החיה, האדם והאלוהים / חלק א

האדם הדתי הוא קודם כל אדם ולכן הוא חיה מזן מסוים, שלא שונה במהותה מחיות אחרות.

לא אחת בהיסטוריה של חקר הדתות עלו השאלות העקרוניות: מה קודם למה- הפרקטיקה הדתית או האמונה הדתית? מה מבסס את מה מבין שניהם? ושאלה חשובה נוספת היא כיצד בכלל ניתן לחקור את המערכת הדתית בכדי לענות על השאלות? התשובות השונות מתקבלות לאור הנחות היסוד השונות על טבע האדם הדתי – האדם הדתי הוא תוצר של תהליכים פסיכולוגיים ברי תיקון (פרויד), הוא תוצר של אינטראקציות חברתיות מקולקלות (דורקהיים), הוא תוצר של מפגש ממשי עם הקדושה או האלוהות. במאמר זה אציג ואבחן את אחת התשובות המפתיעות לשאלות אלו – האדם הדתי הוא קודם כל אדם ולכן הוא חיה מזן מסויים, שלא שונה במהותה מחיות אחרות. הנחה זו אינה מפתיעה כשלעצמה. שהרי הרדוקציה של מחקר האדם אל הביולוגיה – חקר ההתנהגות האנושית על רקע הבסיס הביולוגי שלו – מקובלת במחקר מזה עשרות שנים. הגורם המפתיע כאן יהיה היישום של החקר הזואולוגי את האדם על התחום הדתי:  

ההשוואה בין האדם לחיה פותחת פתח לעולם קונצפטואלי חדש אשר דרכו ניתן לענות על השאלות העקרוניות בחקר הדת. החייזרים באיםנתחיל במשחק מחשבה- נתאר לעצמנו חייזר המגיע לכוכבנו ונתקל בתופעת החיים. הוא שוהה פרק זמן מספיק בכדי להבחין בשונות המתגלה בין החיות השונות – ישנן חיות אשר שוהות כל חייהן במים, ישנן כאלו אשר רוב זמנן הן באוויר, אך מרבית החיות הגדולות הן צמודות קרקע. הוא מבחין, או יותר נכון שומע, שכמעט כל בעלי החיים מפיקים קולות ורעשים, אשר לגביו הם נשארים ללא מובן. הוא לא יכול לתקשר איתם וממילא לא לשאול אותם על מעשיהם. לכן הוא מבצע מחקר מקיף, נקי מכל דעות מוקדמות כגון העליונות של אחד ממיני החיים על השאר. הוא יבצע מחקר משווה ויבחין בכך שרובן עושות פעולות מסוימות, אך בצורות שונות ומגוונות.

אחת החיות, מן הפופלאריות ביותר, עושה את הדברים קצת אחרת – אזורי המגורים שלה שונים מכל שאר החיות והרעשים שהיא עושה מורכבים יותר. לאחר זמן מה, שבו הוא מתמקד בחקר ולימוד חיה זו, הוא מבחין שבמצבים מסוימים, החיות הללו מתייחסות לגורם נסתר ונעלם, אשר מהווה שותף בחיים החברתיים והפרטיים ואליו מכוונות חלק מההתנהגויות שלהן. ייתכן שהוא יבטל את הגורם הזה בתור משהו לא ברור ואף מיותר, אך ייתכן שהוא ישהה את שיפוטו זה. אך ברור יהיה לו שאין שום יחוד במרבית מהפעולות שהללו עושים, וכי הם שווים לשאר החיות, בעיקר לאלה שעל העצים שדיי דומים להם מבחינה פיזית.

מכיוון שמבחינתו כל הרעשים שהחיות הללו עושות הם ללא פשר, לאחר זמן ודורות של מחקר הוא יגיע למסקנה שניתן לנסחה כך: לכל תופעות החיים על הכוכב הזה יש מכנה משותף והוא תוכנת הפעלה מסוימת המנחה את ההתנהגות של החיות על פי אלגוריתם דומה. מי יצר את התוכנה? לא ידוע; מה תכליתה או מטרתה? גם לא ידוע. אך דבר אחד יהיה ברור- כמות (פופולאריות) החיה או כמות ומורכבות הרעש שהיא עושה, או הכלים הטבעיים והלא טבעיים שהיא יוצרת ומשתמשת, אין בהם בכדי לכסות על הדמיון הרב בין מרבית החיות. לדוגמה- החייזר, הנקי מידיעות קדומות, ירצה לראות מה גורם לבחירת בן הזוג לזיווג. אנו – חיית האדם – נקרא לזה יופי, ונטען שמהות היופי משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן ואי אפשר לומר מהו היופי. אך החייזר יאמר לנו – מה שאתם קוראים לו "יופי", אין הוא אלא שם שניתן לאותן צורות סימטריות המושכות את העין והמבטאות מוכנות מינית ופריון של החיה הנחשבת "יפה". הבחירה בזיווג באה מתוך הימשכות לסימטרי. למעשה, אין זה ייחודי לכם כלל, רוב החיות מתנהגות כך- זוהי תגובה "ביולוגית טבעית" של חיה אל מול סימטרייה וויזואלית.

במשל זה, החייזר-החוקר הוא סוג של זואולוג, שבא להבין את החיה שנקראת אדם, על ידי השוואה לחיות אחרות. המשל על החייזר מגזים בהצגת שיטת המחקר, אך הוא משמש כאידיאל של מחקר נקי, בו אין לחוקר מידע או ידע על מיהי חיה מתקדמת או מה המשמעות הפעילות האנושית. ממילא מתוך שיטה זו, הדגש במחקר יהיה על ההתנהגות המוחצנת והגלויה, אשר רק היא בת השוואה עם עולם החי. לכן ברור הוא גם שהתשובה המיידית של הזואולוגיה לשאלת הקדימות של האמונה או של הריטואל הדתי תהיה שההתנהגות קודמת לכל מחשבה או אמונה.

מרגע שהתקבלה תשובה זו, כל שנותר הוא לתת הסבר לאמונה- לסיפור הדתי והמצוות- מחד (כיצד היא נוצרה ולמה), ומאידך, לתת הסבר אבולוציוני לריטואל (מדוע הוא תרם להישרדות)?הקוף העירוםאחד הזואולוגים המוכרים ביותר בתחום זה הוא דזמונד מוריס, הידוע בכך שהוא מכנה את האדם כ"הקוף העירום". מבחינתו של מוריס, האדם הוא בסך הכל קוף, אשר התפתח בכיוון שונה במהלך האבולוציה משאר משפחת הקופים, אך שמר על מרבית התוכנות והתכונות הטבועות במשפחה זו. הוא עירום מכיוון שבמשך הזמן, כתוצאה מהתאמה לסביבת חיים משתנה, הוא השיל את מעטה השיער ברובו ונותר עם עור חשוף – מאפיין של חיות ימיות ונדיר אצל היונקים.

מוריס מנסה לבצע את המחקר על ידי התבססות על מחקרים שנעשו על חיות מחד, ומאידך על תצפיות על התנהגויות בסיסיות ורווחות אצל אדם. מטרת המחקר: לבדוק כיצד פועל ומגיב העל-קוף העירום בפני מצבים, אירועים ופעילויות שהן משותפות לו ולחיות אחרות – הזנה, ניקוי גוף, שינה, לחימה, הזדווגויות וגידול ילדים:

"העל-קוף העירום הוא חיה ועל כן ראוי למחקרי, ואני מסרב להתעלם ממנו רק מכיוון שכמה ממרקמי התנהגותו מסובכים ומרשימים. האדם, חרף היותו משכיל כל כך, נשאר, בכל זאת – גם באמצו מניעים חדשים ונעלים – קוף שלא איבד אף אחד ממניעיו הארציים הנושנים ואין לו כל תקווה להיפטרות חפוזה מן המורשת הגנטית המצטברת של כל השתלשלויות התפתחותו בעבר".

לא אפרט את כל תוצרי מחקריו אלא רק את מה שרלוונטי לענייננו – ההתנהגות הריטואלית. מוריס מוצא שהפעילות הריטואלית מופיעה בעיקר במצבים של הרגעת לחצים – הימצאותו של שליט או אויב, או תחת לחץ של סביבה משתנת. הפתרון למצבים אלו אצל החיות היא פעילות חוזרת ונישנת של פעולות מוכרות ובטוחות. לדוגמה, בכדי להרגיע שליט או תוקף, נוטה החיה לבצע אחת מארבע הפעולות הבאות או שילוב שלהן – הקטנת הגוף וחשיפת איברים חלשים במובלע, תנוחה של חיפוש ובקשת מזון ומחסה כילד, תנוחה המזמינה מין או פעולת ניקוי של הסביבה ו/או של התוקף. הפרט המרגיש מאוים יטה לפעילות יתר של דבקות בפעילות שגרתית, שמטרתה העברת מסר של כניעה כלפי התוקף או המאיים, בניסיון להרגיע את התוקפנות. חזרה קצבית על פעולה עושה אותה מוכרת והיא הופכת למעין "מתקן הצלה" שבו מוצא המבצע אותה מרפה למתחיו.

לדעת מוריס, אין זו פעילות מודעת, אלא תגובה אינסטינקטיבית של מערכת העצבים הפועלת ככל יכולתה וחוזרת על כישורים ישנים לצורך יציאה ממתח. את הפעילויות האלו ניתן למצוא גם אצל האדם. אדם, ביחסו לשליט או לבעל סמכות, שפת הגוף שלו דומה לזו החייתית ומשמשת לאותם תפקודים – הקטנת הגוף על ידי כריעה או השתחוות אל מול מלך, הפניית מבט – לרוב אל הרצפה – במצב של מבוכה. ובכלל, עצם קיומו של שליט או מצבים של מבוכה ולחץ גם הם תוצר של הנטייה הביולוגית שלנו שהוטבעה בנו בעבר. מלך הוא תחליף לקוף שליט תוקפן אך מגן; מבוכה היא מצב אמוציונאלי שנובע נוכח מצבים לא שגרתיים ביומיום שלנו.את הפיתוח האנושי של ניקוי הגוף ניתן למצוא בשתי צורות – נגיעה בגוף שלנו או של האדם שעומד מולנו, או פעולות לשון אשר "מנקות" את הפרט השני שאיתו אנו נפגשים. פעולות הלשון הן אותם דיבורים ומילים שאנו אומרים נוכח אדם אחר – ברכות, שאילת שלומו, דיבורי סרק או רכילות. תפקידן להרגיע הן את האדם שמולנו והן את עצמנו, והן התחליף של הניקוי הגופני.

כך לדוגמה, זוג חברים הנפגשים, או אנשי עסקים הנפגשים, יתחילו את שיחתם במקבץ ברכות מנקות המלוות בנגיעה הדדית (לחיצת יד). המפגשים גם יסתיימו כך. ההנחה היא שיש משהו מאיים ולא ברור במפגש עם אדם אחר- האם המפגש הוא לצרכיי שלום או למלחמה? האם האדם השני מאיים על מקומי ומתחרה איתי? האם ישנו איום מוחשי על חיי? דברים אלו לא עוברים במודעות שלנו כשאנו נפגשים, וכמו אצל החיות, הפעילות הריטואלית מתרחשת מעצמה.

לפעילות הזו, מתברר, אין מטרה בצורה של תגמולים, אלא היא נעשת לצורך הקטנת והרפיית מתחים, שבהם ה"טיקים", כביטוי גופני, הופכים להיות שיגרתיים ושקופים למבצע אותם. תופעות אלו מתגלות לא רק אצל פרט בודד אלא גם במפגשים המוניים. המפגשים ההמונים יכולים להיות מונעים מסיבות רבות, אך לרובם יהיו את אותם שלבים: המפגש יכלול ריטואל של פיוס, ברכות, לעיתים כיבוד ומזון משותף, העברת המסרים שלדידם מתקיים המפגש, פרידה תוך כדי ריטואל של פיוס. למעשה, המפגש כולו הוא ריטואלי – הוא חוזר על מתכונת קבועה של התנהגויות. פרט בודד אשר ישהה בחברה או בגפו ימצא פורקן של מתחים על ידי פעילות מרגיעה – נגיעה בעצמו או משחק עם שערותיו, הדלקת סיגריה או ניקוי המשקפיים, או הפעילות המוכרת ביותר- הליכה הלוך ושוב.

ההתנהגות הדתית ההמונית מורכבת מהתכנסות של קבוצות בגדלים שונים לצורך ביצוע הצגות פיוס ממושכות ונשנות כלפי יישות שלטונית – תפילות, תחינות, סעודות הודיה. יישות זו לובשת צורות רבות ושונות אצל קבוצות שונות, אך תמיד יש לה עודף של עוצמה על נתיניה. ביטויי הכניעה דומים לאלו של החיות – עצימת עיניים (הימנעות ממבט), הרכנת ראש, השתחוות, כריעה ונישוק הרצפה (הקטנת גוף), תפילות, מנטרות (פעולות ניקוי ובקשת הגנה), קינה או שירה, מנטרות (חזרה על מקצב קבוע – ריטואל מילולי – בו לא משנה מהם התכנים), ההתכנסות במתחם הקדוש (זמן או מרחב) תלווה בחלופת סחורות כמתנות ותלווה במזון ומשקה.ההסבר הזואולוגימהיכן זה נלמד? מדוע זה נעשה? יתכן שפעולות אלו הן תוצר של מסקנה קוגניטיבית שכך צריך להתנהג, אך הדימיון לפעילות החייתית מתמיה. האם גם החיות יודעות שכך צריך להתנהג? או שמה זה פיתוח של ההתנהגות החיתית אשר שרדה באדם? אם נחזור לחוקר החייזר, הוא כנראה יאמר שאין זה מתמיה כלל – מרבית החיות הגדולות מתנהגות כך.

ויותר מכך – כלפי מי שהן מנהגות כך – הוא השליט. אין הוא יודע שפסלו של זאוס, לדוגמה, שאליו משתחווים הוא רק ייצוג מוחשי של האל היושב באולימפוס – לגביו הפסל הוא השליט. ייאמר לו אשר ייאמר כהסבר תיאולוגי למעשה – המפגשים ומתכונתם ניתנים להבנה על סמך השוואה לקופים אחרים, ואין שום סיבה שלא יהיו כך. השאלה הנשאלת היא מדוע להשוות את התרבויות האנושיות השונות מחד, ואת התנהגות הקופים מאידך, בנפרד? מדוע לא להרחיב את מעגל העובדות הנצפות ולהכלילן כבעלות גורם משותף – אם זה הקודים האבולוציוניים, או אם זה התקלות באותם גירויים אשר מעוררים תגובות דומות אצל חיות קרובות מבחינה גנטית? שלב ביניים – הסיפור הדתי והצו האלוהי

דזמונד מוריס/ הקוף העירום- מחקרו של זואולוג על בע"ח הקרוי אדם

מדוע בכלל נוצרו חוקים וצווים, מדוע הם נכתבו והועברו מדור לדור?

דזמונד מוריס אומר ששלב ביניים זה בין התנהגות החיה להתנהגות האדם – החוקים והצווים החברתיים, ואיתם המוסדות הקשורים אליהם – אינו אלא תוצר של הקשיים הנובעים מגודלה של האוכלוסייה האנושית. הצווים אינם נוצרו מתוך רצון להגביל את האדם, אלא הם נוצרו בכדי להחזיר את האדם אל המצב בו הכל היה פשוט בשבט המצומצם. אין הם באים להגביל את האינסטינקט החייתי – לרצוח, לאנוס, לגנוב – שהרי תופעות אלו אינן מתקיימות בין חברי שבטים חייתיים, אלא הם חוקים שנוצרו כאשר ההיכרות האישית של השבט נחלשה ונוצרו תתי שבטים, שהפכו למתחרים על משאבים מוגבלים ולכן אנו מוצאים רציחות, אונס וגניבות. האדם המערבי- מהזרם "העיקרי" של התרבות – אין הוא יותר בסביבתו הנורמאלית, אלא הוא בשבי של העיר המודרנית בעלת מיליוני אנשים. "בשבי" זה התפתחה חברה על-אישית רבת משתתפים, שבה הפרט מתמודד עם ההמון – אנשים זרים לחלוטין – המעמידים פנים כבני שבטו. ככל שהיחסים נעשו א-אישים ואבדו בתוך ההמון, כך גם גברה אי-האנושיות בין אדם לאדם. מכיוון שלאדם יש יכולת להכיר רק כמות מוגבלת של אנשים – כמות של שבט – כל השאר אינם אלא בני שבט אחר.

לכן, החוקים והצווים באים למעשה למנוע את מה שהתרבות העל-שבטית (והאל-שבטית) דוחפת את האדם לעשות במצב שבו ההמון, שבו הוא לוקח חלק, מתיימר להיות שבטו, אך למעשה רוב חברי השבט זרים לו לחלוטין. מסקנה מכך היא, שההשוואה הנכונה שצריכה להיעשות היא לאו דווקא בין אדם לחיה, אלא בין אדם לחיה בשבי, שם היא מתנהגת בצורה ריטואלית, נוהגת לפצוע את עצמה ולפתח התנהגות כנועה כלפי שוביה.יש לציין בנקודה זו, שהשאלה על "המצב הטבעי" של האדם היא שאלה מרכזית בתחומי מחקר רבים, ובכללם גם בחקר הדת. השאלה האם הדת היא טבעית לאדם, או שמע היא סרח עודף של יחסים בין אנושיים או של יחסי אדם-טבע מקולקלים, היא שאלת מפתח להבנת תפקידה של הדת לאדם ולחברה. הפתרון הזואולוגי לשאלה זו מצטרף לתשובות שאומרות שהדת היא תוצר של יחסים חברתיים לא טבעיים, אשר בתיקונם, יהיה אפשר לבטל את תפקיד הדת בחברה. אחד המובילים בזרם זה הוא אמיל דורקהיים, שניסח מחשבה זו באופן מדעי על ידי הסוציולוגיה, בה ניסה למצוא את חוקיות הקיום החברתי.נחזור לזואולוגיה.

כאשר האדם ניבחן לאור תרבותו, ניתן למצוא שונות רבה בין חברה לחברה. בחברות שונות יהיו איסורים שונים ומיוחדים אשר מייחדים אותן. אך אין בשונות זו בכדי להסתיר את הדמיון הרב והבסיסי: גם אם השונות משמשת לצורך ייחוד ואיחוד ולעיתים גם בידוד תרבותי, הרי חייהם החברתיים של הפרטים תלוי בהשתתפות ובהתנהגות במקומות ציבוריים – שהרי כך הם מאששים ומחזקים את רגשות הזהות החברתית. מהבחינה הזו כל החברות האנושיות שוות ודומות. השונות שבין התכנים החברתיים, אשר לאורם מרגיש הפרט שייך לקבוצה כלשהי, נמוגה כאשר בוחנים את ההתנהגות החברתית עצמה.

ניתן לומר שההבדלים בין התרבויות הם "התירוצים" שניתנו להתנהגויות השונות. התירוצים וההסברים אין להם כוח של יצירה ההתנהגות, אך הם מלמדים על השונות. היכולת שלהם לחייב עשייה לא באה מתוך נכונותם, אלא מתוך כניעתו של הפרט למערכת של חוקים שאיתה הוא מזדהה ודרכה הוא מרגיש שייך. ככל שהשבט קטן יותר – החוקים יהיו מועטים יותר, מכיוון שהדברים שבהם נתקל הפרט מצומצמים יותר. ולהפך, ככל שהשבט גדול יותר – הדברים מורכבים יותר ומערכת החוקים רחבה יותר. כך זה גם במערכות דתיות- הדתות הגדולות מכילות מערכות חוקים אשר איתן מזדהה הפרט המשתתף בדת. החוקים נוצרו לצורך תיאום וסינכרון בין חברי שבט-העל. החוקים לא רק מונעים עשייה, אלא גם מחייבים ומסדירים אותה.

המסקנה היא שהחוקים והמצוות אינם הסיבה לעשייה הדתית, הם רק מערכת קוגנטיבית שבאה לארגן ולמסד כמעשה בר משמעות את מה שבכל מקרה היה מתרחש. מוריס מסכם את היחס בין התרבות, שהיא תוצר אנושי, לבין הממד החייתי שבאדם שבא לידי ביטוי בה ואף מכונן אותה:

"התפתחויות תרבותיות העניקו לנו התקדמות טכנולוגית מרשימה יותר ויותר, אולם כל אימת שאלה מתנגשות בתכונותינו הביולוגיות הבסיסיות הן נתקלות בהתנגדות חריפה. מרקמי היסוד של ההתנהגות, שעוצבו בשחר ימינו כקופים צדים, עדיין מזדקרים מעל לכל עיסוקנו, יהיו נעלים ככל שיהיו. אם ארגון פעילויותינו הארציות – תזונה, פחדים, תוקפנות, מין, הורות – התפתח רק באמצעים תרבותיים, אז אין ספק שהיה ביכולתנו לעקמם לאור צרכים חדשים ומיוחדים אשר נובעים מההתקדמות הטכנולוגית".

ההתנהגות, ובתוכה ההתנהגות החוזרת והמועצמת – הריטואל – היא חיצונית וקודמת לדת. בתור היותה מרכיב חייתי, המובן דרך ההשוואה לחיות אחרות ולחייתיות של האדם, היא מהווה בסיס למהלכו של האדם בעולם. המערכות הממשמעות והמבנים הרעיוניים יודעים אמנם להתייחס אל העשייה האנושית, אך אין הם יוצרים אותה – הם לא המניע, אלא רק הגורם המארגן והמסביר אותה. כך גם הדת, אין היא יוצרת עשייה, אלא מכוונת את ההתנהגות הטבעית ומנחה אותה. בכך היא מעניקה לעשייה החייתית משמעות אנושית. לסיכום חלק זה, נאמר שהריטואל הדתי הוא מעשה ללא משמעות – הוא סדרה של פעולות או פעולה שחוזרת על עצמה שמתבצעות לאור חוקיות, אך חוקיות זו אינה משמעותה של העשייה. הדבר שמעניק לעשייה הריטואלית משמעות היא המערכת הדתית. או אם נרצה – אין מעשה דתי, יש משמעות דתית לעשייה.

בחלק הבא אפרט עוד על היחס בין דת לבין החייתיות של האדם דרך בחינת אופני התקשורת בין בני האדם ובינם לבין האלים שלהם.

לחלק ב – לחץ כאן

פורסם לראשונה באימאגו