שלילת השלילה: היהודי מול הציוני, היהודי מול הציוני

בסופו של דבר, הבחירות הבאות עלינו בקרוב יהיו מאבק גלוי בין היהודי לבין הציוני.

במערכה בבחירות הקרובות יסתדרו שני הכוחות זה מול זה במאבק על עיצוב תודעתו וליבו המפוצל של הישראלי. במרכז הבחירות יעמוד המאבק בין שני צריחים: בין הרעיון הציוני (אותו מייצגת מפלגת העבודה, נצר למפלגת מפא"י), לבין הרעיון היהודי (אותו מייצגת מפלגת הבית היהודי, נצר למפלגת המפד"ל). אלו כוחות היסטוריים שקיימים מאז קום הציונות לפחות. היסטוריים – במובן של כוחות שמנסים לשנות ולכוון את היסטוריה, להיות בתוכה, לקבוע בה קביעות ולפעול למימוש הרעיונות המניעים אותו.

מצד אחד היהדות הגלותית, שהיוותה בסיס לציונות והעניקה לה תוקף היסטורי, חוותה משבר לאור העובדה שהציונות הצליחה לשנות סדרי עולם ולהניע את יהודי הגולה להיכנס להיסטוריה ולפעול בתוכה ככוח פוליטי. ליהדות המדינית לקח זמן, אבל היא התאוששה, וכעת היא דורשת מחדש את הבכורה ככוח המניע של הישראלי. היא מבקשת לנצל את הרעיון הציוני, בעיקר על ידי המשכתו – להשלים את גאולת הארץ השלמה, גאולת ירושלים וגאולת היהודי שהוחבא במרתפים של דמות הישראלי הציוני.

מצד שני הציונות – שניסתה להסתיר את היהדות הזו, רצתה לשנות את היהודי ולבנות את היהודי החדש – חשבה שהיהדות תיוותר רוח רפאים של העבר ולא תשחק כוח משמעותי בעיצוב הפוליטי של המדינה שהוקמה. ציונות זו נמצאת במשבר מתמשך וסבה סביב עצמה ושואלת האם היא איבדה את תפקידה ההיסטורי בבניין הארץ, האם אמונותיה הבסיסיות על יצירת האדם החדש עדיין תקפות, ועד כמה מימוש הרעיון הציוני בפועל הוא גם הסיבה לכיליונה. ומתוך כך היא מבקשת לגבש מחדש את כוחה – לקבוע גבולות לארץ היהודית.

כוחות אלו שילבו ידיים בהנהגת המדינה לאורך כל שנות קיומה. מפאי ומפדל על גלגוליהן היו שותפות בקואליציות השונות עד שני שלביו של המשבר האולטימטיבי: מלחמת 1967 שמהווה את קו פרשת המים בין היהודי לציוני, ובחירות 77 שהביאו לידי ביטוי את הדיכוטומיה שנוצרה. מאז שתי מפלגות אלו עמדו זו מול זו אך לא באמת נפרדו.

ולא רק שלא  נפרדו, מבחינה רעיונית, אלו נותרו משולבים עד כדי סתירה בזמן שהם באים לממש את עצמם במציאות ובהיסטוריה. הציונות החילונית, זו שדחפה במלחמות העצמאות להרחיב את גבולות הארץ ככל שניתן, מכירה זה מכבר בכך שיש לעצור את כיבוש הארץ ה"יהודית" ולהגיע לפשרה עם עמים אחרים. אמנם היהדות היא הסיבה שכאן הוקם בית לעם היהודי הגולה, אך בית זה הוא רק מחנה ארעי התלוי בכוחות הפוליטיים הזמניים, ולא תוצאה של צו אלוהי או הכרח מדיני.

לעומתה, היהדות, שגם היא בחיפוש דרך בעולם המודרני, רואה עדיין ברעיון הציוני המקורי את הדרך למימוש הדתי של הצו לבניין הארץ, ולכן אינה מכירה בגבולות המקריים של המדינה החילונית שהוקמה לאחר המלחמות הישנות. היא מאמינה שיש לכבוש את הארץ מתוך צו אלוהי, ולא רק מתוך הכרח מדיני, כלומר לממש את הכמיהה ההיסטורית הנשגבת היהודית להקמת הממלכה השלישית על כל סממניה הקדומים של הממלכה – ירושלים, הר הבית, בית לחם ושכם. מבלי להתנצל.

כך שכיום, אם הציונות היתה שלילת היהודי (הגלותי), תוך כדי שיפורו וחידושו, היהודי החדש (הארצישראלי) מבקש לשלול את הציוני (הגלותי – זה שעדיין מדבר על להציל את היהודי מאומות העולם). שניהם כנראה לא יכולים לדור ביחד, אך לא זה ולא זה יכולים להשתחרר זה מזה.

שניהם כבולים בתהליך ההיסטורי של שלילת השלילה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s