מרטין בובר ומדע הדתות בישראל

במאי 2015 השתתפתי בכנס לכבוד 50 שנה למותו של מרטין בובר. בכנס הרצתי על הניסיונות של בובר וחבריו בישראל להקים באוניברסיטה העברית שבירושלים קתדרה למדע הדת בראשותו של בובר. ניסיונות אלו לא הצליחו ורק בשנות ה-50 הוקם החוג. בהרצאה הצבעתי על הניסיונות והכישלונות. הנה מאמר שמסכם את ההרצאה, כפי שפורסם במדור "תרבות וספרות" של הארץ, ב-2 באוקטובר, 2015:

מותו של פרופסור צבי ורבלובסקי, מקים החוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית בשנות ה-50, ומאמרו של פרופסור גדליה סטרומזה בעניין ("תרבות וספרות", 31.7) הם הזדמנות לתאר את הניסיון ארוך השנים להקים את החוג כבר עם ייסוד האוניברסיטה. זהו סיפור של תקוות, אכזבות, אידיאולוגיה ואינטריגות אישיות ואקדמיות, המלמד לא רק על האנשים המעורבים בו, אלא גם על האופן שבו עוצבה בראשית ימיה האקדמיה בישראל.

לשם כך יש לחזור יותר מ-30 שנה אחורה, אל פרקנפורט, גרמניה, שם מרטין בובר, אשר השנה מלאו 50 שנה למותו, החל את דרכו בתחום מדע הדתות. בשנת 1922 העביר בובר סדרת הרצאות בבית המדרש הפתוח של פרנץ רוזנצווייג, שכותרתה היתה "דת כנוכחות". בסדרה זו נגלית עמדתו של בובר כלפי הדת ביחס למחקרי דת אחרים של תקופתו, ובה ניכר כי בובר מבקש להציב יסודות חדשים להסבר העיקרון הדתי ולפרש את התופעות הדתיות ההיסטוריות על גבי יסודות אלה. סדרה זו היתה המסד של הספר המפורסם של בובר "אני ואתה", שמבחינת שדה השיח שלו ותכניו הייחודיים אפשר להחשיבו כספר שנטוע בגזרות מדע הדת.

בשנה שלאחר מכן, ביקש רוזנצווייג מבובר לאייש את משרת המרצה בקורס מדע הדת היהודית באוניברסיטת פרקנפורט. לאחר התלבטות קיבל בובר את המשרה והקדיש את השיעור הראשון לשאלה "כיצד מדע דת הוא מן האפשר".

בובר שאל שאלה זו שוב, והפעם בהרצאה בשם "המיסתורין המשיחי", בטקס לכבוד הקמת האוניברסיטה העברית שנערך בברלין ב-1925, שם הוא פותח בשאלה "מה הופך מדע דת למדע טוב?" ותשובתו כולה נגזרת משדה השיח של מדע הדת. ההרצאה עובדה למאמר שלא פורסם, בשם "על מדע הדת" (1929). עיקרה הוא שמדע דת טוב הוא מדע שאינו מבטל את נושא המחקר שלו ומאפשר דיאלוג של דת ומדע, ובעיקר דיאלוג בין דתי. בסוף ההרצאה העלה בובר תקווה שחוג מעין זה יוקם באוניברסיטה העברית.

וכאן נכנסת לתמונה האוניברסיטה העברית. כבר ב-1927 יהודה לייב מאגנס, ששימש באותה תקופה כקנצלר האוניברסיטה, הביע תקווה שיוקם בירושלים חוג למדע הדת ובו מרכז ללימוד השוואתי של דתות. האדם שראה מול עיניו כמתאים ביותר לעשות זאת היה מרטין בובר, שעל פי התכנון היה אמור לעלות לארץ ולממש חזון זה.

אך כבר עם פנייתו לבובר החלה להתעורר התנגדות למינויו, בטענה שאין לו את הכישורים האקדמיים המתאימים לכך וכי דעותיו על היהדות חורגים מן המקובל אצל התורמים הדתיים. יתר על כן, גם בובר עצמו היסס בעניין: הוא הכיר במוגבלות ההכשרה האקדמית שלו, ובמידה מסוימת גם הספק שקינן בו על יכולתו להעניק לרעייתו פאולה חיים נאותים ומבוססים בירושלים, יצרו אצלו היסוסים רבים ב-1929 (אז שידרג מאגנס את הצעתו לבובר והציע לו את משרת הרקטור של האוניברסיטה).

אך סיבה לא פחות עקרונית היתה עיסוקיו בגרמניה, כגון פרויקט תרגום התנ"ך לגרמנית עם רוזנצווייג והחוזים העסקיים שבהם היה מעורב, בעיקר עם בית ההוצאה של שוקן, שהתריע באוזני בובר שאם יפר את החוזים יופסק המימון הרחב שהוא מקבל מהם.

ב-1933, עת הנאצים החלו להצר את צעדיהם של משכילים יהודים באוניברסיטאות בגרמניה, שוב הציע מאגנס לבובר לעלות לירושלים ולהקים את החוג למדע הדת. בובר הביע נכונות ואף שלח "מתווה להקמת חוג למדע הדת בירושלים", שמבוסס על תוכנית זהה שלימד בובר במשרת פרופסור למדע הדת בפרנקפורט, שאליה קודם תוך הערכה רבה ב-1930 (מכתב בארכיון בובר מהאוניברסיטה בפרנקפורט מציין כי "אין אדם מתאים יותר ממרטין בובר להקים חוג זה ולאייש את המשרה").

המתווה המוצע הועבר לרשויות האוניברסיטה, והפעם בהובלתו של גרשום שלום, שציין כי "האוניברסיטה בירושלים היא המקום הטבעי להקמת חוג זה, וכי הישגיו של בובר, שנחשב בגרמניה למוביל בתחום, מכשירים אותו למשרה". אך בישיבת מועצת האוניברסיטה ובוועדה שהוקמה לאחריה בראשותו של שלום, הובעה שוב התנגדות מצד הקהילה הדתית שתמכה באוניברסיטה — לעצם יסוד החוג, שהרי חוג כזה יציב את היהדות כאחת מבין דתות רבות ולכן יבטל את הייחודיות שבה, ולבובר עצמו "שאינו מספיק מלומד בתחום", כדברי המתנגד הראשי לעניין, ההיסטוריון פרופסור יוסף קלאוזנר.

בניסיון לקדם את המינוי הציע שלום לכנות את המשרה המוצעת לבובר בשם "היסטוריה של הדת", במקום "מדע הדת". ושוב הוקמה ועדה, הפעם בראשות הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, תלמידו של בובר בפראג, שמונה לתפקיד הרקטור ב-1935 (כתוצאה מהמלצות ועדת הרטוג שזיעזעו את מוסדות האוניברסיטה עקב איומו של אלברט איינשטיין שיפסיק את התמיכה במוסד ללא רפורמה כללית). אך גם כעת, קלאוזנר, שלא אהד את בובר, לא ויתר ומנע את המינוי, והפעם הוסיף טענה חדשה — האם ייתכן שיוקם חוג לדתות בלי שיש קודם חוג ללימודי תנ"ך? בכך ירד מן הפרק רעיון ההקמה של החוג לעת עתה.

ניסיונות סידור העבודה לבובר המשיכו לעבור תהפוכות. ב-1935 הוצאה לו משרה בעקרונות החינוך, דבר שחבר הנאמנים של האוניברסיטה שלל. אך ההבנה שאם לא תימצא לבובר משרה באקדמיה הישראלית הוא ייפול טרף לזוועות הנאצים, הביאה את האוניברסיטה לגבש מתווה להעסקתו והתקבלה הסכמה עקרונית למינויו לפרופסור. אבל פרופסור למה? ומי יממן משרה זו? האם יהיה זה מאגנס, שהבטיח שיפעל לגייס תרומות מיוחדות לעניין (הבטחה שהתכחש לה לאחר מכן), או שיהיה זה זלמן שוקן, שמונה לתפקיד ניהולי באוניברסיטה והתנה את התשלום בדברים אחרים?

המשרה המוצעת הפעם — וזו שאכן יצאה לפועל עם עלייתו של בובר לירושלים ב-1938, לאחר שנתיים של דיונים על שכרו — היתה למרצה בתחום "הפילוסופיה של הסוציולוגיה", מה שהפך עם הימים לחוג לסוציולוגיה.

בובר לא ויתר על חלומו להקים את החוג למדע הדתות, וב-1946 הוא ניסה לגייס כספים מארה"ב לטובת "הקמת מכון מחקר לדת משווה" אך גם פרק זה נגמר ללא הצלחה.

תשע שנים לאחר מכן, היה זה גרשום שלום שהחל לדחוף מחדש את הרעיון, על פי חזונם של מאגנס מזמן הקמת האוניברסיטה והמתווה של בובר מ-1946. שלום הפציר ברשויות האוניברסיטה שזו העת להקים את החוג, וביקש מנתן רוטנשטרייך להזמין את ד"ר צבי ורבלובסקי ללמד פנומנולוגיה של הדת (ואת ד"ר דוד פלוסר ללמד "דת יוון ורומא ולתולדות הנצרות") ולהקים את החוג לתואר שני במדע הדתות. שלום טען כי אין להסס בעניין זה וכי אין זמן מתאים יותר לעשות זאת, לפני שפרופ' ורבלובסקי ימצא משרה במקום אחר ולא ירצה לבוא לישראל.

דברים אלו בוטאו במכתבו של ברגמן בעניין, שבו הוא אומר כי "ד"ר ורבלובסקי הוא אחת התקוות המעטות של היהדות בשדה זה. על כישרונותיו — איני מהסס לומר; על גאוניותו — יודעים אלה שמכירים אותו. האיש עובד כעת במנצ'סטר ואם ניתן לו להישאר שם עוד שנתיים־שלוש, הרי אבדה כל תקווה שהוא יבוא אלינו". וכך היה שב-1957 הוקם החוג שמימש את חזונם של בובר ומאגנס, עם האדם המתאים לכך. ככל שידי השיגה במחקרי, לא נראה שלבובר היה תפקיד מכריע בעניין.

כיום אפשר ללמוד את תחום מדעי הדתות ברוב האוניברסיטאות בארץ, אך החוג למדע הדתות הוא חוג בעייתי מיסודו ורבות בו המחלוקות: הדתיות והמדעיות.

נדמה שעל בעייתיות זו הצביע רוזנצווייג עוד ב-1923, כשהפציר בבובר לקבל את המשרה בפרנקפורט. לטענתו, הסכנה היא שעל החוג ישתלטו הזרמים הדתיים ובכך הוא ייהפך לסמינר רבני. "בשום מקום לא נוצרת מסורת כמו באוניברסיטה, מי שמגיע ראשון מסמן את הטריטוריה, ומי שבא אחר כך לא יכול לעשות כלום… לכן, לשם התיאולוגיה, עליך לקחת את המשרה ולעשות לה דה־תיאולוגיזציה, ולשם האוניברסיטה, עליך לקבל את המשרה ולהפוך אותה לאוניברסלית".

לא זה ולא זה הורשה לבובר לעשות בירושלים, שהאקדמיה שהוקמה בה היתה רוויה בתחושות תיאולוגיות ועם מתח בין האוניברסליות המתבקשת מהמוסד לבין הלאומיות המתחדשת, ותקוותו להקים את החוג התבדתה שוב ושוב, הן מתוך התנגדות לחוג עצמו והן מתוך התנגדות לאדם שביקש להקימה. כיום, מעטים מחשיבים את בובר כמי שפעל ותרם לתחום. מסכת זו שנפרשה כאן תורמת לתיקון עוול זה.

*המאמר נסמך על חומרים ארכיונים של האוניברסיטה ושל ארכיון בובר, והוא חלק מעבודת הדוקטור של הכותב בנושא בובר ומדע הדת. מאמר זה מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס לכבוד 50 שנה למותו של מרטין בובר במכון ליאו בק, ירושלים, מאי 2015.