מחשבות על הכתבה How economics became a religion מהגרדיאן (11 ביולי 2017).
האם הכלכלה היא דת? לא מעט אנשים אוהבים לראות את הכלכלה כדת, את הטקסים הכלכליים כטקסים דתיים, את האמיתות של הכלכלה כאמיתות של אמונה דתית ואת הכלכלנים ככמרים, ובעיקר את המצוות הכלכליות כמצוות דתיות ומוסריות של מה מותר ומה אסור לעשות אם רוצים להגיע לגן עדן עלי אדמות. הנה לדוגמה הכתבה מהגרדיאן שבדיוק מדברת על כך.
מבלי בכלל להיכנס לשאלה מהי דת (שאלה חשובה שבלעדיה כל הדיון הזה מצומצם ומוגבל), בעיני יש משהו שונה באופן שבו הכלכלה מתייחסת לדת. זה לא שהכלכלה היא דת. הכלכלה, כמו כל מדע, צמחה מהדת ושאפה להחליף אותה באופנים שהיא מתארת את העולם ואיזה התנהגויות יש לגזור מתיאור זה. אז כן, במובן הזה היא אכן נכנסה לנישה שהדת המסורתית (בעיקר נצרות) פינתה. בכך היא לא שונה מהמדעים המודרניים האחרים שעשו אותו דבר – פיזיקה, אסטרונומיה, ביולוגיה, מדעי החברה בכללותם וכו.
אז מה כן? מה שכן הוא שהמודרניות לא באמת החליפה וייתרה את הדת, אלא שהיא רק עטפה אותה בשפה אחרת תוך כדי שמירה הדוקה על עקרונותיה. כוונתי היא שהמודרניות שמבוססות על ההומניזם היא רק וילון דק שמכסה את פני השטח הדתי, אך ששומר על הטופוגרפיה הדתית. למה הכוונה? כמו שפרננדו פסואה אמר – המאה ה-20 החליפה את האלוהים באדם, ללא כל סיבה אמיתית. בכך היא החליפה אל באל אחר, אך שמרה על כל מאפייני ההתייחסות אליו – הפולחן, האמונה, המוסר וכו….
מכך אפשר לגזור גם את נושא הכלכלה כדת: מה שמעניין הוא לא הטקסים הכלכליים, האמונות הכלכליות, המנהיגים הכלכליים או המוסר הכלכלי, אלא, כמו בעיני פסואה (לפחות בהקשר הזה) ובעיני אמיל דורקהיים הסוציולוג, מה שחשוב זה לא התוכן אלא הצורה – המאפיינים עצמם ולא הסיפור שהם מספרים. מה שמעניין הוא הטקס עצמו, האמונה עצמה, המנהיג והמוסר. אלו הם מאפיינים אנושיים שבאים לידי ביטוי בהיבטים שונים של החיים החברתיים, גם אם בכל מקום הם מקבלים תוכן אחר – פעם זה כומר שאומר מה ראוי לעשות ופעם זה רבי ופעם זה מופתי ועכשיו זה פרופסור לכלכלה. פעם האמונה היתה בעלת תוכן מסוים, ועכשיו היא אחרת – אבל היא תמיד אמונה, וזה מה שמעניין וחשוב.
על ההאנ-הומניזם (או אנהומניזם)
בהרצאות שלי על הדת אני מדבר על האנ-הומניזם, כהתייחסות לא הומניסטית אל האדם. "לא הומניסטית" לא במובן של חזרה למסורות של לפני המודרניות ההומניסטית, אלא למבט מדעי על האדם – כחיה משוכללת או כמכונה משוכללת. אני קורא לזה תזת החייזר (שדי דומה לגישות ביולוגיות מדעיות לחקר האדם, אך בעיני יותר קיצונית בנייטרליות כלפי ייחודו של האדם), ואני שואל מה היה חייזר, שלא מבין את השפה שלנו ולא יודע בכלל שמה שאנחנו אומרים זה שפה בעלת משמעות, מה הוא היה אומר על החיה הזו שחיה במבנים מאבן שהיא בונה, שבאופן עקרוני לא שונים מהמבנים מעץ שבונים הציפורים, ושהקולות שהיא משמיעה לא שונים מהקולות שמשמעות הלביאות בסוואנה באפריקה, ושתנועות הגוף לא שונות מאלו של חיות אחרות, מה הוא היה אומר לו היה רואה אותנו מחוברים כל הזמן למחשב נוקשים על המקלדת – האם הוא היה אומר וואו איזה חיה חכמה או תראו, זה כמו נקר שמנקר על העצים. מה הוא היה אומר אם היה מסתכל על המוח שלנו במכונה, האם הוא היה אומר – הנה המקום של התודעה או שמה היה אומר יש פה כל מיני דברים שדי מזכירים לי צורות שראיתי בכוכבים אחרים…..
מבט זה הוא מבט אנ-הומניסטי, כלומר מבט שמתעלם ממה שהאדם חושב על עצמו, ולא מקבל כמובן מאליו את ההנחה של"אדם" יש משמעות ייתרה, תודעה מיוחדת או תבונה כלשהי. רק מבט זה יכול באמת לבטל את הייחוד שהאדם מעניק לעצמו ולבצע את המהפכה הקופרניקאנית האולטימטיבית – זו שמבטלת לחלוטין את מה שרוב רובה של האנושות מקבל כמובן מאליו, את מותר האדם, אשר נוסד בתרבות היהודית אי שם לפני אלפי שנים עם סיפורי הבריאה ובתרבות היוונית אצל אריסטו, שקבע את החשיבות של הדיבור כמעלתו של האדם על כל חי. כל עוד אנחנו לא באמת מצליחים – ואולי באמת אי אפשר – לגבש תרבות המבוססת על מבט אנהומניסטי, לעולם תישאר התפיסה שהאדם הוא ייצור בעל ייחודיות, ששונה משאר הטבע ומשאר החפצים הדוממים.
אולם יש בכך יותר מסתם שעשוע אינטלקטואלי. מבט זה מחזיר אותנו לעצמנו בשאלה – מדוע אנחנו חושבים שאנחנו ייחודיים בעולם? מה מעניק לנו את הייחוד הזה? והתשובה היא הדת. הדת היא זו שמלכתחילה העניקה לאדם סטטוס ייחודי בעולם הסתמי, במשך אלפי שנים ובכל המקומות בעולם, והרגילה את האדם (או אולי תיעלה את התכונות החייתיות שלו?) להתייחס בצורות מסוימות אל העולם, שנצרבו בתודעתו ובאים לידי ביטוי בכל מקום בו הוא חי, ובכך היא הפכה אותו ל"אדם". וכאמור, רק עם צמיחת ההומניזם באירופה, כוסתה הדת באותו וילון שהסתיר את האלוהים, אך שמר על הטופוגרפיה של הדת – זו אשר באה לידי ביטוי, כאמור, בכלכלה.
אז האם הכלכלה היא דת? לא. אלא שגם אם יש במערכת הכלכלית דברים שדומים לדת, אין זה אומר שהיא בעצמה דת, אלא שהתופעות האנושיות שבאו לידי ביטוי מלכתחילה בדת, מופיעים כעת בספירות אנושיות אחרות, שנולדו בעיקר תחת ההומניזם שהחליף את אלוהים באדם.
מה שכתבות כמו זו של הגרדיאן עושות הוא היא רק חשיפה של התבנית האנושית להתייחסות לעולם, תבנית שלא ניתנת לביטול, אותה תבנית אשר באה לידי ביטוי לראשונה בדת.
—
להרצאות שלי על הדת ועל הכלכלה – ראו כאן: https://ctzyaron.com/
וכאן – בפאנזינג
ד"ר ירון כהן צמח 
מענין מאד.
בהקשר דומה, ומזוית קצת אחרת, טען פרופ' הילרי פַּטנם כי "בעבורי משמעותה של הדת היא סוג של מגבלות על האדם. הבעיה עם ההומניזם, כפי שפותח בידי פוירבאך, היא שהוא התיימר להאלהה של האדם, ואיני רואה דבר במאה הזו הגורם לי לרצות להאליה את האדם. […] אני סבור שהאדם הוא האל הגרוע ביותר שישנו" (מתוך ראיון עם פטנם בתוך: Giovanna Borradori, The American Philosopher, University of Chicago Press 1994, p. 65, תרגום שלי, נ.ב.). אני תוהה מה דעתך לגבי אמירה זו, בייחוד בהתייחס לתחום הכלכלה, הנתפס על ידי רבים כל כך כמספיק לעצמו, כמנהל את עצמו, וככזה שאינו זקוק ליד חברתית או ממשלתית מגבילה כלשהי.
שלום נדב,
תודה על התגובה ומצטער על התשובה המאוחרת.
לגבי פטנם – אני חייב להודות שאני לא מכיר את הגותו, וזה מחסור שאני מקווה להשלים.
לציטוט שהבאת, פוירבך הציג את האל כהשלכה של האדם, ובתפיסה זו הוא דוגמה לכיסוי המודרני של הדת – האל אינו אלא האדם, והאדם הוא זה שראוי לסגידה. פטנם טוען – כמו פסואה – שהאדם כאל אינו ראוי לסגידה.
האדם המספיק לעצמו הוא האדם התבוני, אשר תבונתנו זו מכוונת את פעולותיו בעולם, כפי שבאים לידי ביטוי בשוק. זהו הפרט הבודד ולא הפרט החברתי. אני אעשה אולי השוואה דחוקה (שכמובן רחוקה מכל ביסוס) אבל זהו האדם-אל הנוצרי ולא האדם-אל היווני – הראשון הוא כוליות ומספיק לעצמו, שאין לידו דבר וכי כל העולם נובע מרצונו והשני הוא אחד מיני רבים, שפועלים באופן משותף בכדי ליצור עולם שלם.
ייתכן שהכלכלה שנוסדה על בסיס התפיסה הנוצרית את האל שכוסתה על ידי ההומניזם שהפך את האדם לאל, השאירה כנראה גם את הסוליסטיות הזו – האדם מספיק לעצמו, אין שום דבר לידו וכל העולם, כלומר השוק (שהרי אין משהו מחוץ לשוק) נובע מרצונו.
בהקשר זה אני אוהב להביא את ירידתו של זרתוסטרא של ניטשה – הוא יורד מההר ורואה את הקדוש ואומר אל ליבו "הייתכן שהקדוש לא שמע ביערו דבר על כך שאלוהים מת?". לאחר מכן זרתוסטרא מגיע אל העיר הקרובה ונכנס לשוק ורואה שם "מרקד על חבל" ושם זרתוסטרא מתרה באנשי השוק לבחור: בהינתן שהאל מת, האם הם בוחרים להיות קופים או בוחרים להיות על-אדם. "האדם הוא משהו שיש להתגבר עליו" – האדם הוא חבל מתוח בין חיה ועלאדם, חבל על פני תהום. הדיכוטומיה – קדוש-שוק והדיכוטומיה – חיה ועל אדם, הן בעיני דיכוטומיות מרתקות שמבטאות את המודרניות יותר מכל.
מענין מאד.
בהקשר דומה, ומזוית קצת אחרת, טען פרופ' הילרי פַּטנם כי "בעבורי משמעותה של הדת היא סוג של מגבלות על האדם. הבעיה עם ההומניזם, כפי שפותח בידי פוירבאך, היא שהוא התיימר להאלהה של האדם, ואיני רואה דבר במאה הזו הגורם לי לרצות להאליה את האדם. […] אני סבור שהאדם הוא האל הגרוע ביותר שישנו" (מתוך ראיון עם פטנם בתוך: Giovanna Borradori, The American Philosopher, University of Chicago Press 1994, p. 65, תרגום נ.ב.). אני תוהה מה דעתך לגבי אמירה זו, בייחוד בהתייחס לתחום הכלכלה, הנתפס על ידי רבים כל כך כמספיק לעצמו, כמנהל את עצמו, וככזה שאינו זקוק ליד חברתית או ממשלתית מגבילה כלשהי.