היסטוריה של המחשבה הכלכלית – קפיטליזם קלאסי: עולם חופשי, הרמוני ומאושר

רבים רואים בתורה הכלכלית של אדם סמית מתן הכשר לתאוות בצע חסרת מעצורים המבוססת על אגואיזם מוחלט. במידה מסוימת יש צדק בתפישה זו, אך היא רק פן אחד של המשנה המורכבת שניסח סמית. פן אחר שלה הוא הליברליזם שהיא מבטאת, השוויון הבסיסי בזכויות הפרט שבו היא דוגלת והאמונה בטוב לבו של האדם ובמערכת הריסונים שהמוסר והשוק יוצרים לאדם, שבהם היא ספוגה. הדימוי שנוצר לסמית עם השנים כאבי הקפיטליזם חסר הרחמים רווי באינטרסים משני צדי המפה הכלכלית: מחד, הניאו־ליברלים שרוצים לנכס אותו כאביהם הקדום, ובתוך כך מתעלמים מהפן המוסרי של תורתו; מאידך, השמאל הכלכלי, שמייצגו הקלאסי הוא קארל מרקס (שאף טבע את השם "קפיטליזם" למשנה זו), רואה בתורת סמית את שורשיה של כל טומאה חברתית ומזניחים את רעיון חירות האדם שבה.

אולם כדי להבין את התורה הכלכלית הקלאסית שניסח סמית בספרו "עושר האומות" (1776) יש להבין קודם כל את התקופה שבה התפרסם הספר. זו היתה התחלתה של תקופת הנאורות שבה האדם התחיל להאמין בעצמו כבעל עצמאות מחשבה ורצון. אז גם צמחו מדעים שהסבירו את העולם, תוך כדי אמונה בכוחן של התבונה והחשיבה הרציונלית לפענח את צפונותיו, לנכס אותם ולנצל אותם לטובת האדם ולהנאתו. גם האמונה הדתית קיבלה אפיון חדש בדמות הדאיזם: אמונה כללית בקיומו של אל שברא את העולם באופן הרמוני, אך ללא תפקיד מעשי בחיי האדם שחופשי לעצב את חייו. האדם נתפש ביחס לסביבה שלו – הצלחתו היא ביטוי לתבונתו, כישלונו הוא ביטוי לאי מימושה של תבונה זו או היותו קורבן לסביבתו.

אנגליה, המדינה הליברלית ביותר באותן שנים והכוח הכלכלי החשוב ביותר, היתה תחת נחשול התפתחות שלווה בשינויים פוליטיים וחוסר יציבות. התעשייה הממוכנת התחילה כבר לשנות את מבנה העבודה והכספים הקשורים בה, דרכי התחבורה פותחו, הערים רושתו והקשר לפריפריה התחזק לצורכי מסחר ושליטה מדינית – דבר שהביא להתחזקות המרכז הפוליטי, הכלכלי והלאומי שהחל לפעול באופן רציונלי ותכליתי. הפרלמנט הדמוקרטי ריסן את המלוכה ופיקח על ניהול הכלכלה והחברה. המלחמות מבית ומבחוץ הביאו את השלטון לייעל את גביית המסים והוקם "בנק אוף אינגלד" כסוג של בנק מרכזי תחת פיקוחה של המדינה. הקולוניות של אנגליה נשלטו מרחוק למטרות מסחר והעלו מס למדינה שהלכה והתעשרה. חלק מהן, כמו המתיישבים בצפון אמריקה, החלו לדרוש ייצוג בפרלמנט או עצמאות ואוטונומיה פוליטית.

לתוך מציאות זו נולד סמית ב־1723, שנים לא רבות לאחר שמולדתו, סקוטלנד, ויתרה על עצמאותה לטובת הקמת הממלכה הבריטית המאוחדת. כשהיה בן ארבע חטפו אותו צוענים – לא אירוע יוצא דופן באותם ימים – אך כיוון שמשפחתו היתה מהמעמד הגבוה נעשה מאמץ למוצאו ולהחזירו בשלום. קשרי המשפחה אפשרו לו ללמוד בבתי הספר הטובים ביותר, עד שבגיל 14 החל ללמוד פילוסופיה בגלזגו ולאחר מכן באוקספורד. בבגרותו חזר לאדינברו ולימד שם פילוסופיה של המוסר.

בימי חייו זכה סמית לתהילה דווקא בעקבות פרסום ספרו הראשון, "תורת הרגשות המוסריים", שבו ניסה להסביר את יחסי המוסר בחברה מתוך הבנה של נפש האדם. לאחר פרסום הספר הציע לו אחד מאצילי אנגליה להצטרף למסע חניכה בצרפת עם בנו, שם נחשף להגות הפיזיוקרטית. בשובו לסקוטלנד, שם חי עם אמו, התפרנס סמית ממלגה שקיבל מאותו אציל וממשרה בתור הכלכלן האקדמי הראשון, וכתב ספר על יסודות המחשבה הכלכלית ועל האופן הנכון שעל האימפריה הבריטית לנהל את מושבותיה ואת כלכלתה. לספר זה קרא "חקר הטבע והגורמים של עושר העמים" – ובו הוא ביקש לבחון כיצד מתנהלת הכלכלה כאשר נותנים לאדם לממש את טבעו ורצונו בהתאם למודל הפיזיקה של ניוטון. בכך הוא ביצע מהפכה.

זהו אינו ספר כלכלה והוא גם לא נכתב כספר לימוד, אלא זהו ספר פילוסופי שדן בענייני חברה ומדינה, 
כשלאורכו מנסה סמית לתת מענה לשאלה מהו הדבר ששומר על החברה כמקשה אחת ומה מכוון את פעילות הפרט כך שמעשיו יתאמו את התועלת הכללית. והתשובה של סמית, שהפכה לעיקרון מפתח של תרבות המערב, היא שלכך אחראי מנגנון השוק הנשלט על ידי יד נעלמה.

התמחות והתמקחות
סמית הבין שהפרט יכול להכיר ולממש את רצונו שלו בלבד ואין הוא יכול לדעת בוודאות מה אחרים רוצים, ולכן ממילא גם לא לממש את האינטרס של הזולת או את האינטרס הכללי. כיוון שאין אדם אשר יכול לספק לעצמו את כל צרכיו לחיים נאותים, המנגנון החברתי מוביל כל אחד להתמחות בדבר מסוים במסגרת "חלוקת העבודה", דבר ההופך אותו להיות תלוי במעשיהם ורצונותיהם של אחרים. כך שיחד עם התחרות בין אנשי הקהילה על רווחים נוצרת סולידריות בסיסית ביניהם ואינטרס משותף שהקהילה תשגשג ותספק את מכלול השירותים החברתיים. הזירה שבה כל זה קורה היא השוק החופשי, שבו אנשים שמממשים את האינטרס העצמי שלהם בוחרים בפעולה המשתלמת 
מבחינתם, בין אם במשלח ידם ואם ביכולת שלהם 
להתמקח על מחירים.

איך זה קורה? נניח לדוגמה מצב שבו יש ביקוש חברתי – שמורכב מאוסף של רצונות פרטיים – לכובעים במקום לצעיפים. אזי מחירי הכובעים יעלו, ויצרני צעיפים, בעלי רצון לרווח מקסימלי, יתחילו להתמחות גם הם בייצור כובעים במקום צעיפים. עקב ההתמקחות על המחיר מצד הצרכנים היצרנים מתחרים זה בזה על אופיו ואיכותו של המוצר תוך הוזלה מתמשכת של מחירו. במקביל, העובדים מתעשיית הצעיפים יפוטרו ויעברו לעבוד בתעשיית הכובעים. והנה, בצורה טבעית, השוק, שלימד את הפרטים על כדאיות הייצור והצריכה, הביא להקצאת משאבים יעילה, והאינטרס החברתי (יותר כובעים על חשבון צעיפים) הושג כתוצאה מאוסף של רצונות של אנשים שרצו לעשות טוב לעצמם בלבד וללא כל יד מכוונת גלויה.

במקום היד הגלויה יש יד נעלמה – אותו גורם נסתר שמביא לשיווי משקל בין כל הרצונות של כל האנשים. היד הנעלמה, המוזכרת רק פעם אחת בספר "עושר העמים", משמשת אפוא כ"עין" חיצונית הצופה על בני האדם, מכוונת את פעולותיהם ומביאה לכך שכולם יפעלו בהרמוניה, באותו אופן שבו סובבים כוכבי הלכת סביב השמש, תוך כדי "רצונו" של כל כוכב וכוכב להמשיך במסלולו ללא הפרעה. או במילותיו של סמית: "כל אחד מן הפרטים עושה כל מה שביכולתו כדי לקדם את התועלת הפרטית שלו, ואת זאת בלבד, יד נעלמה מוליכה את הפעילות לקראת מטרה, שלא התכוון אליה כלל, וכך על ידי מאמץ לקדם את תועלתו הוא מקדם את האינטרס של החברה כולה". יש לשים לב – סמית אינו אומר שכך על האדם לפעול, אלא שאם בני האדם יממשו את טבעם זה, זאת תהיה התוצאה הטבעית של אוסף הפעולות.

המטוטלת של השוק
היד הנעלמה לא שולטת רק בהכוונת פעולותיהם של בני האדם, אלא גם מסדירה את המחירים בשוק. ולכך קשורה תורת הערך של סמית, לפיה העבודה היא זו שיוצרת ערך. שלא כמו הפיזיוקרטים, שראו בקרקע ועיבודה את הגורם שמייצר ערך, סמית האמין כי העבודה היא זו שמעניקה לסחורה ערך פנימי אשר מוחלף בשוק תמורת מוצרים זהים בערכם על פי כמות העבודה שהושקעה בהם. לדידו, כל עבודה היא פורייה אם היא מייצרת ערך יותר משווי ההשקעה, אם זה בחקלאות, במסחר, בתעשייה או בכל ענף אחר.

סמית מונה שלושה סוגי ערכים המיוחסים למוצר: ערך שימוש, ערך השוק (החליפין) וערך טבעי. ערך השימוש הוא ערך שנמדד לפי התועלת של המוצר למחזיק בו (דבר שיהפוך לעיקרה של התורה השולית). ערך החליפין הוא סגולתו של המוצר להתחלף בנכסים אחרים בשוק. והערך הטבעי של מוצר הוא שקלול של עלות גורמי הייצור, ההשקעה הכספית והעבודה הגלומים בו.

בטווח ארוך, מסביר סמית, ערך השוק, שהוא מחיר העסקה, ישתווה לערך הטבעי (המחיר הטבעי), כתוצאה מרצונם של הפרטים לממש את האינטרס העצמי שלהם. במקרה של מוצר עם מחיר שוק גבוה מהמחיר הטבעי יצרנים חדשים ייכנסו לשוק ויוזילו אותו עד למחיר שמתחתיו כבר לא ישתלם לייצר, קרי, עלות הייצור, שהיא המחיר הטבעי. אם מחיר השוק נמוך מהמחיר הטבעי, יצרנים יפרשו מהתחרות, עד אשר המחיר יעלה ויתאזן. כך השוק – שבו מאותתים האנשים זה לזה על רצונותיהם, ומכאן כל אחד לומד מה לייצר ומה המחיר שעליו לדרוש כדי להרבות את טובתו – יאזן את האינטרסים של כולם בנקודת שווי המשקל של המחיר הטבעי. נקודה זו היא מרכזה של תנועת מטוטלת טבעית של מחירי השוק אשר אליה יתכנסו המחירים, אשר תושג לו השוק יפעל ללא הפרעה של גורמים חיצוניים.

השוק החופשי, לדידו של סמית, ישמש גם כמנגנון של צמיחה מתמדת. על פי תפישה זו, התעשיינים, שייהנו מרווחים, ישקיעו אותם בגורמי ייצור חדשים, ויצטרכו ידיים עובדות, שלהם ישולם שכר, אשר ישמש ככוח קנייה, אשר יגרור ייצור במענה לביקושים ומכאן שוב לרווח ושוב להשקעה. בדרך זו העובדים מתעשרים, מולידים ילדים ללא תמותה, אשר הופכים לעובדים (ומכאן לאיזון בשכר כי הצמיחה תלווה בהגדלת כמות העובדים) ולצרכנים (ומכאן לאיזון במחירים).

אופטימיות קוסמית
כאשר השוק חופשי, וכשהפרטים יכולים לממש ביעילות את הרצונות והכישורים שלהם, הכלכלה כולה צומחת, הביקוש למוצרים גובר, אפשרויות העושר מתרחבות – והאומה כולה מתעשרת. זהו חידוש נוסף של סמית: הוא קבע כי עושרה של המדינה אינו כמות הזהב שבמרתפיה, אלא זרם המוצרים והשירותים שיש בה, זרם שתלוי בכמות העובדים וביעילות עבודתם.

סייג לעיקרון היד הנעלמה הוא שכדי שהיא תפעל לטובת הכלל עליה לפעול בחופשיות מוחלטת. כלומר על הממשלה להימנע מלהתערב בכלכלה בעזרת ידה הגלויה, שרק עלולה להזיק. אם הכלכלה היא מערכת טבעית יעילה ועצמאית, התערבות ממשלתית אינה אלא מכשול, כמו חיכוך במכונה. מכאן מגיע סמית אל ססמת ה"לסה פייר" הפיזיוקרטית: אל תפריעו לנו לעשות עסקים. היטלים, הגבלות, קולוניאליזם, הסכמי סחר – כל אלה מנוגדים לרוח הכלכלה הטבעית, מבחינתו של סמית. על המדינה למשוך ידה מכל התערבות בעניינים אלו, וגם מתחום השכר והעבודה. עליה להימנע מלתעדף מקצועות או להתיר גילדות, מונופולים או ניצול לרעה של עוצמה פוליטית. השוק הוא מכונה שאסור להפריע לפעולתה. זהו המצב הטבעי, והוא טוב יותר מכל תכנון של ממשלה. למדינה סמית מייחד את תפקיד שומר הלילה – עליה לספק לתושביה הגנה מפני איום חיצוני, להקים מערכת משפט להסדרת היחסים המשפטיים, להפעיל מערכת חינוך להעמקת ההשכלה החברתית ולהקים ולתחזק שירותים ציבוריים שנתפשים כהכרחיים אך לא רווחיים ליזמים פרטיים.

הדברים של סמית נפלו על אוזניים קשובות, בעיקר של התעשיינים ומעמד הבורגנים הליברלים שביקשו לבטל את המגבלות שהוטלו עליהם לטובת מסחר החוץ והחקלאות ורצו לממש את הזכות המוסרית שלהם לקניין ולחופש. סמית למעשה הציע להם תורה שתמלא את החסר ותיתן לשאיפתם לרווח וחירות בסיס תיאורטי ואף את הבכורה של הסדר הכלכלי והמדיני.

במקורה התורה הכלכלית של סמית, שהיא גם תורה חברתית ומוסרית, היא יותר מגושפנקה לעשיית רווחים. היא מתאפיינת באופטימיות – האנושות הולכת לכיוון טוב יותר, ובהרמוניה – הסדר הטבעי הוא טוב. היא מאמינה בחירות האדם, בטוב לבו ובכושר שכלו להכיר את הסדר הטבעי, לנסח חוקים שיתאימו לו ולפעול בהתאם להם. דבר אשר מאפשר לאנשים לא רק להיות עשירים יותר, אלא גם מוסריים יותר, ובסופו של דבר – גם מאושרים.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “היסטוריה של המחשבה הכלכלית – קפיטליזם קלאסי: עולם חופשי, הרמוני ומאושר

  1. י"נ הררי מראה בספרו החדש כיצד חיסול בני האדם לטובת סייבורגים בעשורים הקרובים, מתודלק בעיקר ע"י מה שהוא רואה כ'דת' הקפיטליזם. איך לדעתך סמית היה רואה זאת?

  2. שלום רחל
    עדיין לא קראתי את את הררי, כך שלא אוכל להתייחס לדבריו. עם זאת, באיזה מובן הקפיטליזם מוצג אצלו כדת?
    לא כל צירוף מילים יפה מבטא את המציאות, אם בכלל מבינים נכוחה את המציאות, בטח ובטח במצב שבו "דת" ו"קפיטליזם" הן קטגוריות שאפשר להכניס לתוכן כל דבר עם קצת גמישות מושגית שנוצרת למען הצרכים של הכותב.

    יש לזכור, שאנשי הדת עצמם לרוב רואים בקפיטליזם שיקוץ שיש לגנות. את הצירוף דת הקפיטל יצר פול לפארג, חתנו של מרקס ובו הוא העמיד את הקפיטליזם באור ביקורתי, והצגתו כדת היתה על רקע הביקורת על המרקסיסטים על הדת כאשליה.

    לגבי סמית, אני לא חושב שהוא היה משייך את המעשה הכלכלי לתחום הדתי. אני מניח שהתחום הכלכלי, גם אם הוא מבוסס על הכרעותיו של הפרט, נתפס אצלו כתחום הציבורי, בעוד הדת היא מעשה פרטי של אדם. אך ייתכן שאני טועה בעניין ויש לי מקום להשלים את החסר.

    ארצה לומר שעל פי דעתי, דתו של האדם מנחה אותו לסוג של פעילות כלכלית, והמערכת הכלכלית-חברתית שבה האדם גדל מעצבת את אמונותיו הדתיות. כך שהצירוף "דת הקפיטליזם" אפשרי מבחינתי, במשמעות זו של יחסי גומלין בין מערכת דתית לצורת התנהגות כלכלית.

    בכל מקרה, אני חושב שכאן תמצאי תשובה מרחיבה בעניין הררי ודת הקפיטליזם: http://www.haaretz.co.il/blogs/orikatz/1.2706743

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s