ההיסטוריה מספרת שצורף זהב אחד בשם יוהן גוטנברג המציא מכונה שיכולה להדפיס ספרים. הוא לקח מתקן למעיכת ענבים והפך אותו למתקן ללחיצת נייר על אותיות מגולפות, ובכך איפשר לכל אחד בכל מקום להדפיס כל דבר שהוא רוצה. זה קרה ב-1450 בערך. עברו כמה שנים וספרים מכל מיני סוגים הודפסו ברחבי אירופה, בין היתר ספרי מדע וסיפורת. אך יותר מכל, ההמצאה איפשרה הדפסת שני כתבים משמעותיים ביותר: דבר ראשון הודפס הספר העתיק שנקרא התנ"ך, שעד אז הועתק אחד לאחד בלטינית, ודבר שני, ב-1517 הודפסו הערותיו של הכומר הקתולי מרטין לותר על שחיתות הכנסייה הקתולית שנשענה על פרשנות מונופוליסטית של התנ"ך הלטיני, והופצו ברחבי אירופה.
שני כתבים אלו כיוונו את ההיסטוריה לכיוונים חדשים. 
התנ"ך, שהודפס בתחילה בלטינית, החל להיות מודפס בשפות רבות. בכל מקום אליו הגיע מכונת הדפוס, הודפס התנ"ך בשפת המקום ואיפשר ליותר ויותר לקרוא בעצמם את כתבי הקודש. הביקורת של לותר, שהכילה את 95 הביקורות של לותר על הממסד הקתולי, הופצה במקביל, ולימדה את הקוראים על האופן שבו הכנסייה משחיתה את רוחם.
התהליכים שאלו הביאו היו רחבים ואנחנו עדיין חיים בתוכם. קריאת התנ"ך בשפה מקומית איפשרה להמונים להיחשף לרצון האל באופן ישיר, ללא התיווך של הממסד הכנסייתי המרובד בשכבות של קדושה. כל מאמין יכול היה לדעת מה רוצים ממנו האלוהים ובנו, ולא הזדקק יותר לתרגום של מי מנציגיו עלי אדמות. קריאת הביקורת של לותר על הממסד, נתנה לו לגיטימציה מהפכנית להשתחרר מהעול הכנסייתי, מתוך הבנה שמעשיה אינה תואמים את מה שנכתב בתנ"ך. כך נולדה התנועה הפרוטסטנטית הנוצרית, אשר השתלטה על העולם.
מהפכות אלו מוכרות וידועות, אך יש ממד בהן שרלוונטי גם לימינו, ואשר פרויקט 929 מקדם, גם אם אין הוא מתכוון לכך. שתי המהפכות – זו של הדפוס וזו של הפרוטסטנטיות – נשענו על העובדה שאנשים קראו בתנ"ך. הם קראו ולמדו מה רוצה האלוהים, הם קראו ויכלו לבחון את הפער בין מה שנכתב לבין האופן שבו הנצרות, כמימוש של רצון האל בעולם, פעלה בעולם. הם ראו את האופן שבו הכנסייה הקתולית עיוותה את מה שנכתב. והם נטשו אותה לטובת זרם דתי שאיפשר לכל אחד לקרוא את התנ"ך בשפתו, ולא בלטינית; זרם שאיפשר לכל אחד חסד אלוהי, ללא תלות בכנסייה ושאיפשר לכל אחד להאמין בדרכו, ללא קשר לתיאולוגיה קפואה, מושחתת ומנותקת ובעלת ריטואלים דתיים חסרי פשר.
פרויקט 929 מבקש מכל אחד לקרוא פרק תנ"ך אחד ביום. יוזמי הפרויקט פצחו במסע פרסום נרחב, הקימו אתר אינטרנט מושקע, ואף שלחו זרוע אל הטלוויזיה הממלכתית בדמות תכנית ראיונות. היוזמה נתפסה לא מעט כמהלך מיסיונרי אשר מבקש לקרב את ישראל החילונית אל הדת. וככזה הא עורר הרבה ביקורת, בעיקר על רקע התחזקות המגמות של השתלטות השיח הדתי בחברה הישראלית (כמו פרויקט "שישי ישראלי"). אך אם יש ללמוד משהו מהניסיון של אירופה במאה ה-16 הוא שייתכן שהתוצאות יהיו שונות.
יש לזכור שאנשים קראו בתנ"ך גם בלי הדרבון הנוכחי. במשך ההיסטוריה היהודית התנ"ך נקרא באופנים שונים. הוא נקרא כספר לענייני מוסר, או לחליפין כספר המכיל סיפורי מיתולוגיה יהודית; הוא נקרא כספר היסטוריה או לחליפין כיסוד אסתטי לתרבות יהודית. אך בעיקר הוא נקרא כספר קודש – ספר ששמורים בו דברי אלוהים עוד מהתקופה שאלוהים ושליחיו הנביאים התהלכו בין בני האדם והנחו את מעשיהם בעולם. כספר קודש הוא נשמר ביראה והופרד משאר הדברים בעולם, וכהרגל בקודש נדרשו טקסים מיוחדים שיש לעשות בכדי לגשת אליו או לקרוא בו. נקבעו לו עתים וזמנים וחלוקות ומנהגים – וכל זאת בכדי להפריד אותו מהיום יום. ולמה? כי למעשה זה טבעו של הקודש – להיות מופרד.
אך במקביל להפרדה זו, נוצר ממסד אשר אמון על הנגשתו להמונים, וזאת על ידי פירוש ותיווך, והפיכתו לרלוונטי ליומיום. בהיסטוריה היהודית היה זה הממסד הרבני אשר פעל במסגרת המתח הדיאלקטי של הקדושה והיה אמון על פרשנות התנ"ך בכל תקופה ותקופה. מתוך כך, עוד לפני שקם העם היהודי להקים בארץ ישראל את מדינת הלאום, הוקם בפלשתינה ממסד כנסייתי בשם הרבנות, אשר הפך עם השנים לשומר הסף של התנ"ך בישראל. הרבנות הפכה עם השנים למערכת התיאולוגית ההיררכית אשר אמונה על הדת וצביונה הציבורי, עד כדי החזקת מונופול ברישיון פוליטי על הקביעה מהי הדת הנכונה ומיהו הדתי הנכון. כיום היא ממנה רבנים, דיינים, מוהלים ומחתנים וקובעת כשרות והכשרים, מייסדת ריטואלים, קובעת תקנות והלכות ומשפיעה בשם התנ"ך על כל אורחות החיים של תושבי המדינה. פועל יוצא של מונופול זה של הרבנות על הדת הוא הרחקה מעשית של התנ"ך מהיומיום, ושל ההמונים "הלא דתיים" מהלגיטימציה לגשת אל התנ"ך לפרש אותו כפי רצונם.
כיום, רק דבר אחד ישבור את הממסד הזה, את המונופול של הרבנות ושלוחותיה על הדת: קריאה ישירה וחופשית בתנ"ך – ללא תיווך, ללא ממסד, ללא פרשנים, ללא סכולסטיקה. יש לקוות שאכן מספיק אנשים יפתחו פרק אחד ביום, יקראו בו, יחשבו עליו, יהרהרו על משמעותו, ולאחר מכן יסתכלו בעולם וייראו את הפער: הפער בין מה שנכתב בתנ"ך לבין האופן שבו הרבנות מייצגת אותו; בין מה שנכתב לבין מה שנלמד במערכת החינוך הממלכתית; בין דברי האל לבין מה שמטיפים לנו שחורי החליפות וארוכי הזקן, אלו שמחזיקים על דעת עצמם את הדת כפיקדון, ובזמן שהם מפקיעים אותה מהציבור הרחב הם כופים פרשנות אחת, בדמות דת מונופוליסטית, אשר דורשת לכוון את האנשים אל האמונה הנכונה.
מי ייתן ופרויקט 929 יצליח לגרום להמונים לקרוא פרק ביום. גם אם המיזם אכן מבקש לקרב אנשים אל "הדת", ולטעת בליבם סובלנות לאורח החיים הדתי, גם אם המיזם מדבר בשפה פלורליסטית ומאתגרת ומסתמן כניסיון של "הדתיים" להתנחל בלבבות של ה"חילוניים", גם אם כל כולו זהו פרויקט מיסיונרי למהדרין שמטרתו להחזיר בתשובה את האחים האבודים, יש לקוות שכשם שהדפסת התנ"ך בשפות רבות איפשרה להמוני קתולים לגלות את יסודות דתם ללא התיווך הממסדי, ושביקורתו של לותר איפשרה הקמת דת אנטי-ממסדית, כך יקרה ליהדות בת זמננו, שתפקיע את התנ"ך מהמונופול הממסדי, רגע לפני שהיא ננטשת על ידי הדורות הבאים.
ד"ר ירון כהן צמח 
עיין בחוברת "הסוציולוגיה של הבערות" מאת עמוס פונקנשטיין ועדין שטיינזלץ בהוצאת האוניברסיטה המשודרת.