תולדות המחשבה הכלכלית – המהפכה השולית

מאז ימי אדם סמית ותלמידו־מבקרו, דייוויד ריקרדו, נותרה התיאוריה הכלכלית הליברלית האנגלית פחות או יותר זהה, אף על פי שהכלכלה עצמה התפתחה: הוקמו מפעלים וחברות־מניות, המסחר התפשט, התעשייה הפכה לממוכנת יותר ויותר, מארג הפיננסים נפרש בכל העולם, הערים גדלו ועמם מעמד הבורגנות, והביקוש למוצרים גדל בהתמדה. במקביל החלו הממשלות להתעניין במצב הפועלים ובדרכים לשפרו, כמו צמצום שעות העבודה, הגדלת שכר, מתן קניין פרטי וייצוג במוקדי הכוח. דבר זה צמצם במידה מסוימת את השפעת תורתו המהפכנית של קארל מרקס בקרב מעמד הפועלים, שנהפך דומה יותר ויותר לבורגנות.  

במהלך המאה ה־19, המחשבה הכלכלית עצמה החלה להיתפש כמתודה מדעית וכפרופסיה, כלומר כעניין לפרופסורים מכובדים ולא לסוחרי בורסה, עיתונאים או פילוסופים. הקפיטליזם התקבל כמדיניות מעשית מומלצת בקרב המדינות במערב כנגד הכלכלה המסורתית והלא יעילה. בתוך כך החלו להיווצר פרשנויות חדשות לתורה הקלאסית. אחת מהפרשנויות האלה, שכונתה "הגישה ההיסטורית", דחתה כל ניסיון ליצור תיאוריה אחידה שתסביר ותפרש את מכלול התופעות הכלכליות תחת משנה אחת וראתה בכלכלה רק היבט אחד של התנהגות האדם; לעומת זאת, תומכיה של פרשנות מתחרה, המכונה "האסכולה האוסטרית", ביקשו לנטוש את תורת ערך העבודה לטובת תורת שוק חדשה ובכך לפתור את כשליה.

במרכז הגישה ההיסטורית, שצמחה בעיקר בגרמניה במאה ה־19, עמדה ראיית הפרט כחלק מתוך הכלל, ולא כסוכן אוטונומי כפי שתפשה אותו הכלכלה הקלאסית. חסידי גישה זו טענו כי עובדות כלכליות הן חברתיות ויחסיות וכן תלויות בתנאים רבים המשתנים באופן מתמיד ובגורמים שאינם תמיד כלכליים – כמו מוסר, משפט, ארגון השלטון הפוליטי והארגון חברתי. גורמים אלה, נטען, אינם תלויים ביחסי הייצור בחברה, אך הם משפיעים על התהוות הכלכלה. מתוך כך, תומכי האסכולה ההיסטורית גם לא קיבלו את ההנחה כי בתיאוריה הכלכלית הקלאסית התרחש גילוי של מנגנון "טבעי" כלשהו ופקפקו ביכולתה להעמיד תיאוריה שלמה שתתאר את העולם או האדם במלואם.

האסכולה ההיסטורית ביקרה את "האדם הכלכלי" שאותו תיארה הכלכלה הקלאסית כרציונלי וכמונע על ידי הרצון למקסם את האינטרסים הצרים של עצמו וראתה במודל זה הפשטה של האדם הממשי. אדם זה, טענו חסידי האסכולה, הוא חלק מחברה שהיא בעלת קיום אורגני נפרד מזה של חבריה, ולכן יש לפתח מדע שיידע להתייחס לחברה בנפרד מהמדע שמתייחס לפרטים החברים בה, או לפחות להכיר בכך שאף מדע לא יכול לנתח את מכלול היחסים בין הפרטים ואת החיים החברתיים. המשמעות המעשית המיידית של עמדה זו היא שהמדינה, שמייצגת את החברה, היא זו שצריכה להיתפש ככוח הכלכלי שאליו יש להתייחס ושאת צרכיו יש לבחון, ולכן מדע כלכלי מתאים צריך להציג משנה כלכלית מתחום ההיסטוריה והסוציולוגיה לגבי המדיניות הכלכלית הראויה שתעמוד לרשותו של השליט.

 ערך חדש

במקביל לביקורת מכיוונה של הגישה ההיסטורית, התחוללה גם מהפכה בזרם המרכזי של הכלכלה. מהפכה זו נוגעת לזניחת תורת הערך הקלאסית לטובת תורת ערך אחרת, שבה לא הופיע רעיון הערך העודף, ומכאן גם נמנעה תורת הניצול של מרקס. את המפנה הזה אפשר למצוא כבר אצל כלכלן צרפתי מתחילת המאה ה־19, ז'אן בטיסט סיי, הנחשב למקבילו של אדם סמית, ושרבים רואים בו את אחד ממייסדיה של תורת שווי המשקל ששוררת כיום. סיי הציג תפישה חדשה של תורת הערך ששמה דגש על התועלת כמקור לקביעת ערכו של מוצר. תפישה חדשה זו היתה מהפכנית, מכיוון שהיא הולידה את זרם המחשבה הרואה בערך דבר סובייקטיבי התלוי ביחסו של האדם למוצר ולא תכונה אינהרנטית למוצר: ככל שרוצים במוצר יותר – כך ערכו עולה, ולעומת זאת מוצר שאין לו ביקוש ואינו נצרך או שיש ממנו היצע רב  – ערכו יורד. הערך, אם כך, תלוי במחסור ובתועלת, וערך החליפין מבטא את התועלות של הצדדים השונים בעסקה במונחים כמותיים, כלומר במחיר.

נסאו סניור הבריטי (אמצע המאה ה־19) המשיך בקו מחשבה זה כשטען כי לא זו בלבד שערך הוא תולדה של תועלת, אלא שהתועלת עצמה נובעת מנדירותו של דבר מסוים עבור מי שרוצה בו. ככל שיש פחות מהדבר הרצוי, כך גדולה יותר ההנאה המופקת מהשגתו. ככל שיש יותר ויותר ממנו, פוחתת בהדרגה ההנאה המופקת מהשגתו. זהו הבסיס לתורה השולית ששורשיה נעוצים במחצית השנייה של המאה ה־19, ושמבשריה היו קארל מאנגרהאוסטרי, סטנלי גיבונס מאנגליה וליאון ולראס מצרפת (שהניח את היסודות המתמטיים שלה), וממשיכיהם אויגן ביהם, לודוויג פון מיזס, אלפרד מרשל ומאוחר יותר גם פרידריך האייק. גישה זו התבססה על תפישה אינדיבידואליסטית שראתה בחברה אוסף של פרטים וששאפה להסביר את התופעות הכלכליות באמצעות ניתוח הלך המחשבה של היחיד ותוך התעלמות ממארג היחסים החברתיים.

במרכז התורה השולית עומד כאמור מושג התועלת, והיא מתמקדת ב"תועלת השולית", כלומר בתוספת התועלת הנובעת מגידול של יחידת שימוש אחת של מוצר, כאשר יתר הכמויות נשארות קבועות. תועלת שולית זו היא שקובעת את מחירו של מוצר. על פי ג'בונס, בתנאי שווי משקל תהיה התועלת של כל מוצר שמוחלף זהה לתועלת השולית שהיא מעניקה לצד שמקבל את המוצר השני ושווה למחירו של המוצר. לדוגמה, התועלת של קילו עגבניות למי שכבר יש בידיו קילו אחד קטנה מהתועלת שהופקה מהקילו הראשון. בעבור הקילו השני יהיה אותו אדם מוכן לשלם פחות, ובעבור הקילו השלישי עוד פחות מאשר עבור השני. מכאן שההבדל בין התועלות לא נעוץ במוצר עצמו או בכמויות שמוצעות ממנו או נצרכות, אלא בסיפוק שהוא מקנה לצרכן. מכיוון שלא יכול להיות שיהיו בשוק מחירים שונים לקילו עגבניות, כיוון שהשוק נוטה להשוות מחירים, המחיר נקבע על פי מה שהצרכן מוכן לשלם על היחידה האחרונה שעדיין מוסיפה לו תועלת כלשהי. מכאן שערך החפצים יורד כאשר יש היצע גבוה יותר שמספק תועלות למכביר, וערך החפצים עולה כאשר יש היצע נמוך, מכיוון שאז התועלת השולית גבוהה למי שעדיין מוכן ויכול לשלם על המוצר.

התועלת השולית, אם כן, היא תמיד ערך סובייקטיבי, והיא הבסיס לפעילות הכלכלית הכללית שנועדה לספק מקסימום הנאה באמצעים הקיימים. בכך היא מביאה לידי סחר חליפין – שהרי החליפין אפשרי רק מכיוון שאנשים שונים במקרים שונים מעריכים סחורות באופן שונה. כאשר אנשים מחליפים ביניהם דברים, הם נותנים בעצם סחורה בעבור סחורה, אך הערך השולי של הסחורות המוחלפות שווה לשני הצדדים.

אלפרד מרשל, כלכלן רב השפעה שפעל בתחילת המאה ה־20, ניסח את התורה הכלכלית השלמה בהתבסס על ה"נטייה הטבעית של השוק" ושל עולם הכלכלה להתאמה עצמית ותיקון עצמי. בספרו "עקרונות הכלכלה" מ־1890, שהיה ספר לימוד הכלכלה הנפוץ ביותר במשך עשורים רבים, הוא ניסה לענות על השאלה הכלכלית המכרעת הבאה: מה גורם לתנודות במחירים בשוק? האם זהו ההיצע (תשובה שתעיד כי הכלכלה הקלאסית צודקת, מכיוון שהיא שמה דגש על הייצור), או שזהו דווקא הביקוש, כפי שהדגישה הכלכלה השולית? במילים אחרות, האם יהלומים יקרים כי קשה להשיגם או משום שהם גורמים להנאה למי שיכול עדיין לקנותם?

כתשובה לשאלה זו הציע מרשל את תורת המספריים, שלפיה אין טעם לשאול מה קובע את המחיר בתנאי שווי משקל, כשם שאין טעם לשאול איזה להב של המספריים חותך בפועל את הנייר: מאחורי הביקוש עומדת התועלת השולית לצרכן; מאחורי ההיצע עומדים המאמץ והעלות השולית מצד היצרן. בטווח הקצר, אומר מרשל, הביקוש אכן משפיע – קונים ומוכרים באים לשוק והתוצאה של המשא והמתן שלהם הוא מחיר השוק. מכיוון שבטווח קצר כמות הסחורות בשוק קבועה יחסית, מי שמשפיע על המחיר הם הצרכנים. ככל שיש יותר ביקוש המחיר עולה, ולהפך. לעומת זאת, בטווח הארוך הכמות משתנה, וההיצע מתחיל להשפיע – כלומר עלות הייצור היא שמשפיעה על המחירים. אם הביקוש מצריך זאת או אם יש פיתוחים טכנולוגיים, ההיצע משתנה בהתאם לאינטרסים של בעלי גורמי הייצור, ואינטרסים אלו יחלחלו אל השווקים ויביאו לידי ביטוי בכמות המובאת לשוק ומכאן למחיר שאותו פוגש כל צרכן.

בצורה זו מרשל בעצם ניסח את התורה לפיה השוק תמיד יביא לשווי משקל (ותרם לפיתוח את רעיון עקומות ההיצע והביקוש ככלים מתמטיים לניסוח הכלכלה), ולכן אין צורך בהתערבות חיצונית. במשך שנים גישה זו הסבירה את התהליכים בשוק. עד אשר הכל קרס לאחר מלחמת העולם הראשונה והיה צריך לבחון את כל ההנחות הכלכליות מחדש.