מחשבה כלכלית – מילטון פרידמן והאחריות התאגידית

שנות ה־60 של המאה הקודמת היה העולם שקוע במלחמה קרה בין שתי שיטות כלכליות – קומוניזם וקפיטליזם. הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה, ולאחר מכן משבר הטילים בקובה, היוו שיאים במאבק על שטחי ההשפעה בין השיטות. מלחמה זו הגיעה עד לחלל – כאשר בתחילת אותו עשור הרוסים שלחו את האדם הראשון אל מחוץ לכדור הארץ, ובסיומו הנחיתו האמריקאים אדם על הירח, במבצע הרואי.

אולם המאורע המובהק ביותר במאבק על אזורי השליטה העולמית בין המעצמות במלחמה הקרה היה מלחמת וייטנאם, שנמשכה שנים ארוכות ללא הכרעה. ככל שמלחמה זו נמשכה, החלו להתעורר ספקות בקשר למטרותיה. תחושה של הפסד מתמשך לאמריקאים בניסיון למנוע מהרוסים הישגים צבאיים וכלכליים בצפון וייטנאם, והטור המתארך של ארונות המתים שהוחזרו לארצות הברית, עוררו מחאה עזה נגד המלחמה. העלויות הכלכליות של הלחימה, שהרקיעו שחקים, גרמו לגירעון מתמשך בתקציב בארצות הברית, והצריכו צמצום בהוצאות הממשלתיות. יותר מכל, היתה זאת ההבנה כי ייתכן שהמלחמה מקדמת דווקא את האינטרסים של התעשייה ושל ההון ולא של ההמונים, שתדלקה את ההתנגדות להתמשכותה.

ואכן, התעשייה האמריקאית – "אמריקה התאגידית" – גדלה ושלחה זרועותיה בכל העולם. הייצור של מוצרי צריכה בכמויות הולכות וגדלות ובעלויות הולכות ופוחתות, והחיפוש אחר שווקים חדשים בכל העולם, הניעו את השלטון לנהל מלחמות חמות או קרות בכדי לפתוח מדינות לייבוא אמריקאי. בנוסף לכך, תקשורת ההמונים שקישרה בין כל חלקי ארצות הברית וסיפרה על המלחמות במזרח, הפיצה ביתר שאת את תרבות הצריכה לכל מקום, ובמקביל גם שיקפה את הפער הבין־דורי – בעוד שהמבוגרים התעסקו בפוליטיקה ונטו לשמרנות ברוח שנות ה־50, הצעירים נטו אל האסקפיזם ואל הסקס, הסמים והרוקנרול, וחיו בתחושה שהמדינה לא משרתת את האינטרסים שלהם.

מתוך פער הדורות הזה עלו תנועות מחאה המוניות וצמחה "תרבות הנגד" – נגד הממשל ומלחמותיו, נגד המלחמה המיותרת ונגד שיתוף הפעולה ההרסני של מה שכונה "המערכת הצבאית־תעשייתית", כלומר התמיכה של התעשייה במדיניות המיליטריסטית של השלטון במסגרת המלחמה הקרה, ושליטתה בחברה ובפוליטיקה.

באותן שנים, מדיניות השוק החופשי ואי־ההתערבות של המדינה בתעשייה – אתוס אמריקאי מכונן – אפשרה לפירמות לכבוש חלקים גדולים יותר ויותר מחיי היומיום של הפרט ושל החברה. בקרב אותה "תרבות נגד" החלו להתעורר תהיות על טיבה של הכלכלה הקפיטליסטית, ועלו שאלות על זיהום האוויר, על ביטחון הפועלים, על הפגיעה בצרכנים, על ניצול המשאבים בכל העולם לטובת הרווחים האישיים של המגזר העסקי, וכן על מסחר במוצרים מזיקים והשחיתות של המנהלים. בכלל, האמריקאים החלו להרהר בנושאים כמו אחריות חברתית־תאגידית והתוצאות המיידיות של הפעילות העסקית. כתוצאה מכך גברה הדרישה הציבורית מהפירמות לקבל אחריות על החברה ורווחתה – כלומר, לא רק להימנע מהמרדף אחר הרווח בכל מחיר על חשבון הציבור, אלא גם להביא בחשבון שיקולים ערכיים, לטפל בתוצאות הפוגעניות של התעשייה ואפילו למלא תפקיד אקטיבי בתיקון החברתי.

האם הציבור משלם למנכ"ל?

לתוך מחלוקת זו נכנס הכלכלן פרופ' מילטון פרידמן, לימים זוכה פרס נובל לכלכלה (1988), שבספרו "קפיטליזם וחירות" מ־1962 קרא למדינה להימנע מכל התערבות בשוק החופשי, ולתת להסדרים הכלכליים לעצב את חיי החברה. ברבות השנים נהפך הספר לאבן יסוד בתפישת היחסים שבין המדינה, העסקים והחברה.

בספטמבר 1970 פרסם פרידמן את אחד מהמאמרים החשובים ביותר שכתב, וניסח בו את משנתו בדבר ההפרדה בין הרשויות – המדינה, העסקים והחברה – באופן חד וברור. במאמר שנשא את הכותרת הפרובוקטיבית "אחריותו החברתית של התאגיד היא להגדיל את רווחיו", טען פרידמן כי תפקיד העסקים הוא לעשות רווחים ותפקיד המדינה הוא לטפל בכל השאר. על גישת האחריות התאגידית והחברתית, שדרשה מהפירמות לקבל אחריות על ההשפעות שלהן על הסביבה, החברה והקהילה ולגבש "מצפון חברתי", אמר פרידמן כי היא נגועה ב"סוציאליזם טהור וזך", וכי אנשי עסקים המדברים במונחים אלה משמשים מריונטות בידי "הכוחות האינטלקטואליים המערערים את יסודותיה של החברה החופשית".

לתפישתו של פרידמן, תפישת האחריות התאגידית נגועה בשני כשלים עיקריים: כשל אנליטי ורשלנות. לטענתו, לעסק, שהוא ישות מלאכותית, לא יכולה להיות אחריות אלא רק לאדם, ולכן אין משמעות למושג "אחריות תאגידית". האחריות היא של מי שנושא במשרה בכירה בתאגיד, כמו המנכ"ל, ולא של התאגיד עצמו. אך מה בעצם אחריותו של המנכ"ל בתאגיד?

במערכת של יוזמה חופשית ורכוש פרטי, ממשיך פרידמן, המנכ"ל הוא עובד המועסק על ידי בעלי העסק, ולפיכך הוא נושא באחריות ישירה כלפיהם ואמור לממש את רצונותיהם, מתוקף זכות הקניין שלהם, כמו כל עובד בארגון הממלא את הוראות מנהליו. כיוון שהוא שליחם של בעלי המניות, המבקשים לראות רווחים מקניינם, אסור לו לפעול באופן שפוגע בהם או שמפחית מרווחים אלה. אמנם ייתכן שהמנהל יהיה בעל מצפון ו"אחריות חברתית", וירצה לפעול למען איכות הסביבה, המובטלים והעניים, אך אין בכך בכדי להעניק לו אישור לפעול בכספם של בעלי המניות בכדי לקדם מטרות אלה. אם ירצה, אומר פרידמן, שיעשה זאת בכספו הפרטי.

זאת ועוד: פרידמן קובע כי מנכ"ל שמקדם אינטרסים חברתיים על חשבון רווחי בעלי העסק, בעצם מטיל מס על בעלי המניות. במדינה דמוקרטית, הוא אומר, גביית מסים היא תפקידה של המדינה, האמונה על הרווחה החברתית, ולכן כאשר מנכ"ל העסק נדרש לעשות זאת, לא רק שהוא פועל בניגוד למטרותיו, אלא הוא עושה זאת באופן לא דמוקרטי בכדי לקדם מטרות פרטיות, גם אם הן במסווה של "אחריות חברתית", עד כדי הונאת בעלי הקניין בשם מראית עין של אתיקה. לדבריו, גישה זו גורמת לנזק ולפגיעה ביסודות החברה החופשית, המבוססת על רעיון הקניין הפרטי, עד כדי חשש להרס מערכת השוק והחלפתה במערכת של שליטה ריכוזית ופיקוח ממשלתי לקידום מטרות חברתיות על חשבון אינטרסים עסקיים ובעזרת הגופים העסקיים. פרידמן לא טוען שאין לקדם רעיונות חברתיים כמו הגדלת שכר המינימום או הפחתת זיהום האוויר, אלא שהשגתן של מטרות אלה היא תפקידם של נבחרי הציבור, לא של בעלי העסקים הפרטיים.

מחויבות עסקית היא מחויבות חברתית

בדבריו אלה של פרידמן יש לראות כתב הגנה על זכות החירות והרווח – בשוק חופשי המבוסס על רכוש פרטי, אין שום מניעה שאדם ישאף לקדם את האינטרסים שלו ואין שום סיבה שעסק לא יהיה מכוון בכדי להגדיל את רווחיו. היחיד אינו מחויב לשרת את הכלל ואינו מחויב לערב את המעשה הפוליטי־חברתי בעסקיו הכלכליים. הוא רשאי לדאוג לעצמו ואך ורק לעצמו.

מתנגדיו של פרידמן רואים בגישתו זו את אם כל חטאת הקפיטליזם האגואיסטי. אוהדיו רואים בה הכשר להתעלמות מההשפעות החברתיות של התעשייה והעסקים. ואולם אלה גם אלה שוכחים כי פרידמן עצמו הציב סייג חשוב לדבריו, ואולי מתעלמים מכך בכוונה: את המאמר סיים פרידמן באמירה חד־משמעית כאשר קבע כי אמנם זוהי זכותו ואף חובתו של כל אחד "להשתמש במשאביו בפעילות שנועדה להגדיל את רווחיו", אך רק בתנאי שהוא "עוסק בתחרות פתוחה וחופשית, ושומר על כללי המשחק ללא הונאה וללא מרמה". בכך שמט את הקרקע מתחת לרגליהם של אלה הטוענים כי בשוק העסקי מותר לרמות, לשקר, להונות ולפגוע, ומשתמשים בתורתו כצידוק לכך.

אמנם תפקידה של הפירמה הוא להכביר רווחים לבעליה, אומר פרידמן, אך מוסיף כי יש לעשות זאת בדרכים נאותות, ללא ניסיון לפגוע בתחרות החופשית ולעוות את כללי המשחק. הניסיון לשנות את כללי השוק הוא מעשה פוליטי, אשר על אנשי העסקים יש להימנע ממעורבות בו, והפגיעה בתחרות החופשית היא פגיעה בקפיטליזם אשר עשוי להביא להידרדרות במדרון החלקלק אל הדרישה הציבורית להגנה מפני העסקים ואל מערכת של שוק מתוכנן במעורבות ממשלתית – כלומר, קיינסיאניזם או חמור מכך, סוציאליזם.

מכאן, לשיטתו של פרידמן, אחריותו החברתית של העסק היא אמנם להניב לבעליו את הרווחים הגדולים ביותר שאפשר, אך עליו גם לשמור על התחרות, על השוק ועל החופש. ואם נשאל מהיכן יגיעו הרווחים של העסק, הרי שיש להבין את פרידמן כמי שמעדכן את תורתו של אדם סמית למאה ה־20. לפי תפישה זו, עסק טוב הוא עסק המספק שירות חברתי דרך האינטרס העסקי שלו – הוא נותן ללקוחותיו תמורה הולמת בעד כספם, מעסיק עובדים ומשלם להם בעבור תרומתם, משלם מסים למדינה ולא מעלימם, משלם לספקיו בזמן ולא מרמה אותם ואינו פוגע בזכויות של הגורמים המעורבים בו. כל עוד העסק ממלא את חובתו להכביר את רווחי בעלי המניות, ונוהג ביושר כלפי שאר בעלי העניין, הריהו ממלא את מחויבותו החברתית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s