ערסיון עליון (*)

אני ערס. על פי הביוגרפיה הבסיסית שלי – אני ערס. בן למשפחה מזרחית (פרסית), שעלתה (הועלתה?) לארץ בתחילת שנות החמישים, נשלחה לגלות בגטאות של המעברות הכי רחוקות בפריפריה, עברה לשכונות העוני של המרכז. גדלתי בג'סי כהן וראיתי את העולם המזרחי המוזנח, ראיתי את שכני נופלים לפשע ולרשע, לסמים ולכלא. הלכתי עם אבנים ביד מחשש מתמיד למלחמת כנופיות, ולמדתי קרטה בכדי להתמודד עם סכינים שלופות. הלכתי עם גופיות ויחף לים וחיפשתי מכות, והאלימות לא הייתה זרה לי.

שמעתי זוהר ארגוב עוד בקסטות ולמדתי קללות בעיראקית בבית הכנסת של שבת. בכיתה ג (בבית ספר של שכונה אחרת) רצו לשלוח אותי לכיתה טיפולית ביחד עם כל שאר המזרחיים, בתיכון רצו להסליל אותי, להפגיר אותי, לשלוח אותי ללמוד ספרות ונגרות בבית הספר המקצועי ספיבק שבשכונה.

בצבא, בשירות בבסיס של אשכנזים 8,200, ידעתי לדבר באותו שפה עם הטבחים, הנהגים ועובדי הרס"ר. כי אני הייתי הערס של החברה. כל מי שראה אותי ללא הדרגות ראה מול עיניו ערס. כל מי ששמע על המוצא שלי ואיפה גדלתי – ראה מול עיניו ערס. כל מועדון שניסיתי להיכנס אליו – ראה מול עיניו ערס. שחור משחור. כל בחורה ששמעה מאיפה אני בא – ברחה (טוב, לא כולן…)

ראיתי את כל זה, עולם הערסים והפרחות, מול עיני ולמדתי מה אני לא רוצה להיות.

גדלתי – סיימתי תיכון עיוני בחולון בבגרות ריאלית, הייתי קצין בצבא, אני דוקטור לפילוסופיה, מלמד באוניברסיטאות קורסים ברומו של עולם. אסירון עליון.

אז מה אני עכשיו – האם אני אשכנזי? האם השתאכנזתי? נהייתי צפוני?
או שמה אני עדיין ערס, והילד מג'סי כהן עדיין שוכן בי ומחפש אפשרות להתגלות מחדש כערס – רק אם יתנו לו לגיטימציה לשם כך?

כיום אני לא מקבל את הדיכוטומיה שהונחה לפתחי – להיות ערס או להיות אשכנזי. אני לא מקבל את הדרישה שאאמץ את דמות הערס כי אני מזרחי, כי באתי מהשכונות, כי אני שחור.

האם בכלל אפשר לומר מה זה להיות אשכנזי? מה זה להיות ערס? אם אני שומע מוזיקה גלגלצית בבית ולא סובל את עומר אדם ולעולם לא פותח ערוץ בריזה או ערוץ 24 – אז אני אשכנזי? אם אני לא הולך להצגות בקאמרי והג'ז מוציא אותי מדעתי – אז אני ערס? ובכלל, אני אוהד ביתר ירושלים, עוד מהשכונה – ערס?

האם להיות "ערס" זה אומר שאני יכול לעלות לאוטובוס עם אייפון ולשים בו מוזיקה שמפריעה לכולם, לשים רגלים על הכיסא שמולי ולצעוק ולקלל ולצרוח בכיסאות האחוריים עם כל החברה כאילו העולם שייך לי, רק בגלל שאני מזרחי? האם להיות מזרחי אומר בהכרח להיות ערס – במובן של פורע סדר ומתנהג בלעומתנות מול כולם?

האם אני צריך לקבל באופן אוטומטי כל ביטוי וכל גחמה מזרחית של מרגלית צנעני או של מזרחי אחר? לשבת עם החברה ולעשן נרגילות כי זה התרבות שמנגד? אם אני מתרחק מהשכונה שבה גדלתי – האם אני "מאמץ גינונים אשכנזיים" ומסתיר את מזרחיותי? היכן מסתיים המלכוד הזה?

ייתכן שהמבוגרים בינינו יודעים לתמרן בעולם המושגים האלה של ערס ופרחה, אבל האם הדור הבא של המזרחיים ידע להבחין בין המושגים האלו לבין ההתנהגות שבאופן מסורתי בחברה שלנו באה ביחד עם הכינוי?

הילדים שלי מזרחיים (כמעט מלאים), ואני לא רוצה שהם יהיו מזוהים כערסים או כפרחות. אני רוצה שהם יהיו מזוהים עם תרבות רב-גונית, גלובלית, שיבינו שהכינויים שהחברה מקנה לצבע עור הם שרירותיים, שבירים, ולא אמורים לקבע אותם לדרך חיים. אני רוצה שהם דווקא יתרחקו מהתוויות האלה שפתאום חזרו והונחתו עליהם.

למרות כל זאת, ייתכן שאני לא מבין את מהות המהלך שרון כחלילי מקדם בסדרה החדשה. בכל זאת, אני ערס.

*ערסיון עליון – ביטוי שאימצתי מדניאל ארן