השבוע הלך לעולמו הסוציולוג האוסטרי-אמריקאי פיטר ברגר. כפי שאמרתי בשיעורים האחרונים בקורס "דת וכלכלה" תחת הנושא תזת החילון והביקורת עליה, ברגר הוא מחשובי הסוציולוגים של המאה ה-20 בעיני, וזאת מ-3 סיבת: הראשונה היא שפיטר ברגר מהווה מקרה מעניין של שינוי דעה – "בצעירותו" היה ממייסדיי תזת החילון, אך בבגרותו הוא הפך להיות ממבקריה הראשיים ושימש דוגמה להתפכחות מהדוגמות האידיאולוגיות של הסוציולוגיה של תחילת המאה ה-20, אשר חיפשה להסביר למה הדת צריכה להיעלם מהאופק החברתי. סוציולוגיה זו הפכה להיות פרדיגמטית, כלומר שהמציאות לא הפריעה לה לטעון שהדת נעלמת, גם אם למול עיניה הדת המשיכה להיות כוח חברתי בעל עוצמה. בהתאם לפרדיגמה זו, תופעות דתיות נדחו בטענה שאין הן דתיות אלא משהו אחר (פוליטיות, פסיכולוגיות וכו). ברגר של שנות ה-60 וה-70 היה ממוביליה של תזה זו. אך ברגר של שנות ה-90 הבין את הקושי שיש בתזת החילון להעניק הסבר מספק לתופעות הדתיות ולהישארותה של הדת, ופעל לתקן זאת.

הסיבה השנייה שבגינה פיטר ברגר ראוי להיזכר לטובה המשך קריאת הפוסט "תזת החילון בהגותו של פיטר ברגר המוקדם והמאוחר"

האדם הדתי הוא קודם כל אדם ולכן הוא חיה מזן מסוים, שלא שונה במהותה מחיות אחרות.

לא אחת בהיסטוריה של חקר הדתות עלו השאלות העקרוניות: מה קודם למה- הפרקטיקה הדתית או האמונה הדתית? מה מבסס את מה מבין שניהם? ושאלה חשובה נוספת היא כיצד בכלל ניתן לחקור את המערכת הדתית בכדי לענות על השאלות? התשובות השונות מתקבלות לאור הנחות היסוד השונות על טבע האדם הדתי – האדם הדתי הוא תוצר של תהליכים פסיכולוגיים ברי תיקון (פרויד), הוא תוצר של אינטראקציות חברתיות מקולקלות (דורקהיים), הוא תוצר של מפגש ממשי עם הקדושה או האלוהות. במאמר זה אציג ואבחן את אחת התשובות המפתיעות לשאלות אלו – האדם הדתי הוא קודם כל אדם ולכן הוא חיה מזן מסויים, שלא שונה במהותה מחיות אחרות. הנחה זו אינה מפתיעה כשלעצמה. שהרי הרדוקציה של מחקר האדם אל הביולוגיה – חקר ההתנהגות האנושית על רקע הבסיס הביולוגי שלו – מקובלת במחקר מזה עשרות שנים. הגורם המפתיע כאן יהיה היישום של החקר הזואולוגי את האדם על התחום הדתי:   המשך קריאת הפוסט "החיה, האדם והאלוהים / חלק א"

כיצד עלינו להבין את הסיפורים המיתולוגיים? התרבות המערבית נוטה לפענח אותם על ידי דה-מיתולוגיזציה, אם זה בפסיכולוגיה או אם זה במחקר התרבות. במאמר זה אציג גישה זו כבעייתית. לעומתה אציג את גישתו חוקר הדת מירצ'אה אליאדה, אשר מניחה שישנו גרעין של אמת בסיפור המיתולוגי, אמת לא נראטיבית אלא אמת דתית. המשך קריאת הפוסט "המיתוס של מירצאה אליאדה"