גלעד סרי-לוי כותב יפה (כתגובה למאמר של חיים נבון) על "הפיכת הדת לשוק", או יותר נכון – על המגמה לפיה את שירותי הדת יש להפריט, כיוון שהמדינה בישראל לא יכולה לספק כראוי שירותים אלו, וכי השוק יידע לעשות זאת יותר טוב.
בדברים שלו יש עמדה בסיסית בדבר המוטיבציות השונות לעשיית המעשה הדתי למול המעשה הכלכלי, ומכאן גם לחוסר היכולת לדון במעשה הדתי על פי ההיגיון של השוק, גם בזמן הנוכחי שבו הכל מוכפף להיגיון זה. ראוי לומר – דבריו שרירים ותקפים, ועמדתו משקפת נאמנה את דעתם של האינסיידרים עליהם מדובר, קרי, "הדתיים", או בשפה של האאוטסיידרים: "צרכני (שירותי) הדת".
בהקשר זה כדאי להזכיר מחלוקת רועשת שהתקיימה בשנות התשעים של המאה הקודמת, שעניינה הוא תזת החילון. עיקרה של המחלוקת, שהתקיימה בין סוציולוגים בעיקר, היתה סביב השאלה אם הדת אמורה להיעלם ככל שהמודרניות מתקדמת, מדוע עדיין ישנם אנשים דתיים בעולם המודרני? כיצד זה שארה"ב נחשבת למדינה סופר מודרנית אבל עדיין גם מאוד דתיה?