היסטוריה של המחשבה הכלכלית: יהדות עתיקה

שני עולמות מלווים את האדם משחר ההיסטוריה: תחום הרוח ותחום החומר; תחום האלוהים ותחום האדם; תחום הדת ותחום הכלכלה. שני עולמות אלה נפרדים לכאורה, אך הם אינם מנותקים זה מזה לגמרי, שהרי מושאם הוא אותו מושא: האדם וחייו. ניתן לתאר את היחסים ביניהם בשני אופנים: על פי ראייה אחת, הדת היא זו שמכוונת את הכלכלה בהתאם לתכלית המעשה האנושי, שהיא עבודת האלוהים; ואולם, נקודת מבט חלופית רואה דווקא בכלכלה את בעלת הבכורה, ובכללים, בנוהגים ובמצוות הדתיות שעוסקים בנושאים כלכליים, משנה כלכלית גולמית שרק נוסחה לראשונה בתוך המערכת הדתית.

בימי קדם לא נוסחה משנה כלכלית מסודרת, ולא התקיים מדע כלכלה תיאורטי, אבל השליטים ותושבי הממלכות והערים שחיו בתקופות המתוארות בכתבי הקודש בכל זאת היו צריכים לנהל את פעילותם הכלכלית בצורה חכמה, ולכן נזקקו למשנה כזו כדי שתכוון את פעולותיהם. ברור, אם כך, שבכל התרבויות הקדומות ניהלו בני האדם את חייהם הכלכליים בצורה מושכלת, ואפילו תהו על טיבם. כך למשל, היה אדם יכול לשאול את עצמו מדוע שכנו עשיר ממנו, מה עליו לעשות בכדי להתעשר גם הוא, וגם לעסוק בשאלות כמו מי בכלל ראוי שיתעשר, ולמה.

בעוד האדם מתאמץ לכלכל את חייו ולמלא את צרכיו, התשובות על טיבם של הדברים הראויים ואלה שאינם ראויים ניתנות לו מהתרבות, מהחברה ומהדת. אלה אומרות לו מהם הצרכים עצמם ומהם סדרי העדיפויות של הערכים שיוצרים אורח חיים מסוים על פני אחר, ובהיסטוריה של היהדות והנצרות רואים זאת במובהק – החל בתנ"ך וכלה בתיאולוגיה הקתולית של ימי הביניים. אנו נסקור כאן כמה מן הזרמים העיקריים.

בכתבים הדתיים אנו מוצאים לא מעט אזכורים שונים, לעתים סותרים, של עקרונות כלכליים המשקפים את זמן כתיבתם, ולצדם אידאלים שלאורם על המאמין לנהל את חייו. היהדות, למשל, מציעה גישות שונות לענייני כלכלה, שרואות בפעילות הכלכלית מרכיב הכרחי בחיי היומיום, מחד, או חריגה מהאידאל של חיים רוחניים ושל נזירות, מאידך. בתווך, מציעה היהדות גישה משלבת שלפיה "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח".

גישות מנוגדות אלה נולדו בחברה התנ"כית המוקדמת, שאמנם שהתבססה על חקלאות, אך היו בה גם כמה מהתכונות שאנחנו מזהים כיום כ"קפיטליסטיות", כגון קניין פרטי, חלוקת עבודה, סחר חליפין ושימוש בכסף. לצד נחמה דתית לעניים, ובמסגרת הדרישה לחיות לפי הצו האלוהי, אין בכתבים היהודיים הקדומים גינוי גורף לעושר ולעשירים, וזאת בתנאי שהעושר הושג ביושר, בלי רמאות, עושק או גזל (כפי שמתואר במשל כבשת הרש).

לפי תפישה יהודית קדומה זו, העושר כשלעצמו הוא מבורך, שכן הוא מלמד על מידותיו הטובות של האדם המצליח במעשה ידיו. רעיון זה מגובה בתפישה שלפיה לאדם יש את החירות ואפילו החובה לעבוד למחייתו. האדם בא לעולם כדי ליהנות ממנו, להשביחו וליצור בו דברים להנאתו, כקניין פרטי. אמנם על העשיר חלה גם אחריות, ומחובתו לדאוג לעניים, אך פעולה כזו של העשיר למען דלי העם נתפשת כנתינה מרצון וכביטוי לטוב לבו של בעל הממון. זוהי מצווה שחלה על מצפונו של העשיר, והיא אינה נובעת משלילת העושר, אלא מתוך העושר ומתוך עצמאות כלכלית.

בתקופת המלוכה ביקרו הנביאים את הפערים החברתיים בין עשירים לעניים ואת התנהגות המלוכה שרוששה את העם. הם יצאו כנגד הפריבילגיות של העשירים ונגד השימוש בכסף כקונה כל, קראו לצדק ולרחמים מצד השלטון כלפי העם המרושש והטיפו נגד גזל הרכוש הפרטי על ידי הממלכה. בפעולות כאלה ראו הנביאים ביטוי להיעדר מוסר מצד המלך והשלטון. הם הציבו ביסוד דברי התוכחה שלהם את הצדק החברתי ואיימו על בעלי הממון והשררה בשוט האלוהי של שכר ועונש. לנדכאי העולם הזה הם הציבו תקווה לגאולה באחרית הימים, שבהם לא יצטרכו עוד לכלכל את ימיהם ויחיו בגן עדן עלי אדמות — זאת, כמובן, כגמול על חזרה רוחנית בתשובה וחיים על פי ציווי התורה.

 משתלם להיות אביון

הזעם הנבואי, הערגה לגן העדן והשוט האפוקליפטי מתבטאים במובהק גם בנצרות. בשונה מנביאי ישראל פעלו ההוגים הנוצרים בסביבה חברתית ומדינתית שונה: הם פנו לאוכלוסייה שנאנקה תחת שלטון האימפריה הרומית וצייתה למבנים החברתיים שעוגנו בחוק הרומאי. במאות הראשונות לאחר ישו ראו תושבי האימפריה כיצד היא נכבשת ונחרבת, ואת אירופה כולה שוקעת אל מאות שנים של קיפאון כלכלי וקיבעון חברתי פאודלי. אבות הכנסייה הסבירו אירועים אלו כחלק מתוכנית אלוהית המיועדת לאנושות כולה, ובתוך כך הציבו אידאל דתי וכלכלי לתושבי העולם. לפרולטריון של העולם הרומי, שחווה על בשרו סבל רב, חוסר צדק, עוני ומצוקה בעולם הזה, הם הציעו מהפכה רוחנית בדמות נחמה וחסד אלוהי בעולם הבא, כתמורה על קשיי חייו החומריים.

 ישו, שמצטייר בברית החדשה כגואל העניים והמדוכאים, הטיף לאהבה ושחרור עבדים וטען כי כל עבודה — פיזית או רוחנית — היא בעלת ערך מעשי וקוסמי כאחד. הגישה הנוצרית שהתבססה על בשורתו שללה את ריבונות האדם בעולם ואת חירותו והדגישה את כפיפותו לאלוהים. בתוך כך היא שללה גם את הקניין הפרטי, כיוון שאם מקבלים את ההנחה שכל בני האדם שווים, הרי שכל בעלות על קניין גוזלת מהעולם את מה שלא ניתן לאדם ושייך לאל ומהווה משום כך מעילה בחסד האל. על פי האידאל הנוצרי, אפוא, יכול כל אדם להחזיק רק במעט שלו הוא נזקק למחייתו, ולעשות בו שימוש ראוי לפי צורכיו ולמען מטרות אלוהיות. כל בעלות או שימוש אחר הם חטא, וכל קניין או רכוש שמעבר לצורכי הקיום צריך לעבור למי שאין לו. העוני והדלות הם שיפתחו את שערי השמים של העולם הבא, ומכאן ברור מדוע האידאל הכלכלי העליון בנצרות הקדומה הוא הנזיר, שאין בבעלותו כל נכסים חומריים.

אמונה זו נוסחה באופן חריף ובלתי מתפשר בתורת אוגוסטינוס, תיאולוג קתולי מהמאה ה־4 שהיה אחד מאבות הכנסייה הקתולית ובין השאר ניסח את משנת החטא הקדמון, ובה הציע גאולה רוחנית שבוטאה על ידי אידאל כלכלי. לפי משנה זו, כל אדם נולד חוטא מעצם היוולדו, שהרי הוריו הרו אותו בחטא ובתאווה, והוא עתיד למות – תולדה של החטא הקדמון של אדם וחווה. האדם אצל אוגוסטינוס נידון להלך מקולל בעולם החומר, לבקש כפרה כל ימיו ולהתפלל לחסד, כדי שיזכה למחילה וגאולה בעולם הבא. לכן כל עיסוק בענייני העולם הזה הוא סוג של הנאה המגבירה את החטא, ובכלל זה כמובן גם העיסוק בענייני ממון ורווח, ובוודאי במסחר או בהלוואה בריבית. נוצרי טוב, על פי דעתו והוראותיו של אוגוסטינוס, לעולם אינו עוסק במסחר.

מתוך תפישה זו נגזרת שיטה כלכלית שהיא מעין סוציאליזם גולמי: את כל הנכסים החומריים שהם למעלה מן הדרוש לצורכי הפרט והתלויים בו יש למסור לכנסייה, כדי שזו תנהל אותם לטובת הכלל ובעיקר לטובת העניים. עבודת אדמה ומלאכת יד הן ברוכות, אך מסחר למטרת רווח אינו אהוד — בן אדם לא יבקש תמורת חפץ כלשהו מחיר העולה על כמות העבודה שהושקעה בו, ולא משנה מי השקיע בו. אם הוא מבקש יותר, זהו עוול, בצע וחטא.

עם זאת, ובשונה מהדימוי הסטטי של התיאולוגיה הקתולית, במשך השנים נערכו בה שינויים שביקשו להתאים אותה לצורכי השעה. כך לדוגמה, מאות שנים אחר אוגוסטינוס הדוגמטי כבר הבין התיאולוג המשפיע ביותר של המאה ה־13, תומס אקווינס, שלא תיתכן חברה בת קיימא בלי שירותיהם של הסוחרים והמסחר בכלל. העושר, המסחר והרווח האישי, לפי תפישתו, קיימים ואין הם טובים או רעים — הם רק פגמים בלתי נמנעים בעולם פגום מיסודו. עם זאת, אקווינס מפריד בין שימוש הולם בקניין ובמסחר לשימוש לא הולם שנעשה בהם. כך למשל, גם אם יש לאדם זכות לקניין ולרכוש פרטי, אין בכך משום היתר לפגוע בצורכי הקהילה. אפשר למצוא בדבריו את ניצניה הראשונים של המחשבה הליברלית הקלאסית שהתגבשה מאות שנים אחריו: לפי אקווינס, העבודה והקניין הפרטי מבטיחים את ההרמוניה החברתית, ואילו חלוקת העבודה המקצועית מבססת את שיתוף הפעולה. הקניין הפרטי משמש כתמריץ להשקעת עבודה, והעבודה עצמה יוצרת ערך ומהווה מקור לגיטימי לקניין, כיוון שהיא מבטאת את כושרו האינטלקטואלי של האדם (שניתן לו על ידי האל) ואת יכולתו לבחור מרצונו יעדים לפעילותו באופן מושכל.

גם בתחום המסחר אנו מוצאים את אותה גמישות: אף על פי שהמסחר אינו דבר טבעי וממילא לא מביא לחסד, הרי שהוא רע בלתי נמנע שאפשר להצדיקו בתנאי שהסוחר עושה לביתו וכאשר המסחר הוא לטובת המדינה. במקרים כאלה נתפס הרווח כגמול על העבודה. המסחר אמור להתבצע תמורת "מחיר צודק" — המוגדר על פי כמות העבודה שהושקעה בייצורו של המוצר ועל פי מה שנחוץ ליצרן לצורך קיומו. בהמשך נראה כיצד למרות פשטותה שרדה גישה זו במשך מאות שנים והצליחה לחדור גם לשיטות המתקדמות ביותר של המחשבה הכלכלית.

כיוון שתנאי המסחר בתקופה זו לא באמת אפשרו מסחר רחב, זה הצטמצם ממילא לשווקים מקומיים שבהם המחיר המקובל יכול היה להיות באמת אמת מידה לטוהר הסחר ולא היה נתון כל כך לכוחות של היצע וביקוש רחבים. אולם כאשר גדלו השווקים, בעקבות שיפור דרכי המסחר והתקנות הנוגעים לו (מה מותר למכור, איפה, למי מותר וכמה מס יש לשלם), התעצמו גם הכוחות שהופעלו על המחיר – יותר קונים, יותר מוכרים ופחות היכרות אישית בין הצדדים. אקווינס, שהיה מודע לעניין זה, אישר מכירה במחיר גבוה ממחיר השוק במקרים שבהם הורדת המחיר עלולה לגרום נזק ליצרן או למוכר. הוצאות הובלה, טעויות חשבון ועניינים אישיים שונים העניקו לגיטימציה לסטייה מסוימת מהמחיר הצודק, ובמאה ה־15 כבר היה מקובל שיש לסייג את הדוקטרינה הקדושה של הכנסייה ולהכיר ב"כוחות הבלתי אנושיים של השוק" בעת קביעת מחירה של סחורה.

 ריבית: החטא המוכשר

ברבות השנים התחזק מעמד הסוחרים וצבר גם עוצמה פוליטית. המלכים ראו במסחר כלי שמעשיר את אוצר המדינה, ותושבי הערים העריכו את שירותם בהספקת מוצרים. אולם לשם מסחר יעיל היה צורך במנגנון הריבית והאשראי, אשר היה מגונה הן על ידי הנצרות והן על ידי היהדות. ליהודים אמנם ניתן היתר — הן מצד הכנסייה והן מצד הרבנים — להלוות בריבית לנוכרים, אך הדוֹגמה הכנסייתית שללה עיסוק זה מכל וכל, ואסרה בחומרה על נוצרים לעסוק בו. בעיני הכנסיה, הלוואה בריבית אינה אלא מעשה של פגיעה בחלש, שבו המלווה מנצל את מחסורו של הלווה לטובתו העצמית.

אלא שהכנסייה לא יכלה להתעלם לאורך זמן מהצורך שעלה מחיי היומיום, ולבסוף קיבלה בהבנה את ההלוואה תמורת כסף כאמצעי להקלה על הפעילות הכלכלית. הריבית החלה להיתפש כמחיר לגיטימי המשולם עבור ההקרבה מצד המלווה, או כפיצוי על הנזק שנגרם לו מהמחסור של הכסף שהלווה. במאה ה־14 כבר נאמר על ידי התיאולוגים, לנוכח המשנה הכלכלית המתפתחת ושתזכה לשם מרכנטליזם, כי הריבית מותרת וכי לא ניתן להוכיח שהיא אסורה. בין לבין נוצר ואושר גם מנגנון הרנטה, שבו במקום הלוואה של כסף משאיל בעל קרקע את הנכס שבבעלותו לטובת בית עסק של אדם אחר תמורת תשלום קבוע מההכנסות של העסק.

בסוף ימי הביניים לא יכלה עוד הכנסייה לעמוד מול הכוחות הקפיטליסטיים המתעוררים. כאשר התרחב הפער בין העולם היומיומי לבין ההוראות הדתיות של הכנסייה קרו שני דברים: הסדר החברתי־מדיני־כלכלי הפיאודלי הישן החל להתמוטט; ובמקביל התפתחו תפישות תיאולוגיות שהתאימו עצמן לעולם המשתנה ולצורות החברתיות הכלכליות החדשות. כיום, גם אם לכנסייה ולאנשי הדת יש מה לומר בענייני כלכלה — ובוודאי גם לנוכח היכולת שלהם לכוון את המאמינים להתנהגות הראויה בעיני האל — אין הדת נתפשת עוד כמי שאמונה על ניסוח משנות כלכליות, ועם תום ההגמוניה הקתולית החלו להיווצר משנות כלכליות חילוניות ומחשבה כלכלית אוטונומית וייעודית.

אך לפני שנגיע לאלה יש לתאר עוד גורם משמעותי בהיסטוריה של המחשבה הכלכלית של העת העתיקה: הפיאודליזם, שרק עם קריסתו החלה העת החדשה. על כך בפרק הבא.

 פורסם לראשונה במגזין דהמרקר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s