הרוח של גילמן

"90 אחוז ממה שאתה כותב במאסטר שלך צריך להיות דברים שאחרים אמרו ורק 10 אחוז זה החידוש שלך". כך אמר לי דוקטורנט באחת השיחות האינסופיות שקיימנו בקפיטריה של גילמן, אי שם בסוף שנות ה-90. ישבנו שעות בין שיעורים ודיברנו על כל מה שאפשר לדבר – אני בשנת השלמות לקראת לימודי תואר שני במדעי הדתות והוא לקראת סיום דוקטורט בהיסטוריה. עוד כוס קפה ועוד אחת ואחריה עוד אחת, מבוקר ועד ערב.

הדוקטורנט סיים את לימודיו והלך לדרכו, אך הקפיטריה נשארה ואני בתוכה. במשך השנים היא המשיכה להיות הלב החי של הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב, שנמצאת בבניין גילמן המיתולוגי. אך מזה כמה חודשים, מתחילת ימי הקורונה, הכל נדם.

את בניין גילמן אני מכיר מגיל קטן, בגלל אבי. אבי לא היה מהפרופסורים. הוא עבד כגנן במרכז הספורט של האוניברסיטה ובגינות נוספות בקמפוס. 45 שנה. בחופשים מבית הספר הוא היה מביא אותי לגילמן, ל"עבודה של אבא", להראות לי את הגינות בהן הוא עבד. כיום אני יודע שהמקום הזה היה לי סוג של בית כבר אז. עם הזמן נהייתי לסטודנט לתואר שני ולאחר מכן לדוקטורנט ומזה כמה שנים אני גם מרצה באותו בניין. גם בימים אלו, ימי קורונה, אני עדיין מגיע לבניין, נכנס בשעריו, עובר במסדרונות ומרגיש בבית.

המשך קריאת הפוסט "הרוח של גילמן"

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑