מחשבות על הכתבה How economics became a religion מהגרדיאן (11 ביולי 2017).

האם הכלכלה היא דת? לא מעט אנשים אוהבים לראות את הכלכלה כדת, את הטקסים הכלכליים כטקסים דתיים, את האמיתות של הכלכלה כאמיתות של אמונה דתית ואת הכלכלנים ככמרים, ובעיקר את המצוות הכלכליות כמצוות דתיות ומוסריות של מה מותר ומה אסור לעשות אם רוצים להגיע לגן עדן עלי אדמות. הנה לדוגמה הכתבה מהגרדיאן שבדיוק מדברת על כך.

מבלי בכלל להיכנס לשאלה מהי דת (שאלה חשובה שבלעדיה כל הדיון הזה מצומצם ומוגבל), בעיני יש משהו שונה באופן שבו הכלכלה מתייחסת לדת. זה לא שהכלכלה היא דת. הכלכלה, כמו כל מדע, צמחה מהדת ושאפה להחליף אותה באופנים שהיא מתארת את העולם ואיזה התנהגויות יש לגזור מתיאור זה. אז כן, במובן הזה היא אכן נכנסה לנישה שהדת המסורתית (בעיקר נצרות) פינתה. בכך היא לא שונה מהמדעים המודרניים האחרים שעשו אותו דבר – פיזיקה, אסטרונומיה, ביולוגיה, מדעי החברה בכללותם וכו.

המשך קריאת הפוסט "דת, כלכלה, הומניזם ואנ-הומניזם"

שתי הערות על העברת הכספים הגדולה שנקראת התספורת של פישמן:

א – למי ששאל, כך בנויה באופן חוקי מערכת ההון בישראל. עד כמה שידוע, כל מה שהפישמנים עשו היה במסגרת החוק – החל מהלוואות הענק, דרך הגלגול שלהם במערכת הבנקאית, השימוש האישי בכספים ובבורסה וכלה בחוסר הרצון להחזיר את הכסף.

מה שיפה כאן זה שגם ה"תספורת" עצמה מגובה בחוק, ואינה בלתי חוקית (אם אני טועה כאן – נא לתקן אותי). כל זעקות השבר וכל המיצמוצים של כל מיני ח"כים על המעורבים בעניין היא מסך עשן שמסתיר את האמת הפשוטה: ספר החוקים הישראלי בנוי בצורה כזו שפישמן יוכל לשמוט חובות, אבל אתם לא.

בעולם כיום מתרחשים בקנה מידה גדול תהליכים דומים לאלו של המאות ה-18-19, עם צמיחת מדינת הלאום המודרנית, רק בקנה מידה גדול יותר. עיקרם של תהליכים אלו הוא ההתמודדות של הדת עם המבנים והמוסדות המדינתיים המשקפים את היחסים בין הפרטים בחברה. עם תחילת העת החדשה – המדעית, החילונית והלאומית, קהילות דתיות נאלצו לבחור בין היפתחות לרוחות של השינוי, ובמקרה של היהדות – להתבולל אל תוך החברה הסובבת, שהתגבשה כלאום, תוך כדי ויתור על הדתיות כמאפיין של זהות, או הסתגרות והתבדלות ומניעת כל שינוי, תוך כדי הגברה של האדיקות הדתית והפיקוח הקהילתי הנלווה, דחיית הסממנים של הקידמה, ועיצוב מחדש של הגבולות שהגדירו את הקהילה ואת זהותו של הפרט. אטען כאן, שאותה דילמה ניצבת כעת בפני בני האדם בחברה הגלובלית – האם להיפתח ולהיות אדם גלובלי בכלכלה גלובלית, או שמא להיצמד לקרקע הדתית ולחזור אל האדיקות הקהילתית – כל זה תוך כדי שהתהליכים הגלובליים, שבעיקרם הם כלכליים, מפרקים את דמותה של מדינת הלאום החילונית.

המשך קריאת הפוסט "משחקי זהות – על דת, מדינה, לאום וגלובליזציה"

שנות ה־60 של המאה הקודמת היה העולם שקוע במלחמה קרה בין שתי שיטות כלכליות – קומוניזם וקפיטליזם. הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה, ולאחר מכן משבר הטילים בקובה, היוו שיאים במאבק על שטחי ההשפעה בין השיטות. מלחמה זו הגיעה עד לחלל – כאשר בתחילת אותו עשור הרוסים שלחו את האדם הראשון אל מחוץ לכדור הארץ, ובסיומו הנחיתו האמריקאים אדם על הירח, במבצע הרואי. המשך קריאת הפוסט "מחשבה כלכלית – מילטון פרידמן והאחריות התאגידית"

חגיגות 90 שנה לתנובה הן זמן טוב להיזכר בימים שבהם האוטו שלנו, הגדול והירוק, נסע בבוקר רחוק ובערב שב כדי להוביל לתנובה ביצים וחלב. שירה של פניה ברגשטיין שיקף נאמנה את העובדה שתנובה היתה אחת מחלוצות התעשייה בארץ, ושההיסטוריה שלה משולבת בהיסטוריה הישראלית בקשר מיוחד. קשר זה מאפשר לבחון את השינויים והתהפוכות שעברו הכלכלה והחברה הישראליים במשך השנים, לנוכח דבריו של מנכ"ל תנובה, אייל מליס, המתעלמים מכך שדווקא תנובה היא כיום סמל לשברו של החלום הציוני. המשך קריאת הפוסט "הפרה החולבת של תנובה כמשל"

טור אורח – ד"ר קותי שוהם

אפשר לכתוב טור מחכים ומעניין (כמו שאיתן אבריאל עשה כאן) על העקיצה של ה-180 מיליון דולר שעשה כאן הקנדי אלן ססקין עם האג"ח של אורבנקורפ, אבל תכלס צריך להסתכל ולומר שכולם פעלו כאן בשיטת ה"תלכו להזדיין אתם עם השטויות שלכם על אינטרס ציבורי, למה מי אתם בכלל ולמה אתם נכנסים לי לכיס וחושבים שאני צריך לוותר על האינטרס העצמי שלי בשבילכם, סאעממק".

ושיטת התלכו להזדיין היא שיטה שאומרת שהאינטרס שלי גובר על כל מה שאתם חושבים ואם לא טוב לכם אז תמותו, כי ככה לימדו אותי בבית ספר של הכסף, כי ככה אמרו לי בבית ספר למנהל עסקים, כי ככה כולם עושים, כי אין מוסר בעסקים, כי תלכו להזדיין למה מי אתם בכלל לפני שאני דורס אותך עם הג'יפ היוקרתי שלי. על פי שיטת התלכו להזדיין אף אחד בשרשרת הכסף במקרה של אורבנקורפ לא היה איכפת לו מהאינטרס הציבורי ומהכסף של החוסכים. וכל מי שהיה מעורב בעניין בא לקחת כמה שהוא יכול מהכסף ששכב על הריצפה.

זה לא קפיטליזם שמעודד תחרות בין פרטים מתוך מחשבה שהאינטרס הציבורי לא ייפגע, זה לא קפיטליזם שמעודד מרדף אחר מימוש האינטרס העצמי אך עם ריסונים של לא לפגוע באחר.

זה בכלל לא שיטה כלכלית, זו השיטה שלפיה התארגנה החברה הישראלית בעשורים האחרונים, כשהמשכה של שיטת "עזוב אחשלי, יהיה בסדר, תאמין לי" – השיטה הקודמת פשטה את הרגל כי אף אחד כבר לא מאמין לאף אחד, ואם יהיה בסדר או לא, תלוי מי מרוויח מזה.

ולכן זה לא רק בשוק ההון. הכשל הזה הוא כשל של התרבות הניהולית שהיא נגזרת של התרבות הישראלית. בכל מקום שבו האינטרס הפרטי של מישהו מתנגש עם טובת הכלל, אז האינטרס הפרטי מנצח בגדול וטובת הכלל נרמסת.

זה נכון עם מתווה הגז, זה נכון עם החופשות הבלתי נסבלות במערכת החינוך, זה נכון בצבא, זה נכון עם שכר הבכירים, זה נכון במסדרונות השלטון, זה נכון עם ענבל אור, זה נכון עם שכר המינימום, זה נכון עם הרכבת הקלה, זה נכון בשיקולים מדיניים, זה נכון בשיקולים כלכליים, זה נכון עם הריבית הרצחנית של רשות הגבייה והאכיפה, זה נכון במערכת הבריאות, וכאמור זה בטח ובטח נכון בשוק ההון שמביא את הגשמת האינטרס הפרטי לרמה של אומנות.

אז מדוע נזעק השופט אורנשטיין? מישהו חכם ניצל את השיטה עד תומה ומצא מנגנון שיכול להעביר לו 180 מיליון דולר בקלי קלות. למה בקלי קלות? כי זה מנגנון שמבוסס על כך שכל מי שלוקח בו חלק מרוויח, מלבד הציבור כמובן. אבל ככה זה אצלנו האינטרס של כל פרט גובר על החשיבות של טובת הכלל.

רק אתמול כולנו שרנו על איך יצאנו ממצרים והקמנו כאן אומה, ועוד מעט נהיה עצובים על אלה שמתו לפני ובזמן שהוקמה כאן מדינה, ועוד מעט יום העצמאות וכולנו נראה איך הסנטימנטליות המאוסה של הישראליות גוברת תוך כדי שהרקבון החברתי מתפשט.

בינתיים כולנו מסובין אבל דיר בלאק מי שייגע לי בצלחת.