאן בשיטת ה"תלכו להזדיין אתם עם השטויות שלכם על אינטרס ציבורי, למה מי אתם בכלל ולמה אתם נכנסים לי לכיס וחושבים שאני צריך לוותר על האינטרס העצמי שלי בשבילכם, סאעממק".

ושיטת התלכו להזדיין היא שיטה שאומרת שהאינטרס שלי גובר על כל מה שאתם חושבים ואם לא טוב לכם אז תמותו, כי ככה לימדו אותי בבית ספר של הכסף, כי ככה אמרו לי בבית ספר למנהל עסקים, כי ככה כולם עושים, כי אין מוסר בעסקים, כי תלכו להזדיין למה מי אתם בכלל לפני שאני דורס אותך עם הג'יפ היוקרתי שלי. על פי שיטת התלכו להזדיין אף אחד בשרשרת הכסף במקרה של אורבנקורפ לא היה איכפת לו מהאינטרס הציבורי ומהכסף של החוסכים. וכל מי שהיה מעורב בעניין בא לקחת כמה שהוא יכול מהכסף ששכב על הריצפה.

זה לא קפיטליזם שמעודד תחרות בין פרטים מתוך מחשבה שהאינטרס הציבורי לא ייפגע, זה לא קפיטליזם שמעודד מרדף אחר מימוש האינטרס העצמי אך עם ריסונים של לא לפגוע באחר.

זה בכלל לא שיטה כלכלית, זו השיטה שלפיה התארגנה החברה הישראלית בעשורים האחרונים, כשהמשכה של שיטת "עזוב אחשלי, יהיה בסדר, תאמין לי" – השיטה הקודמת פשטה את הרגל כי אף אחד כבר לא מאמין לאף אחד, ואם יהיה בסדר או לא, תלוי מי מרוויח מזה.

ולכן זה לא רק בשוק ההון. הכשל הזה הוא כשל של התרבות הניהולית שהיא נגזרת של התרבות הישראלית. בכל מקום שבו האינטרס הפרטי של מישהו מתנגש עם טובת הכלל, אז האינטרס הפרטי מנצח בגדול וטובת הכלל נרמסת.

זה נכון עם מתווה הגז, זה נכון עם החופשות הבלתי נסבלות במערכת החינוך, זה נכון בצבא, זה נכון עם שכר הבכירים, זה נכון במסדרונות השלטון, זה נכון עם ענבל אור, זה נכון עם שכר המינימום, זה נכון עם הרכבת הקלה, זה נכון בשיקולים מדיניים, זה נכון בשיקולים כלכליים, זה נכון עם הריבית הרצחנית של רשות הגבייה והאכיפה, זה נכון במערכת הבריאות, וכאמור זה בטח ובטח נכון בשוק ההון שמביא את הגשמת האינטרס הפרטי לרמה של אומנות.

אז מדוע נזעק השופט אורנשטיין? מישהו חכם ניצל את השיטה עד תומה ומצא מנגנון שיכול להעביר לו 180 מיליון דולר בקלי קלות. למה בקלי קלות? כי זה מנגנון שמבוסס על כך שכל מי שלוקח בו חלק מרוויח, מלבד הציבור כמובן. אבל ככה זה אצלנו האינטרס של כל פרט גובר על החשיבות של טובת הכלל.

רק אתמול כולנו שרנו על איך יצאנו ממצרים והקמנו כאן אומה, ועוד מעט נהיה עצובים על אלה שמתו לפני ובזמן שהוקמה כאן מדינה, ועוד מעט יום העצמאות וכולנו נראה איך הסנטימנטליות המאוסה של הישראליות גוברת תוך כדי שהרקבון החברתי מתפשט.

בינתיים כולנו מסובין אבל דיר בלאק מי שייגע לי בצלחת.

המלחמה הלא נכונה ביוקר המחיה

הרשות להגנת הצרכן יצאה לאחרונה בקמפיין שבו היא קוראת לצרכנים להוריד אפליקציה להשוואת מחירים, תחת הכותרת "נלחמים ביוקר המחיה". יש לברך על יוזמה זו שמעבירה מסר ברור על יכולתו של הצרכן להקל את העומס על כיסו, ועל ההבנה ששוק פתוח וידע צרכני רלוונטי יכולים להוביל לגיבוש החלטה צרכנית נבונה. להמשיך לקרוא

הטעות הגדולה של תנובה

פרשת תנובה החדשה מעוררת מחדש את היחס הדואלי של הצרכנים הישראלים: מצד אחד אוהבים אותה. המיתוג של תנובה כגבינה ישראלית, למרות שמזמן היא לא כזו, הוא אחד מהמיתוגים המוצלחים בארץ. אך מצד שני, יש את החשדנות הרבה של הצרכנים כלפי האמינות של החברה. החל מפרשת הסיליקון בחלב שהיווה משבר אמון גדול, דרך מחירי הקוטג' שהציתו את מחאת 2011, פרשת ההתעללות בעגלים במפעל אדום אדום שנחשפה בכלבוטק.  להמשיך לקרוא

למה הפרסומות תמיד פוגעות במישהו ולמה הביקורת עליהן לא מספיק טובה

נדמה שתמיד יש איזה פרסומת שמעוררת רעש ציבורי, כיוון שהיא פוגעת בנשים, שמנים, זקנים או מזרחים, תוך כדי שימוש בסטריאוטיפים של נשים חלשות, זקנים רקובים ומזרחיים חסרי בינה. או אז תמיד עולות גם הקריאות לאותם מפרסמים להימנע משימוש בדימויים אלו, לרסן את עצמם ולהציג בפרסומות גישה מכבדת יותר. הדרישות האלה חשובות אך תוצאותיהן לרוב עוזרות לטווח הקצר, עד אשר באה חברה נוספות וגוף פרסום נוסף אשר מעוררים מחדש את הפגיעות החברתית של הקבוצות האלו. הסיבה היא שהשפה השלטת בפרסומות וברוב הביקורת עליהן היא שפה עסקית: הפרסומות מחפשות לעשות רעש ולהגיע לכמה שיותר קהלים (שהרי זו מטרתן), והביקורת מנסה לפגוע ביכולת של החברה להמיר את הפרסום לרווח, דבר שמביא את החברה המפרסמת להתנצל, אחרי שהסוסים כבר ברחו מהאורווה. להמשיך לקרוא