דת, כלכלה, הומניזם ואנ-הומניזם

מחשבות על הכתבה How economics became a religion מהגרדיאן (11 ביולי 2017).

האם הכלכלה היא דת? לא מעט אנשים אוהבים לראות את הכלכלה כדת, את הטקסים הכלכליים כטקסים דתיים, את האמיתות של הכלכלה כאמיתות של אמונה דתית ואת הכלכלנים ככמרים, ובעיקר את המצוות הכלכליות כמצוות דתיות ומוסריות של מה מותר ומה אסור לעשות אם רוצים להגיע לגן עדן עלי אדמות. הנה לדוגמה הכתבה מהגרדיאן שבדיוק מדברת על כך.

מבלי בכלל להיכנס לשאלה מהי דת (שאלה חשובה שבלעדיה כל הדיון הזה מצומצם ומוגבל), בעיני יש משהו שונה באופן שבו הכלכלה מתייחסת לדת. זה לא שהכלכלה היא דת. הכלכלה, כמו כל מדע, צמחה מהדת ושאפה להחליף אותה באופנים שהיא מתארת את העולם ואיזה התנהגויות יש לגזור מתיאור זה. אז כן, במובן הזה היא אכן נכנסה לנישה שהדת המסורתית (בעיקר נצרות) פינתה. בכך היא לא שונה מהמדעים המודרניים האחרים שעשו אותו דבר – פיזיקה, אסטרונומיה, ביולוגיה, מדעי החברה בכללותם וכו.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

העברת הכספים הגדולה שנקראת התספורת של פישמן

שתי הערות על העברת הכספים הגדולה שנקראת התספורת של פישמן:

א – למי ששאל, כך בנויה באופן חוקי מערכת ההון בישראל. עד כמה שידוע, כל מה שהפישמנים עשו היה במסגרת החוק – החל מהלוואות הענק, דרך הגלגול שלהם במערכת הבנקאית, השימוש האישי בכספים ובבורסה וכלה בחוסר הרצון להחזיר את הכסף.

מה שיפה כאן זה שגם ה"תספורת" עצמה מגובה בחוק, ואינה בלתי חוקית (אם אני טועה כאן – נא לתקן אותי). כל זעקות השבר וכל המיצמוצים של כל מיני ח"כים על המעורבים בעניין היא מסך עשן שמסתיר את האמת הפשוטה: ספר החוקים הישראלי בנוי בצורה כזו שפישמן יוכל לשמוט חובות, אבל אתם לא.

ב- גם זעקת הבנקים אינה טהורה. אתמול התעוררו כל מיני מי ומי במערכת הבנקאית ועשו רעשים שהם אינם מרוצים מההסדר עם הפישמנים. מה הם רוצים? הם רוצים עוד כסף, ולא רק את השאריות של מה שהמדינה תיקח.
אבל בסופו של דבר, ונניח שאכן הם יקבלו עוד – מי יקבל את הכסף? אתם? אני? לא, מי שיקבל את הכסף יהיה מי שכבר יש לו כסף – משפחות ההון ברשות אריסון.

מה המשמעות? המשמעות היא שכל עניין התספורת הוא לא באמת מאבק על כסף בין "ההמונים" לבין איזה עשיר. אלא מאבק בין קבוצת ההון על חלוקת ההון ביניהם: הכנופיה נתנה לפישמן כסף של אחרים במשך שנים, ועכשיו היא דורשת אותו בחזרה – לא בשביל האחרים, "ההמונים", אלא בשביל עצמה.

מחשבה כלכלית – מילטון פרידמן והאחריות התאגידית

שנות ה־60 של המאה הקודמת היה העולם שקוע במלחמה קרה בין שתי שיטות כלכליות – קומוניזם וקפיטליזם. הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה, ולאחר מכן משבר הטילים בקובה, היוו שיאים במאבק על שטחי ההשפעה בין השיטות. מלחמה זו הגיעה עד לחלל – כאשר בתחילת אותו עשור הרוסים שלחו את האדם הראשון אל מחוץ לכדור הארץ, ובסיומו הנחיתו האמריקאים אדם על הירח, במבצע הרואי. להמשיך לקרוא

תולדות המחשבה הכלכלית – כלכלה התנהגותית

אחת מהתיאוריות הכלכליות הבולטות מאז תחילת המאה ה־21 היא כלכלה התנהגותית. זרם זה תוקף את הכלכלה מהזרם המרכזי בדיוק בבטן הרכה שלה – הנחת הרציונליות של האדם. בעוד הכלכלה המדעית מניחה שהאדם הוא יצור רציונלי ואנוכי, השואף למקסם את תועלתו ושיש לו את הכלים והידע לעשות זאת, הגישה ההתנהגותית אומרת בדיוק את ההפך: מרבית הבחירות של האדם אינן רציונליות, אין לו את הידע למקסם את תועלתו, ולרוב הוא כלל לא מבין מהי אותה תועלת וכיצד ניתן למקסם אותה.

להמשיך לקרוא

תולדות המחשבה הכלכלית – על ג'ורג' סורוס ותורת הרפלקסטיביות בכלכלה

בתחילת שנות ה־70 החלה לרדת קרנו של הקיינסיאניזם בעולם המערבי. סדרת משברים כלכליים וגירעון מצטבר באוצר האמריקאי הביאו את נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, לבטל את תקן הזהב – אחד מעמודי התווך של הסכמי ברטון וודס שהקים קיינס ושהסדירו את הכלכלה העולמית לאחר מלחמת העולם השנייה. ביטול התקן גרר תגובה נרחבת של המערכת הכלכלית, בעיקר בתחום שערי המטבעות בעולם. אחת מההבנות שנוצרו בעולם היתה שיש לשחרר לחופשי את שוק הסחר בכסף, ללא התערבות ממשלתית, מתוך מחשבה כי שערי המטבעות ייקבעו בשוק מתוך איזון של ביקושים והיצע.

להמשיך לקרוא

הפרה החולבת של תנובה כמשל

חגיגות 90 שנה לתנובה הן זמן טוב להיזכר בימים שבהם האוטו שלנו, הגדול והירוק, נסע בבוקר רחוק ובערב שב כדי להוביל לתנובה ביצים וחלב. שירה של פניה ברגשטיין שיקף נאמנה את העובדה שתנובה היתה אחת מחלוצות התעשייה בארץ, ושההיסטוריה שלה משולבת בהיסטוריה הישראלית בקשר מיוחד. קשר זה מאפשר לבחון את השינויים והתהפוכות שעברו הכלכלה והחברה הישראליים במשך השנים, לנוכח דבריו של מנכ"ל תנובה, אייל מליס, המתעלמים מכך שדווקא תנובה היא כיום סמל לשברו של החלום הציוני. להמשיך לקרוא

שיטת התלכו להזדיין בכלכלה הישראלית

טור אורח – ד"ר קותי שוהם

אפשר לכתוב טור מחכים ומעניין (כמו שאיתן אבריאל עשה כאן) על העקיצה של ה-180 מיליון דולר שעשה כאן הקנדי אלן ססקין עם האג"ח של אורבנקורפ, אבל תכלס צריך להסתכל ולומר שכולם פעלו כאן בשיטת ה"תלכו להזדיין אתם עם השטויות שלכם על אינטרס ציבורי, למה מי אתם בכלל ולמה אתם נכנסים לי לכיס וחושבים שאני צריך לוותר על האינטרס העצמי שלי בשבילכם, סאעממק".

ושיטת התלכו להזדיין היא שיטה שאומרת שהאינטרס שלי גובר על כל מה שאתם חושבים ואם לא טוב לכם אז תמותו, כי ככה לימדו אותי בבית ספר של הכסף, כי ככה אמרו לי בבית ספר למנהל עסקים, כי ככה כולם עושים, כי אין מוסר בעסקים, כי תלכו להזדיין למה מי אתם בכלל לפני שאני דורס אותך עם הג'יפ היוקרתי שלי. על פי שיטת התלכו להזדיין אף אחד בשרשרת הכסף במקרה של אורבנקורפ לא היה איכפת לו מהאינטרס הציבורי ומהכסף של החוסכים. וכל מי שהיה מעורב בעניין בא לקחת כמה שהוא יכול מהכסף ששכב על הריצפה.

זה לא קפיטליזם שמעודד תחרות בין פרטים מתוך מחשבה שהאינטרס הציבורי לא ייפגע, זה לא קפיטליזם שמעודד מרדף אחר מימוש האינטרס העצמי אך עם ריסונים של לא לפגוע באחר.

זה בכלל לא שיטה כלכלית, זו השיטה שלפיה התארגנה החברה הישראלית בעשורים האחרונים, כשהמשכה של שיטת "עזוב אחשלי, יהיה בסדר, תאמין לי" – השיטה הקודמת פשטה את הרגל כי אף אחד כבר לא מאמין לאף אחד, ואם יהיה בסדר או לא, תלוי מי מרוויח מזה.

ולכן זה לא רק בשוק ההון. הכשל הזה הוא כשל של התרבות הניהולית שהיא נגזרת של התרבות הישראלית. בכל מקום שבו האינטרס הפרטי של מישהו מתנגש עם טובת הכלל, אז האינטרס הפרטי מנצח בגדול וטובת הכלל נרמסת.

זה נכון עם מתווה הגז, זה נכון עם החופשות הבלתי נסבלות במערכת החינוך, זה נכון בצבא, זה נכון עם שכר הבכירים, זה נכון במסדרונות השלטון, זה נכון עם ענבל אור, זה נכון עם שכר המינימום, זה נכון עם הרכבת הקלה, זה נכון בשיקולים מדיניים, זה נכון בשיקולים כלכליים, זה נכון עם הריבית הרצחנית של רשות הגבייה והאכיפה, זה נכון במערכת הבריאות, וכאמור זה בטח ובטח נכון בשוק ההון שמביא את הגשמת האינטרס הפרטי לרמה של אומנות.

אז מדוע נזעק השופט אורנשטיין? מישהו חכם ניצל את השיטה עד תומה ומצא מנגנון שיכול להעביר לו 180 מיליון דולר בקלי קלות. למה בקלי קלות? כי זה מנגנון שמבוסס על כך שכל מי שלוקח בו חלק מרוויח, מלבד הציבור כמובן. אבל ככה זה אצלנו האינטרס של כל פרט גובר על החשיבות של טובת הכלל.

רק אתמול כולנו שרנו על איך יצאנו ממצרים והקמנו כאן אומה, ועוד מעט נהיה עצובים על אלה שמתו לפני ובזמן שהוקמה כאן מדינה, ועוד מעט יום העצמאות וכולנו נראה איך הסנטימנטליות המאוסה של הישראליות גוברת תוך כדי שהרקבון החברתי מתפשט.

בינתיים כולנו מסובין אבל דיר בלאק מי שייגע לי בצלחת.