בסרטון שפירסמה מפלגת ש"ס, מופיע יו"ר המפלגה ח"כ אריה דרעי בדמות נביא זועם על רקע שחור, ובו הוא מרסס לכל עבר את זעמו על המצב החברתי, על פי הקו שנבחר לקראת הבחירות במארס: אנחנו השקופים העניים שעומדים מול העשירים השבעים.

מי זה אנחנו? אנחנו המזרחיים – השקופים מאופקים, ירוחם, דרום תל אביב ועיירות הפיתוח, נהגי המוניות שעובדים בלילות, הקופאיות בסופר, טכנאי הגז, השוטרים, הכבאים והחשמלאים, אנחנו אלו הילדים שהולכים לישון עם "דמעה של רעב", והולכים לבית הספר עם בטן מקרקרת. אלו המשפחות שלא גומרות את החודש, הקשישים בתור לביטוח לאומי. אבל בעיקר – המזרחיים שלא מצליחים לפרוץ את תקרת הזכוכית, שרואים שאין מספיק שופטים או מרצים מזרחיים, אלו שלא מקבלים את הטבות הקרקע של הקיבוצים, ואלה שיותר סביר שיגמרו בכלא.  המשך קריאת הפוסט "מופע האימים של אריה מכלוף דרעי" →

בסופו של דבר, הבחירות הבאות עלינו בקרוב יהיו מאבק גלוי בין היהודי לבין הציוני.

במערכה בבחירות הקרובות יסתדרו שני הכוחות זה מול זה במאבק על עיצוב תודעתו וליבו המפוצל של הישראלי. במרכז הבחירות יעמוד המאבק בין שני צריחים: בין הרעיון הציוני (אותו מייצגת מפלגת העבודה, נצר למפלגת מפא"י), לבין הרעיון היהודי (אותו מייצגת מפלגת הבית היהודי, נצר למפלגת המפד"ל). אלו כוחות היסטוריים שקיימים מאז קום הציונות לפחות. היסטוריים – במובן של כוחות שמנסים לשנות ולכוון את היסטוריה, להיות בתוכה, לקבוע בה קביעות ולפעול למימוש הרעיונות המניעים אותו. המשך קריאת הפוסט "שלילת השלילה: היהודי מול הציוני, היהודי מול הציוני" →

יותר ממאתיים שנה עברו מאז שפיתח אדם סמית' את התורה על האוטונומיה של המערכת הכלכלית, ועדיין תורתו של הפילוסוף הסקוטי נתפשת כתורה מסיני וכמקור להתייחסות לכל הוויכוחים על אופי הכלכלה הרצויה. רק דבר אחד נשכח: לסמית' היתה מטרה נוספת מלבד המטרה הכלכלית, והיא – שחרור האדם.

אך הקשר בין "תורת סיני" לתורתו של אדם סמית' הוא לא רק קשר מטאפורי אלא גם קשר מבחינת המטרה של התורה: כמו שתורת משה באה להסדיר את היחסים החברתיים של אומת העבדים, בכדי שיהיו לעם חופשי בארץ המובטחת, כך גם תורתו של סמית' באה לאותה מטרה, וביקשה לקבוע מחדש את אופי היחסים בין האדם לבין מוסדות השלטון, בכדי לשנות את המציאות החברתית. ואכן, כאשר בודקים את ההשפעה של תורתו של אדם סמית' מבחינה היסטורית, מגלים שתורת השוק החופשי של סמית' הניחה את התשתית למדינה הקפיטליסטית, ומבססת לא מעט מדרכי חיינו ומהאופנים שבהם אנו בוחנים את החברה. המשך קריאת הפוסט "אדם סמית: הכלכלה המשחררת – על מערכת החירות הטבעית" →

אני ערס. על פי הביוגרפיה הבסיסית שלי – אני ערס. בן למשפחה מזרחית (פרסית), שעלתה (הועלתה?) לארץ בתחילת שנות החמישים, נשלחה לגלות בגטאות של המעברות הכי רחוקות בפריפריה, עברה לשכונות העוני של המרכז. גדלתי בג'סי כהן וראיתי את העולם המזרחי המוזנח, ראיתי את שכני נופלים לפשע ולרשע, לסמים ולכלא. הלכתי עם אבנים ביד מחשש מתמיד למלחמת כנופיות, ולמדתי קרטה בכדי להתמודד עם סכינים שלופות. הלכתי עם גופיות ויחף לים וחיפשתי מכות, והאלימות לא הייתה זרה לי.

שמעתי זוהר ארגוב עוד בקסטות ולמדתי קללות בעיראקית בבית הכנסת של שבת. בכיתה ג (בבית ספר של שכונה אחרת) רצו לשלוח אותי לכיתה טיפולית ביחד עם כל שאר המזרחיים, בתיכון רצו להסליל אותי, להפגיר אותי, לשלוח אותי ללמוד ספרות ונגרות בבית הספר המקצועי ספיבק שבשכונה.

בצבא, בשירות בבסיס של אשכנזים 8,200, ידעתי לדבר באותו שפה עם הטבחים, הנהגים ועובדי הרס"ר. כי אני הייתי הערס של החברה. כל מי שראה אותי ללא הדרגות ראה מול עיניו ערס. כל מי ששמע על המוצא שלי ואיפה גדלתי – ראה מול עיניו ערס. כל מועדון שניסיתי להיכנס אליו – ראה מול עיניו ערס. שחור משחור. כל בחורה ששמעה מאיפה אני בא – ברחה (טוב, לא כולן…)

ראיתי את כל זה, עולם הערסים והפרחות, מול עיני ולמדתי מה אני לא רוצה להיות.

גדלתי – סיימתי תיכון עיוני בחולון בבגרות ריאלית, הייתי קצין בצבא, אני דוקטור לפילוסופיה, מלמד באוניברסיטאות קורסים ברומו של עולם. אסירון עליון.

אז מה אני עכשיו – האם אני אשכנזי? האם השתאכנזתי? נהייתי צפוני?
או שמה אני עדיין ערס, והילד מג'סי כהן עדיין שוכן בי ומחפש אפשרות להתגלות מחדש כערס – רק אם יתנו לו לגיטימציה לשם כך?

כיום אני לא מקבל את הדיכוטומיה שהונחה לפתחי – להיות ערס או להיות אשכנזי. אני לא מקבל את הדרישה שאאמץ את דמות הערס כי אני מזרחי, כי באתי מהשכונות, כי אני שחור.

האם בכלל אפשר לומר מה זה להיות אשכנזי? מה זה להיות ערס? אם אני שומע מוזיקה גלגלצית בבית ולא סובל את עומר אדם ולעולם לא פותח ערוץ בריזה או ערוץ 24 – אז אני אשכנזי? אם אני לא הולך להצגות בקאמרי והג'ז מוציא אותי מדעתי – אז אני ערס? ובכלל, אני אוהד ביתר ירושלים, עוד מהשכונה – ערס?

האם להיות "ערס" זה אומר שאני יכול לעלות לאוטובוס עם אייפון ולשים בו מוזיקה שמפריעה לכולם, לשים רגלים על הכיסא שמולי ולצעוק ולקלל ולצרוח בכיסאות האחוריים עם כל החברה כאילו העולם שייך לי, רק בגלל שאני מזרחי? האם להיות מזרחי אומר בהכרח להיות ערס – במובן של פורע סדר ומתנהג בלעומתנות מול כולם?

האם אני צריך לקבל באופן אוטומטי כל ביטוי וכל גחמה מזרחית של מרגלית צנעני או של מזרחי אחר? לשבת עם החברה ולעשן נרגילות כי זה התרבות שמנגד? אם אני מתרחק מהשכונה שבה גדלתי – האם אני "מאמץ גינונים אשכנזיים" ומסתיר את מזרחיותי? היכן מסתיים המלכוד הזה?

ייתכן שהמבוגרים בינינו יודעים לתמרן בעולם המושגים האלה של ערס ופרחה, אבל האם הדור הבא של המזרחיים ידע להבחין בין המושגים האלו לבין ההתנהגות שבאופן מסורתי בחברה שלנו באה ביחד עם הכינוי?

הילדים שלי מזרחיים (כמעט מלאים), ואני לא רוצה שהם יהיו מזוהים כערסים או כפרחות. אני רוצה שהם יהיו מזוהים עם תרבות רב-גונית, גלובלית, שיבינו שהכינויים שהחברה מקנה לצבע עור הם שרירותיים, שבירים, ולא אמורים לקבע אותם לדרך חיים. אני רוצה שהם דווקא יתרחקו מהתוויות האלה שפתאום חזרו והונחתו עליהם.

למרות כל זאת, ייתכן שאני לא מבין את מהות המהלך שרון כחלילי מקדם בסדרה החדשה. בכל זאת, אני ערס.

*ערסיון עליון – ביטוי שאימצתי מדניאל ארן

צריך לומר – הבעיה אינה החינוך המקצועי, אלא ההסללה. הבעיה אינה האם צריך ידיים עובדות, אלא האם למדינה יש חובה להכשיר את העובדים ולהכריע מי ממאגר התלמידים יהיה זה שיוסלל לשם. הבעיה אינה החינוך המקצועי, אלא כיצד המדינה יוצרת נתינים צייתנים. צריך להכיר בכך – יש קשר בין הפחד של המדינה ממימוש האיום של כיל לפטר עובדים אם מסקנות ששינסקי 2 יאומצו, לבין הכוונה של המדינה להסליל תלמידים למקצועות תעשייתיים, וגם לכך שהתקציבים למדעי הרוח באוניברסיטאות הולכים ומצטמצמים. בשלושת המקרים המדינה נתפסת או תופסת את עצמה כמי שאמורה להיות זו ששומרת על אספקה קבועה של כח אדם יצרני וצייתן לטובת שוק העבודה, דבר אשר תורם לא רק לתעשייה אלא גם להפיכתם של האזרחים לכפופים ליעילות של המדינה על חשבון התועלת העצמית שלהם או היכולת שלהם לשנות את מצבם האישי והחברתי.

נתחיל בשלב הראשון – "הסללה": הבעיה כאן היא אינה בצורך האמיתי בבית ספר אשר יכשירו תלמידים למקצועות מבוקשים בשוק. אלא בכך שהמדינה נרתמת לעשות זאת בעצמה, ועל חשבון מתן האפשרות לכל תלמיד לבחור את מסלול חייו. ירצה תלמיד בוגר בית ספר יסודי ללמוד רתכות – צריך שתהיה לו אפשרות לעשות כך. אך אם בסופו של דבר, יוקמו בתי ספר מקצועיים במקום בתי ספר אחרים, הרי הבחירה בבית ספר לרתכות תיכפה על התלמיד ובני משפחתו ללא כל אפשרות בחירה. לכך תהיה תוצאה ארוכת טווח: כיוון שלמד רתכות או מקצוע אחר, הצבא ירצה לממש את מקצועו, והוא ישרת בהתאם להכשרתו התיכונית. והרי ברור לכולם שזה לא יהיה ב-8,200 אלא כנראה בבסיס חימוש. לאחר שחרורו הוא מן הסתם אכן ילך לעבוד על סטף ורטהיימר או במכרות של משפחת עופר, שהרי לכך הוא הוכשר על ידי המדינה. ונניח שהוא ירצה לשנות את מסלול חייו בגיל 24, וללמוד חשבונאות, הוא יצטרך להשלים את לימודי התיכון מחדש בכדי להשיג תעודת בגרות ולשלם אלפי שקלים על קורס פסיכומטרי שישלים לו את מה שבני גילו עשו כבר בתיכון.

שלב שני: עכשיו התלמיד עובד בלטיפונדה של כיל בנגב, וסובל, מבלי ידיעתו ממאבק הכוחות בין המדינה לכיס הפרטי של משפחת עופר. המדינה דורשת בצדק שכיל תשלם יותר מס על שימוש במשאבי הטבע של ישראל, משפחת עופר אומרת אין בעיה אבל זה אומר שנצטרך לפטר עובדים. המדינה שחוששת שהיא תיאלץ לטפל במאות ואלפי מובטלים חדשים, עושה חושבים ומחליטה לסגת מדרישתה. כיל יודעת ומבינה שיש לה ביד קלף מנצח: אם אתם תבקשו מאיתנו תשלום נוסף, אנחנו נגרום לכם להוצאות על טיפול במובטלים – והם יישארו מובטלים, כי אין תעסוקה אחרת באזור המגורים שלהם. וכך, במקום שהמדינה תדאג לאלטרנטיבות  תעסוקה לאותם עובדים שמוחזקים כבני ערובה של כיל, היא מקבלת את כללי המשחק החדשים ומוכנה לוותר על הכנסות, העיקר שהדרום יהיה שקט, ושבעלי הנחלה ישמרו על האינטרסים המשותפים לתעשייה ולמדינה על חשבון היכולת של האזרחים לבחור את דרכם בחיים.

שלב שלישי: שלא נטעה, גם לימודי משפטים וחשבונאות וכלכלה ורפואה – כל אלה, כמו רתכים, משמשים כלים בידי המדינה. תלמידי משפטים שיוצאים עורכי דין משמשים למעשה כפקידים (יוקרתיים ועצמאיים) לצורך שמירה על החוק והסדר, הם המקף שעומד בין המדינה לבין אזרחיה. לכאורה הם חופשיים ועצמאים, אך למעשה התפקוד שלהם משרת את המדינה ולא רק אותם. אותו דבר גם תלמידי חשבונאות והרופאים – הם בפועל מחזקים את האינטרס של השלטון בלשמור על הכסף של המדינה ועל כשירות אזרחיה להמשיך לקום בבוקר ולעבוד.

למול פקולטות אלה עומדת הפקולטה למדעי הרוח. נכון שלא באמת צריך ללמוד ספרות השוואתית וכדומה, ובספק אם המדינה צריכה לממן זאת. אך מתחת לוויכוח של היעילות של ההשקעה בלימודים הגבוהים ישנו ממד נוסף – כאשר המדינה מסלילה על ידי מימון ותקציבים סטודנטים למקצועות בירוקרטיים על חשבון לימודי פילוסופיה, נניח, היא מציבה סולם ערכים חד משמעי: אני מעדיפה אזרחים עובדים וממושמעים על פני אזרחים חושבים וביקורתיים. כי כאשר תלמיד פילוסופיה מגלה, רחמנא ליצלן, את הביקורת של מרקס או של הליברלים החדשים על יחסי המדינה-אזרח ומבין שהאופן שבו הוא חי הוא לא הכרח כמו שנראה בחיי היום יום, הוא יכול להתחיל לשאול, להעביר ביקורת ואולי גם חס וחלילה לצאת לרחובות ולהפגין נגד השיטה ולדרוש מערכת יחסים צודקת יותר. וזה, מבחינתה של המדינה, מסוכן מאוד.

אין לי אלא לסכם ולאמץ את הפסקה החשובה הזו מפוסט של פרופ' יוסי דאהן: "מה שמעוות בדיון המתנהל בקשר לבתי הספר המקצועיים היא ההנחה שהילד הוא משאב שיש להשתמש בו לטובת צמיחה כלכלית, איוש מקומות תעסוקה בשוק העבודה ומטרות תועלתניות אחרות. במדינה דמוקרטית מטרת מערכת החינוך לא צריכה להיות משועבדת למטרות חיצוניות אלו. מטרת מערכת החינוך היא להבטיח שוויון הזדמנויות הוגן ולגדל ולטפח תלמידים להפוך לאנשים אוטונומיים המחליטים בעצמם על נתיב חייהם, להכשירם להפוך לאזרחים דמוקרטיים ביקורתיים השותפים מלאים בעיצוב חייהם הקולקטיביים. אולם זה כאמור לא משתלב בחזון הפחחים והרתכים המאושרים של נתניהו, שר החינוך ושאר חסידי החינוך המקצועי."