דוח על דוח העוני

דו"ח העוני חודר לכותרות לאיטו החל משעות הבוקר. הוא מתחיל בשמועות – היום יתפרסם הדו"ח; ממשיך בהפתעה – היום יתפרסם הדו"ח?; ונגמר בהודעה – פורסם דו"ח העוני.

כל העיתונים יפתחו עם הידיעה המרעישה – יש עוני בישראל וגודלו כך וכך, מישהו יציין את הנתון הקליט – רבע מהאוכלוסייה ו-800 אלף ילדים, אבל גם ייתן תקווה עם נתון מעודד – רובם זקנים, ערבים חרדים ובדואיים, ובכלל בקרב הזקנים, אנו רואים האטה בקצב הגדילה של כמות העניים (ומישהו גם אולי יצחק על זה – אולי זה בגלל שהם מתים מרוב עוני).

עכשיו צריכים סמל – מישהו יראה תמונה של מקרר ריק, שיש בו אולי קצת בקבוקי מים מהברז, גבינה ושתי ביצים, אחר יראה חסר בית מחטט בפח או אוסף שאריות של ירקות מאחורי הדוכנים בשוק, ואף אחד לא ייזכר שראה אותה תמונה עם אותו מקרר והסדקים בקיר שמאחריו כבר בשנה שעברה, או שאותו הזקן שאוסף ירקות זה אותו הזקן שמחטט בפחים מתחת לבית שלו.

הידיעה על העוני תפתח את כל מהדורות החדשות, וביומני הרדיו רזי/יעל/גבי/איילה, ידברו בכובד ראש בנושא ויעלו מרואיינים שידברו אף הם בכובד ראש. וכולם ביחד ינסו להבין מה קורה לנו בארץ הזו, ואיך אפשר לצמצם פערים, ולמה האחרונים תמיד בסוף, והם בסוף יותר מתמיד.

אחר כך יגיעו הפרשנים. מישהו יטען כנגד המדיניות של נתניהו – שהרי זה ברור שמדיניות ההפרטה הליברלית הקפיטליסטית מטיבה עם העשירים ומרעה עם העניים, ובכלל היא אם כל הרעות החולות של החברה הישראלית שהופכת להיות אמריקאית יותר מאמריקה, תראו באירופה איזה יופי, ונתניהו יגיד סבלנות, סבלנות, ואחרים יטענו כנגד המפלגות הסקטוריאליות או הסוציאליסטיות המנציחות את העוני, שהרי ברור שהמפלגות הדתיות והערביות הן מפלגות הכובלות את ציבוריהן אל עטיני הקיצבאות, אך משאירות אותם חסרי כל, בשם הענווה הדתית או בשם טענת הקיפוח המזרחי הערבי המתמשך.

מישהו יאשים את הממשלה שאין בה שר רווחה, ולא ידאג להזכיר שכמעט בכל הממשלות היה שר רווחה וזה לא עזר לאף אחד. ומישהו אחר יגיד שגם אם יש שר רווחה, אז צריך לפטר אותו ולמנות שר חברתי תחתיו, כי לא יכול להיות שיהיה שר רווחה והוא לא דואג לרווחה.

מישהו יצביע על תקציב הביטחון באשמה שהוא שואב כספים על חשבון רווחת האנשים, ומיד יאשים את ועדת הכספים של הכנסת שביום פרסום הדו"ח אישרה קיצוץ רוחבי של 2 מיליארד שקל בתקציבים לטובת כיסוי עלויות מלחמה שהתרחשה, מתרחשת, תתרחש בוודאי בקרוב. מישהו אחר יתלה את האשם בכיבוש בשטחים שגוזל תקציבים מיותרים לטובת מטרות בלתי מוסריות ומתמשכות, כשבסוף בכל מקרה נפנה את כל ההתנחלויות ורק אז ייפתרו כל הבעיות.

בטלוויזיה יערכו דיונים עם שלי/אלי/עמיר/רוני ומשפטים רבים יתחילו במילים: "בשל דו"ח העוני" או בגרסה עדינה יותר – "בעקבות דו"ח העוני". יהיו אפילו כאלה שיקראו ברוח הזמן להקים ועדת חקירה בנושא, כי לא יכול להיות שדבר כזה יעבור בלי בדיקה, חקירה, חיפוש האמת ותליית האשמים, ומישהו אפילו ירחיק ראות ויגיד שהדו"ח יישכח עד שבוע הבא.

יהיו גם כאלה שיגידו שיש בעיה במדידת העוני וצריך לשנות את הסקאלה, כי אין באמת אנשים החולים במחלת העוני, זו המערכת שמדביקה להם תוויות לא נחמדות. יהיו כאלה שיגידו שהמציאות הרבה יותר עגומה, ויהיו שיגידו שלא נורא, וקול ציקצוק השפתיים יגבר על הכל.

בלילה, תחסל ישראל בכיר באש"ף/חמאס/ג'יאהד, חייל עני/עשיר עלול לשלם בחייו במבצע ההירואי, הפלשתינים יירו קסאמים/קטיושות על שדרות הענייה, ייתכן שיופעל שחר אדום, ייתכן שלא, ובתל אביב ימשיכו "לשתות קפה".

למחרת, מבקרי התקשרות יתארו את הטיפול התקשורתי העלוב בדו"ח העוני. ויזכירו לכולנו שכך היה גם בדו"ח הקודם. באותו יום, בנק לאומי/הפועלים/דיסקונט יפרסם את דו"חות העושר שלו, וכולנו ניזכר בכיס שלנו שמממן אותם.

זה נגמר בקול ענות חלושה – היה אתמול דו"ח עוני; נמשך בהפתעה – היה אתמול דו"ח עוני?; ודועך בהשלמה – נו טוב, היה אתמול דו"ח העוני.

מישהו עוד יכתוב על זה משהו.

רק העוני נשאר.