הביסקוויט מסריח מהראש

ושוב זה קורה – חברת מזון, אשר מזהה שאחד ממוצריה שהגיע לשוק מקולקל, אינה טורחת לדווח לציבור, ולא רק זאת, אלא שהיא אף נמנעת מקריאה פומבית לצרכנים להימנע מצריכה ושימוש במוצר ומסתפקת רק בהחלפת המוצר שיושב על מדפי המרכולים.

המקרה המדובר נחשף היום ב-TheMarker ולפיו חברות גולדן הארט וגורי, אשר מייצרות ביסקוויטים לתינוקות וילדים, ידעו על קלקול באחת מסדרות המוצר והסתפקו בהחלפתו במדפי החנויות, מבלי להודיע על כך לכל הרשתות המוכרות אותו ונמנעו אף מלהודיע למשרד הבריאות ולצרכנים.

המקרה התגלה לאחר שאחת הלקוחות, אם לתינוקות בת 7 חודשים הגישה תביעה ייצוגית נגד החברות בטענה שלאחר שבתה אכלה מהביסקוויטים היא הקיאה, שילשלה ואף נאלצה להגיע למיון בבית חולים. האם טענה ואף הציגה הוכחות שהחברות ידעו על הקלקול עוד לפני זמן הקנייה, אך לא היו מוכנות לשאת באחריות על האירוע, ובמקוםן זאת, שהצביעו על רשתות המזון שמכרו אותו כאשמות, כיוון שלא הורידו את המוצר מהמדפים.

אין זו הפעם הראשונה שתופעה כזו מתרחשת: אפשר להזכיר כאן את מקרה הזיהום בקוקה קולהמ-2009 אשר ביטא את אותה תופעה: החברה זיהתה שחלק מהמוצרים שיצאו מהמפעל פגומים ומזיקים, אך בחרה להעלים את המידע מהציבור ופעלה להחלפה שקטה של המוצרים שנותרו על המדפים ועדיין לא נצרכו. וגם את זיהום המעין של המים המינרלים של מי עדן, גם מ-2009 – במקרה זה אמנם המוצרים עדיין לא הגיעו למדפים, אך הזיהום לא דווח לציבור במועד.

ואכן, חסידי השוק החופשי קוראים לאי-התערבות ביחסים בין הצרכן ליצרן, כך שיחסים אלו יבוססו על מעין חוזה בין שני הצדדים – הן הקונה והן המוכר נכנסים מיוזמתם החופשית לעסקה של מוצר תמורת תשלום, וכל צד עשוי לשאת בעצמו בעלויות הנוספות של העסקה אשר אינן מקובעות בחוזה המקורי.

החוזה לא מספיק

אך ברור שאין המצב כל כך פשוט, ולרוב לצד המוכר וליצרן יש יותר מידע מאשר לצרכן על אופי המוצר, איכותו והמקרים בהם הוא עלול לפגוע במשתמש. חוקרי המוסר בעסקים מכירים בחוסר שוויון זה, ודורשים מהחברה היצרנית לשאת באחריות במקרה של פגיעה עתידית, בוודאי במקרה שהחברה מודעת לכך שהמוצר עשוי לפגוע בצרכן.

גישה זו נקראת "גישת הדאגה הראויה", ולפיה, כיוון שהגישה החוזית אינה מבטאת במלואה את המציאות הצרכנית, על החברה היצרנית לשאת באחריות המוסרית – שאינה תלויה בחוק עצמו – על נזקים שהמוצר יגרום לצרכן.

לאור גישה זו, על החברה היצרנית חלה חובה מוסרית: אין היא רשאית להסתפק בהחלפה של המוצרים שטרם נמכרו, אלא אליה לדווח לצרכנים להימנע מצריכה ושימוש, עד לבירור מהות הבעיה והדרך לתיקונה, ואף לשאת בעלויות ובסעד במקרה של נזק שכבר נוצר.

הישארות ברמה החוקית ("אין חוק שמחייב לדווח") שקולה לבעיית התרצות, לפיה החברה מונעת מתוך אינטרס כלכלי בלבד, תוך שהיא מתעלמת מהחובה המוסרית שלה – חובה שמתקיימת בהכרח על בסיס האחריות האישית והארגונית של החברה לקהל צרכנייה ובעלי העניין שלה.

אך יש מקרים, ואפשר להכליל בהם את המקרה של הביסקוויטים המקולקלים, שבהם הבעיה המוסרית חמורה יותר. במחקר המוסרי בעיה זו נקראת "רפיון מוסרי", ולפיה לא רק שהחברה מונעת אך ורק מתוך מוטיבציה של צמצום נזקים כלכליים, אלא היא אף לא מודעת להיבטים המוסריים של התופעה, ואף דוחה את השיקול המוסרי כמי שאינו רלוונטי כלל לעניין.

דווקא בכדי שהשוק יישאר חופשי ויאפשר לחברות לייצר וליהנות ממוניטין טוב ומצרכנים נאמנים שמקבלים תמורה הולמת בעד כספם, וללא התערבות ממשלתית ורגולציית יתר, יש להוקיע רפיון מוסרי זה, אם לא בשם עקרונות המוסר המחמירים ביותר, אז לפחות בשם הכלל המוסרי המינימלי שאומר – ראשית כל אל תזיקו ואל תפגעו באחר.

אין הדבר בשמיים. יש לכלל זה משמעות פשוטה מאוד: אל תחשוב מה החוק מורה לי לעשות או לא, אלא מה ראוי שאעשה. ואם חברות גורי וגולדן הארט הבינו שחלק ממוצריהן מקולקלים, אסור היה להן להסתפק בהחלפה שקטה של המוצר מהמדפים והסתמכות על כך שהרשתות יפעלו כנדרש, אלא לצאת בקריאה מיידית להימנע מאכילת הביסקוויטים.