תולדות המחשבה הכלכלית – קיינס הורס את המסיבה הליברלית

מלחמת העולם הראשונה פירקה את הסדר העולמי הישן, ויחד עמו את התורות הכלכליות שצמחו בו. הערים והמדינות החרבות, הולדתן של מדינות הלאום החדשות לאחר קריסת האימפריות הישנות, ובעיקר הקמת מעצמה קומוניסטית במזרח אירופה (1922) שדגלה בתורה המרקסיסטית, הצריכו חשיבה מחודשת על תפקיד המדינה בכלכלה. כך שבה לבמה תורת הכלכלה המתוכננת, המנותבת על ידי הממשלה שמתערבת בשווקים בתקופות משבר, מתאמת אותם ומכוונת אותם למען מטרות שאינן נבנות מתוך השוק, אלא מתוך כוונות מדיניות.  

ואולם אם עד 1929 שררו תקווה ואמונה שצמיחה כלכלית תתרחש כשהשוק יתנהל ללא הפרעה, ושמשברים כלכליים הם תמיד זמניים, הרי שהמשבר הגדול שפרץ באותה שנה שינה תפישה זו לחלוטין. קריסת הבורסות בארצות הברית באוקטובר של אותה שנה גררה משבר עולמי בכלכלה הריאלית, והעוני והאבטלה זינקו למשך זמן רב. אלה שעדיין עבדו ספגו ירידה בשכרם, ואנשי העסקים עצרו כל השקעה. מיליונים איבדו את חסכונותיהם ועשרות אלפי עסקים נסגרו. קובעי המדיניות נדרשו להחליט אם מוטב לתת לשווקים לתקן את עצמם, בהתאם לתורה הכלכלית הקלאסית, או שעל המדינות להלאים את כל אמצעי הייצור, כפי שטוענת הגישה המרקסיסטית.

1782223876

בנקודה זו הופיע על במת ההיסטוריה ג'ון מיינרד קיינס, אחד ההוגים הכלכליים הפעילים והמשפיעים ביותר במאה ה־20. קיינס, בן למשפחת אצולה בריטית עשירה מאוד ומקושרת לצמרת השלטון, נולד בקיימברידג' ב־1883 (שנת מותו של מרקס – ואכן היו מי שהאשימו את קיינס בכך שנשמתו של מרקס נתגלגלה בו). הוא התעשר ממסחר במט"ח ואת עבודותיו הכלכליות העיקריות כתב תוך כדי עבודתו בשירות הממשל הבריטי. לאחר מלחמת העולם הראשונה ייצג את בריטניה בשיחות ועידת השלום ושימש יועץ ושליח של שר האוצר במסגרת הסכם ורסאי.

קיינס חזה את ההתפתחויות החברתיות שיגיעו בעקבות השפל הכלכלי, וישפיעו לא רק על גרמניה אלא על אירופה כולה – עוני, חוסר יציבות פוליטית וחיפוש אחר מענה כוחני למצבים כלכליים דוחקים. ב־1919 כתב את הספר "השלכותיו הכלכליות של השלום", שבו האשים את המדינות המנצחות בכך שבאו לוועידה כדי "לסגור חשבונות" עם המפסידות, ולא במטרה לעצב את עתידה של אירופה.

במלחמת העולם השנייה שימש קיינס יועץ מיוחד לשר האוצר הבריטי, ולאחריה היה שותף להקמת הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. כמו כן היה שותף להסכם ברטון־וודס, שניסח הסדרי סחר חדשים לאחר המלחמה כדי למנוע את המשברים של תקופת בין המלחמות. בפועל ביטא הסכם זה את נסיגתה של בריטניה מההובלה העולמית ואת העברת שרביט השליטה לידי ארצות הברית, על ידי הכפפת שוק המטבעות העולמי, כולל האנגלי, לערכו של הדולר ביחס לזהב.

חיסכון הוא מותרות

במובנים רבים היה קיינס נטוע עדיין בתורה הליברלית הבריטית, שכן תורתו הכלכלית הסתמכה על "טבע האדם" ועל נטייתו לצפות את העתיד, כמו גם על ההבנה כי הפעילות הכלכלית כולה נובעת מחירותו של הפרט ומזכות הקניין שלו. ואולם בשונה מהקלאסיקנים, הוא ניסה להבין לא רק את חלוקת התוצר החברתי, אלא גם את כמותו ואת רמת ההכנסה ורמת הפעילות הכללית. הוא יצר את המקרו־כלכלה כתחום כלכלי עצמאי שבוחן את השוק במבט כללי, ולא מתמקד רק בענף אחד – מתוך הבנה שכל השווקים קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה.

מתוך עמדה זו גזר קיינס את ניתוחו של המחזורים הכלכליים. ב"חיבור על הכסף" שפרסם ב־1930 כתב כי אחד הגורמים לתקופות של שפל הוא שמשקי הבית אינם מוציאים כסף אלא חוסכים אותו. במצב זה, כתב קיינס, הכסף נעצר ולא חוזר למחזור הצריכה־הכנסה, וכך אין כסף להשקעות ולצמיחה. באותו חיבור טען גם כי הסיבה שבגללה אנשים חוסכים היא בדרך כלל גם זו שבגינה המשק מתחיל להיעצר – ציפייה לעתיד טוב פחות, מצב מדיני בעייתי או מצב עסקי לא בטוח. אך לפי קיינס, יש עדיין כסף בחסכונות, ובתנאי ריבית מתאימים, כסף זה ינוצל בסופו של דבר להתחלת צמיחה חדשה.

אם כך, מדוע יש תקופות ממושכות של שפל ואיך בכלל ניתן לצאת מהן? על כך השיב קיינס בספרו החשוב, "התיאוריה הכלכלית של התעסוקה, הריבית והכסף" מ־1935, שהכה גלים ושינה את החשיבה הכלכלית כשם שתורת היחסיות שינתה את מדע הפיזיקה. בספר זה מראה קיינס כי גם הברז ששולט בכלכלה – הריבית – אינו נותן מענה לבעיית המשברים. למה הריבית? כי כאשר מדברים על חסכונות והלוואות, עולה שאלת מחיר הכסף – מתי כדאי לחסוך ומתי ללוות ולהשקיע. מכאן גם הפתרון לכאורה – כשיש עודף חסכונות, מחיר הכסף יורד, קרי הריבית נמוכה, ולכן כדאי לעסקים ללוות כסף. ולמה זה לא מספיק טוב? כי זה לא קרה בכל תקופת המשבר הגדול, שבה הריבית היתה כמעט אפסית, אך המשק לא יצא מהמשבר.

בביקורתו העיקרית על התורה הקלאסית טען קיינס כי הנחות היסוד שלה "ישימות בנסיבות מיוחדות בלבד, ולא בדרך כלל", וכי הן מבוססות על מקרה מיוחד שתכונותיו אינן דומות לאלה של החברה והכלכלה האמיתיות. לעומת הכלכלנים הקלאסיים, קיינס הציע לקבל את העובדה כי השוק לא יצא מהמשבר בעצמו, וכי צריך לסייע לו בכך. השוק, אמר, לא דומה לנדנדה השואפת לשוב למצב של שיווי משקל, אלא נכון יותר לדמותו למעלית שעולה ויורדת, אך גם יכולה לעמוד בכל קומה כשהיא במצב של שווי משקל. הסיבה שהכלכלה נעצרת ברמה נמוכה ולא זזה היא שחיסכון, שנהפך להשקעה, הוא בעצם מותרות של תקופות שפע שלא מתקיימות בזמן שפל, שבו מעט הכסף שיש מופנה לצריכה בסיסית. מה עושים? התשובה של קיינס היא מדיניות כלכלית פיסקלית – התערבות המדינה במשק. זה מה שראה קיינס לנגד עיניו במדיניות הכלכלית האקטיבית של נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט, שיזם ב־1933 את ה"ניו דיל" בכדי להניע את הכלכלה האמריקאית לאחר שנים של קיפאון. התוכנית כללה עבודות יזומות למובטלים והשקעות בתשתיות, ונגדה את התפישה לפיה בזמן משבר יש לצמצם את ההוצאות הממשלתיות.

תוכניתו של רוזוולט תאמה את העיקרון של קיינס, כי המדינה יכולה וצריכה להתערב במשק על ידי הגדלת ההוצאות הממשלתיות ובכך לווסת את כמות הכסף המזומן, דבר שבעקיפין משפיע על הריבית, הצריכה, ההשקעות והחסכונות. פעילות זו תרים את שווי המשקל הנמוך שבו המשק נמצא, עד לרמות שבהן למגזר העסקי יהיה כדאי לחזור להשקיע. לכך יש גם משמעות בינלאומית – מדינה שמשקיעה כדי להאיץ את הפעילות הכלכלית שלה יוצרת ביקושים לסחורה מיובאת, ומכאן ליצירת שווקים צומחים במדינות הייצוא, מה שמגביר את פעילותן הכלכלית.

הסכנה בדרך פעולה כזו היא כמובן האפשרות של אינפלציה. זו הסיבה שהתוכנית עוררה התנגדות מצד הכלכלנים והמוסדות הבנקאיים. אך יותר מכך, לא מעט חששו מפני התערבות המדינה בשווקים, כלומר בתכנון הייצור והשכר. התערבות זו נתפשה כסוציאליזם וכדאגה לעובדים על חשבון בעלי ההון. אבל קיינס לא היה מרקסיסט ולא קומוניסט, כפי שניסו להציג אותו מתנגדיו, אלא דגל ביוזמה פרטית ובעקרונות הקפיטליזם. הוא ראה בהתערבות הזמנית של השלטון בכלכלה רע הכרחי, זמני, שפועל במקביל וביחד עם השוק הפרטי.

תורתו של קיינס קסמה למדינות מאחר שנתנה להן לגיטימציה להתערב בעולם הכלכלי. היא אפשרה לקובעי המדיניות לתכנן את צעדיהם כדי להביא לתוצאות כלכליות, כגון צמצום אבטלה, הגדלת התל"ג וכדומה, ואף הטילה את האחריות על כך על הממשלה, שלא יכלה עוד למשוך את ידה מהשוק לטובת השחקנים הכלכליים והאינטרסים שלהם. משמעותה היתה ברורה: המדינה אינה יכולה להימנע מהתפקיד שיועד לה במערכת הכלכלית, וכל תוצאה של מערכת זו נובעת בין היתר מהחלטות ממשלה.

התקופה הקיינסיאנית הגדולה נגמרה בתחילת שנות ה־70, כאשר נשיא ארצות הברית אז, ריצ'רד ניקסון, ביטל את תקן הזהב (שנהפך לא רלוונטי בעקבות מחיר הזהב העולמי) בכדי לשפר את הגירעון הלאומי של מדינתו, שנוצר בעקבות מלחמת וייטנאם והאמברגו על הנפט. בכך פתח ניקסון את השער לכלכלה הניאו־ליברלית שדאגה להפחית עד למינימום את ההתערבות הממשלתית בכלכלה ובשוק הפיננסים. רונלד רייגן בארצות הברית ומרגרט תאצ'ר באנגליה כבר דאגו לומר זאת בקול רם – כדי לתקן את הכלכלה, טענו, יש לזנוח את התורה הקיינסיאנית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s