תולדות המחשבה הסוציאליסטית ארוכות כמו תולדות המחשבה הקפיטליסטית, ואפשר לומר שאלו תלויות זו בזו. אם את הצלחתה של התורה הקלאסית בהסברת המערכת הכלכלית ניתן לתלות בעיקר בפשטותן של התיאוריה ושל המציאות הכלכלית בסוף המאה ה־18, הרי שבראשית המאה ה־19 החלה המציאות להשתנות. כעת נדרשה התייחסות שונה – הן באופן הניתוח והן במסקנות המתבקשות – לכלכלה המדינית המעשית, שנאלצה להתמודד עם תוצאותיה של המהפכה התעשייתית שהחלה באמצע המאה ה־18.
ככל שהתקדמה ההתקוממות הקפיטליסטית נגד התערבות המדינה בענייני כלכלה, כך התבססה גם ההבנה כי כלכלה המבוססת על אינטרס אישי לא בהכרח מביאה תועלת לאינטרס הכללי. בפועל, לא רק שההרמוניה המצופה לא הגיעה, אלא שנוצרו אבטלה ועוני של המונים, לצד התגבשות מעמדות חסרי זכויות פוליטיות וכלכליות. מעמדות חדשים אלו, בעיקר בצרפת, דרשו השתתפות בשלטון ובכוח הפוליטי והכלכלי, וכאשר דרישה זו לא נענתה, התרחשו מהפכות אלימות כמו המהפכה הצרפתית (1789) או אלו של 1848.
מי היו אותם מעמדות חדשים? קבוצה בולטת אחת היתה הבורגנות המתעשרת החדשה – התעשיינים, בעלי המפעלים ובעלי ההון – אשר היוותה את רוב התושבים במדינה והיתה מקור עיקרי למסים. מתוקף כך דרשו בני מעמד זה ייצוג פוליטי שיהלום את כוחם. דרישתם זו היא שהביאה בסופו של דבר למהפכת 1789, שהיתה בעצם ניסיון להסדרה מחודשת של היחסים החברתיים, האזרחיים והכלכליים על בסיס המבנה המעמדי והכלכלי החדש שנוצר בצרפת – ושכללה את פירוק האצולה והשיטה הפיאודלית, נישול הכנסייה מקרקעות ומתן זכויות אזרחות וקניין לקבוצות החברתיות חדשות.
קבוצה נוספת כללה את הפועלים השכירים שעבדו באותם מפעלים. אנשים אלה לא רק שלא נהנו מכוח פוליטי, אלא סבלו יותר ויותר כאשר המעמד הבורגני שאף להרחיב את המהפכה התעשייתית. כך לדוגמה, הביא התיעוש בחקלאות להגירת המונים לערים, תוך כדי ניתוק ממסורת, מחברה וממשפחה. האדם שהגיע לעיר נותר תלוש מכל זהות, והיה עליו להסתדר ללא כל תמיכה. עודף דורשי העבודה אפשר למעסיקים ליצור תנאי העסקה חמורים, להעסיק את הפועלים במשך שעות ללא הפסקה ולדחוק את השכר עד למינימום ההכרחי למחייה. מי שנזרק לרחוב בזמן משבר עסקי או כאשר מכונה החליפה אותו במפעל, נותר לבדו ללא כל עזרה, והיה סיכוי גבוה לכך שימות מרעב, מקור או כתוצאה מבריאות רעועה.
בעיה חברתית זו היתה ביטוי ממשי לשאלות שרבים שאלו באותה תקופה, ובעצם עד היום: מי מרוויח משיטות הכלכלה המדינית המיושמות בפועל? מי מרוויח ממכסי מגן, מבעלות על הקרקע ומשוק חופשי? מדוע יש כאלה שלא נהנים מהעושר ובעיקר, איך פותרים את בעיית העוני? לכל השאלות אלה, הסוציאליזם ניסה לתת תשובה ופתרון.
שיטה חברתית חדשה
הסוציאליזם צמח אם כך כניסיון לספק מרפא לבעיות החברתיות שנוצרו בעקבות המהפכה התעשייתית, תוך דרישה לשינוי פוליטי ושל ארגון מחדש של החברה בהתאם לתנאים הכלכליים והחברתיים החדשים. בהגדרה כללית, סוציאליזם משמעו הסדרה קיבוצית של ענייני האדם על בסיס שיתוף פעולה, מתוך מטרה להשיג אושר ורווחה לכל, בדגש על עבודה וחלוקת עושר.
תחילה, השיטה הסוציאליסטית לא דיברה על גורמי ייצור, פרולטריון או מעמדות – אלו נכנסו לשפה הסוציאליסטית רק באמצע המאה ה־19, בעיקר בעקבות הגותם של ז'אן שארל סיסמונדי וקארל מרקס. התפישה הסוציאליסטית המוקדמת הסבירה את מצבם המחפיר של הפועלים כתוצאה של הסדרים חברתיים גרועים ומוסדות שלא התאימו למצב החדש, וטענה כי בכדי לתקן זאת יש לתקן את המדינה המאפשרת ניצול כלכלי, שנובע מחוקים כלכלים טבעיים (ולכן גם נייטרליים מבחינת הצדק).
כך לדוגמה, הוגה הדעות הצרפתי שארל פורייה (1772־1827) האמין שלצורך הקמת חברה טובה יותר אין צורך לשנות את טבע האדם (שאינו בר שינוי), אלא את סביבתו – כלומר את הארגון החברתי שלו. לצורך כך הציע פורייה להקים חברה קיבוצית, שאותה כינה "פלנקס", ושבה יסופקו הצרכים האנושיים הממשיים של האנשים הפועלים. כל אדם יוכל היה להצטרף לפלנקס, אך יהיה עליו לעבוד ולתרום לפי רצונו. מתוך הנחה שכל אחד יעשה את מה שהוא אוהב, תהיה למעשה תעסוקה מלאה.
דוגמה נוספת ומוכרת יותר היא התפישה שניסח רוברט אוון (1771־1858), ממייסדי תנועת הפועלים הראשונה באנגליה ובעולם, ומי שנחשב לאבי האגודות השיתופיות. אוון האמין שאופיים של בני האדם תלוי בתנאי הסביבה החברתית שלהם. שורש הרע, לתפישתו, הוא הנטייה לייחס לאדם יכולת לעצב את אופיו, כפי שהקפיטליזם טען, במקום להכיר בכך שאופי זה אינו אלא תוצאה של סביבה ושל שיטה חברתית הבנויה על הנחות כוזבות כמו "העניים אשמים בעוניים". כל אדם יכול לעשות את הטוב וזכאי לגורל טוב, טען אוון, וכל אדם יוכל להצטיין ולהתעשר ממעשיו אילו ניתנה לו שעת כושר והדרכה מתאימה. כלומר, המבנה החברתי הנוכחי של עשירים ועניים, בעלי הון ופועלים אינו בהכרח טבעי אלא מקרי וניתן לשינוי, ושהוא אף צריך להשתנות.
מנגד, קלוד הנרי סן סיימון (1760־1825), חשב שאפשר לתכנן את החברה בעזרת כלים מדעיים כך שהיא תהיה צודקת יותר, עם ממשלת אנשי מדע שיפתחו את החברה לטובת כולם. הוא קרא להקים דת חדשה, מדעית ופילוסופית, שתתאים למבנה החברתי החדש ושתצעיד את האנושות אל האחדות, השלום והאושר. הוא כמובן גם ראה עצמו כבעל שליחות וכממשיכם של המדענים הגדולים ומייסדי הדתות ששינו את העולם.
היו גם כאלה שטענו שמקור אי השוויון הוא בעצם קיומה של שיטה כלשהי שממשטרת את האדם. כזה היה פייר פרודון (1809־1865), בן המעמד הבינוני הנמוך, שהיה שותף לתנועות החברתית המהפכניות של 1848. פרודון יצא נגד הגישות האוטופיסטיות שדגלו בתיקון המשטר, ודגל בחירות האדם, שאותה תפש כחסרת גבולות. לדידו, את החירות מגבילים רק ההדדיות והצדק – שפירושו חירות שווה לכולם – ואלו אמורים להיות הבסיס לכל משטר חברתי. לפי השקפה זו, הרפובליקה האידאלית היא אנרכיה מתמדת. לא חירות עם חוקים ומשטר, אלא חירות ללא כבלים, ללא אמונות טפלות, ללא משפטים קדומים, התניות כלכליות (כגון ריבית) או כל צורה אחרת של שלטון. בכך פרודון הוא אמנם אנרכיסט יותר מסוציאליסט, אך גישתו זו באה לפתור את הבעיות הסוציאליות. הוא התנגד לרעיון של עשיית רווחים מקניין, כגון רווח מהון או ריבית, והאמין כי יש צורך בהרבה יצרנים קטנים אשר יספקו את צורכי הצרכנים, ולא מספר קטן והולך של בעלי הון שמרוויחים המון.
אולם יהיה זה חברו של פרודון, קארל מרקס (שנהפך לאחר מכן ליריבו הראשי), אשר ישכלל את השיטה הסוציאליסטית ויכניס לעולם התיאורטי שלה את המושגים שאנו מכירים כיום – ניצול מעמדי, מלחמת מעמדות, אמצעי ייצור, מטריאליזם היסטורי, תודעה כוזבת, קומוניזם וכדומה. על בסיס מושגים אלה יבנה מרקס תיאוריה כלכלית אלטרנטיבית לזו של אדם סמית, ויציגה כמשנה סוציאליסטית סדורה המתחייבת מן האירועים ההיסטוריים, ולא רק כמדיניות פוליטית הנשענת על הגות פילוסופית בלבד. על כך, בפרק הבא.
פורסם במגזין דהמרקר נובמבר 2015
ד"ר ירון כהן צמח 
להשאיר תגובה