על החילון ושוק הדתות

גלעד סרי-לוי כותב יפה (כתגובה למאמר של חיים נבון) על "הפיכת הדת לשוק", או יותר נכון – על המגמה לפיה את שירותי הדת יש להפריט, כיוון שהמדינה בישראל לא יכולה לספק כראוי שירותים אלו, וכי השוק יידע לעשות זאת יותר טוב.

בדברים שלו יש עמדה בסיסית בדבר המוטיבציות השונות לעשיית המעשה הדתי למול המעשה הכלכלי, ומכאן גם לחוסר היכולת לדון במעשה הדתי על פי ההיגיון של השוק, גם בזמן הנוכחי שבו הכל מוכפף להיגיון זה. ראוי לומר – דבריו שרירים ותקפים, ועמדתו משקפת נאמנה את דעתם של האינסיידרים עליהם מדובר, קרי, "הדתיים", או בשפה של האאוטסיידרים: "צרכני (שירותי) הדת".

בהקשר זה כדאי להזכיר מחלוקת רועשת שהתקיימה בשנות התשעים של המאה הקודמת, שעניינה הוא תזת החילון. עיקרה של המחלוקת, שהתקיימה בין סוציולוגים בעיקר, היתה סביב השאלה אם הדת אמורה להיעלם ככל שהמודרניות מתקדמת, מדוע עדיין ישנם אנשים דתיים בעולם המודרני? כיצד זה שארה"ב נחשבת למדינה סופר מודרנית אבל עדיין גם מאוד דתיה?

רמה אחת של המחלוקת היתה בהקשר של הנתונים ומגמתם: האם אכן ארה"ב יותר דתיה ממדינות אירופה? והאם אכן יש מגמה של הפחתה (חילון) או הגברה (הדתה) של כמות האנשים הדתיים? ממתי מודדים כמות של אנשים דתיים ואיך מודדים בכלל דתיות ורמת אמונה? האם באמת בימי הביניים כולם היו מאמינים או שמא אמנם כולם אמנם הלכו לכנסייה, אך לא הבינו שם כלום, וראו בה אך ורק כמרכז קהילתי? מתי בכלל ניתן לדבר על "עולם דתי"?

רמה נוספת היתה מה הסיבה לנתונים האלו – מה באמת הקשר בין מודרניזציה לבין חילון או הדתה? ואם אכן אין בנצפה תהליך חילון, אז מדוע זה קורה למרות התחזיות של הסוציולוגים מתחילת המאה הה-20?

וכרגיל אפשר לתת 3 תשובות לשאלות אלו:

1 – עמדה שהוחזקה בעיקר על ידי סוציולוגים מאירופה (בראשותו של פרופסור סטיב ברוס) טענה כי המדידות האמפריות של החילון מאששות את תזת החילון (הקושרת ביחס הפוך בין מודרניות לבין דת), וכי אם יש סטייה בתופעות הנוכחיות, אין זה בגלל שהתזה לא נכונה, אלא שאין היא מסבירה כראוי תהליכים חברתיים כגון הגירה, עוני, קבוצות שוליים ופערי מעמדות בחברה נתונה. תופעות סוציולוגיות אלו מעכבות את תהליך החילון, אך לא מבטלות לחלוטין את המגמה הכללית: ככל שהחברה מודרנית יותר, כך הממד הדתי שבה נחלש.

2 – תשובה שנייה אומרת שאכן, לא רואים מגמה סוחפת של חילוניות במדינות מודרניות, כיוון שבמקביל לחילון יש תהליך של הדתה, שנוצר כתופעת נגד לחילון. אך בניגוד לתקופות של הדתה רחבה, תנועה היסטורית זו צפויה להיחלש ככל שהכוחות החברתיים המודרניים יתגברו. אין זה אלא שתנועה זו זמנה קצוב, וממילא אין היא תנועה המונית ובכל מקרה הפונדמנטליזם שלה הוא לפעמים קיצוני, אך לרוב הוא בעל פשרות מסוימות על המציאות החברתית. אמנם יש קבוצות שנסגרות מהחברה הכללית, אך אלו, ככל הנראה לא יהיו חזקות מספיק למנוע זליגה של רעיונות חילוניים פנימה, או זליגה של חברים דתיים החוצה לחברה הכללית. כך או כך, אלו הן מובלעות של דת בעולם חילוני.

3 – תשובה שלישית היא זו שמפתיעה. עמדה זו שהוחזקה בעיקר על ידי סוציולוגים מארה"ב, בראשות פרופסור רודני סטארק, טענה כי דווקא התופעות המודרניות הן אלו שעודדו הדתה במקום חילון, כיוון שהן מאפשרות לפרט את הדת המתאימה לו. כך לדוגמה, יש הבדל בין אירופה לבין ארה"ב מבחינת מגוון הדתות והקבוצות הדתיות שניתן להקים (צד היצרן) או להצטרף אליהם (צד הצרכן).

גישתו של סטארק וחבורתו היא כלכלית-רציונלית: כאשר יש שוק חופשי של דתות (כלומר שאין הדת נכפת מטעם המדינה ומכוננת כמונופול) יש לפרטים יותר אפשרות למצוא את הדת שמתאימה להם, ולכן ליותר אנשים תהיה הזדמנות לקיים דת ולהחשיב את עצמם כדתיים. כאשר יש מונופול דתי (מגובה מטעם המדינה, לרוב), לפרטים יש ברירה אח ת- להצטרף (לצרוך) או לא (לא לצרוך). ולכן, אם הדת הממסדית אינה פרגמטית מספיק בעולם דינאמי, יותר ויותר אנשים יוותרו על שירותיה, ואם המדינה מעמידה חסמי גבוהים בפני יצרני דתות, אזי גם לא ייווצרו דתות חדשות או הדת עצמה תישאר סטטית ולא רלוונטית, ואם כן ייווצרו זרמים חדשים, אלו יהיו "שוק שחור" או שייוותרו בשוליים החברתיים וממילא לא יאיימו על ההגמוניה הדתית.

לכאורה נדמה שהתשובה השלישית היא צלם בהיכל: כיצד ניתן בכלל לדון על הדת במושגים של שוק חופשי, של ייצור וצריכה, של בחירה חופשית במה שמתאים. אך גם אם שפה זו היא מחקרית ו"אאוטסיידרית" וגם אם אנחנו תופסים את ה"דת" וה"כלכלה" כשני עולמות מושגים מנוגדים בתכלית, לא באמת ניתן להורידה מהדיון.

בעיני, בסופו של דבר, שני אלו הם דרכים של האדם להביע את מקומו בעולם – הדת נותנת לו מענה לצרכים ומשמעויות כלשהן, שייתכן שהם שונים מאלו שמספקת הכלכלה.

ומכאן לדעתי הדגש צריך להיות על האדם ובחירותיו. גם אם הדת כפויה אליו (מטעם המדינה או מטעם אלוהים) אין הוא נותר ללא ברירה וללא בחירה. הוא יכול לבחור את רמת המעורבות הדתית שלו, כשם שהוא בוחר את רמת המעורבות האינטרנטית שלו, לדוגמה. ייתכן שאלו יהיו ברמת רגשות שונה לחלוטין, ועוצמת הרגשות הדתית ואולי אפילו *סוג* הרגשות הדתיים יהיו חריפים ומשמעותיים יותר. אך תזת הבחירה החופשית מאפשרת דיון על האופן שבו הדת נותרת רלוונטית לפרט בחייו: מה הוא בוחר לעשות מול האופציות שיש לו, באיזה תנאים יש לו אופציות, כיצד האופציות מאפשרות לפרט לעצב לעצמו "חבילה" דתית שתתן מענה לאישיותו.

כל עוד אנחנו – כמי שמסתכלים מבחוץ (גם אם לפעמים אנחנו דווקא אינסיידרים) – תופסים את הדת כבעלת סטטוס מיוחד ואקסקלוסיבית, ומכאן נמנעים מלדון בדת במושגים של עולם הבחירה האנושית, הרי בכך אנו מקבלים בדלת האחורית את הזווית שהדת מסתכלת על עצמה: היא דבר ייחודי בעולם, ולכן היא דורשת הפרדה, לא רק בין הקודש לחול, אלא גם באופני הדיון הרלוונטיים לה ומכאן לאופני הופעתה בעולם ובחברה, ומכאן גם ללגיטימציה של מאן דהו להחזיק בתפיסה של מהי דת האמת, היחידה, המונופוליסטית, ומהן דרכיה בעולם שאותה אמורים לקבל כל בעלי הרגש ו/או הרצון הדתי.

יתרונה של התשובה השלישית הוא בכך שהיא מאפשרת כרסום בטענת האקסקלוסיביות של הדת, ומכאן גם פתח לפקפוק בדרכי האמונה "הנכונים", ומכאן גם לבחינה של אפשרויות אחרות של הנגשת הדת למי שרוצה בה, אך לא מוכן לקבל את המונופול שאליו היא שואפת מתוקף ההיגיון הפנימי שבה, שמעניק לנציגיה את הזכות לכפות אותה על אחרים.

המחלוקת הרועשת המדוברת, שזכתה להיקרא המחלוקת על תזת החילון, נחלשה עם תחילת שנות ה-2000, ייתכן מהסיבה שאחרי כמה סבבים של מאמרים וספרים בנושא, המעורבים בה איבדו עניין. אך ייתכן שדווקא מאורע חיצוני, שהסיט את הדיון לכיוון חדשים גרם לכך, וזהו פיגוע התאומים ב-2001. בהקשר זה אצטט את דברי פרופ' בוהק שאמר בשיחה אישית, כי בעוד האמריקאים והאירופים מתווכחים על כמה דת יש בעולם ומה המשמעות של זה כמחלוקת פנים נוצרית, באים המוסלמים ומראים להם את האמת.