הבעיה היא לא חינוך מקצועי אלא ההסללה

צריך לומר – הבעיה אינה החינוך המקצועי, אלא ההסללה. הבעיה אינה האם צריך ידיים עובדות, אלא האם למדינה יש חובה להכשיר את העובדים ולהכריע מי ממאגר התלמידים יהיה זה שיוסלל לשם. הבעיה אינה החינוך המקצועי, אלא כיצד המדינה יוצרת נתינים צייתנים. צריך להכיר בכך – יש קשר בין הפחד של המדינה ממימוש האיום של כיל לפטר עובדים אם מסקנות ששינסקי 2 יאומצו, לבין הכוונה של המדינה להסליל תלמידים למקצועות תעשייתיים, וגם לכך שהתקציבים למדעי הרוח באוניברסיטאות הולכים ומצטמצמים. בשלושת המקרים המדינה נתפסת או תופסת את עצמה כמי שאמורה להיות זו ששומרת על אספקה קבועה של כח אדם יצרני וצייתן לטובת שוק העבודה, דבר אשר תורם לא רק לתעשייה אלא גם להפיכתם של האזרחים לכפופים ליעילות של המדינה על חשבון התועלת העצמית שלהם או היכולת שלהם לשנות את מצבם האישי והחברתי.

נתחיל בשלב הראשון – "הסללה": הבעיה כאן היא אינה בצורך האמיתי בבית ספר אשר יכשירו תלמידים למקצועות מבוקשים בשוק. אלא בכך שהמדינה נרתמת לעשות זאת בעצמה, ועל חשבון מתן האפשרות לכל תלמיד לבחור את מסלול חייו. ירצה תלמיד בוגר בית ספר יסודי ללמוד רתכות – צריך שתהיה לו אפשרות לעשות כך. אך אם בסופו של דבר, יוקמו בתי ספר מקצועיים במקום בתי ספר אחרים, הרי הבחירה בבית ספר לרתכות תיכפה על התלמיד ובני משפחתו ללא כל אפשרות בחירה. לכך תהיה תוצאה ארוכת טווח: כיוון שלמד רתכות או מקצוע אחר, הצבא ירצה לממש את מקצועו, והוא ישרת בהתאם להכשרתו התיכונית. והרי ברור לכולם שזה לא יהיה ב-8,200 אלא כנראה בבסיס חימוש. לאחר שחרורו הוא מן הסתם אכן ילך לעבוד על סטף ורטהיימר או במכרות של משפחת עופר, שהרי לכך הוא הוכשר על ידי המדינה. ונניח שהוא ירצה לשנות את מסלול חייו בגיל 24, וללמוד חשבונאות, הוא יצטרך להשלים את לימודי התיכון מחדש בכדי להשיג תעודת בגרות ולשלם אלפי שקלים על קורס פסיכומטרי שישלים לו את מה שבני גילו עשו כבר בתיכון.

שלב שני: עכשיו התלמיד עובד בלטיפונדה של כיל בנגב, וסובל, מבלי ידיעתו ממאבק הכוחות בין המדינה לכיס הפרטי של משפחת עופר. המדינה דורשת בצדק שכיל תשלם יותר מס על שימוש במשאבי הטבע של ישראל, משפחת עופר אומרת אין בעיה אבל זה אומר שנצטרך לפטר עובדים. המדינה שחוששת שהיא תיאלץ לטפל במאות ואלפי מובטלים חדשים, עושה חושבים ומחליטה לסגת מדרישתה. כיל יודעת ומבינה שיש לה ביד קלף מנצח: אם אתם תבקשו מאיתנו תשלום נוסף, אנחנו נגרום לכם להוצאות על טיפול במובטלים – והם יישארו מובטלים, כי אין תעסוקה אחרת באזור המגורים שלהם. וכך, במקום שהמדינה תדאג לאלטרנטיבות  תעסוקה לאותם עובדים שמוחזקים כבני ערובה של כיל, היא מקבלת את כללי המשחק החדשים ומוכנה לוותר על הכנסות, העיקר שהדרום יהיה שקט, ושבעלי הנחלה ישמרו על האינטרסים המשותפים לתעשייה ולמדינה על חשבון היכולת של האזרחים לבחור את דרכם בחיים.

שלב שלישי: שלא נטעה, גם לימודי משפטים וחשבונאות וכלכלה ורפואה – כל אלה, כמו רתכים, משמשים כלים בידי המדינה. תלמידי משפטים שיוצאים עורכי דין משמשים למעשה כפקידים (יוקרתיים ועצמאיים) לצורך שמירה על החוק והסדר, הם המקף שעומד בין המדינה לבין אזרחיה. לכאורה הם חופשיים ועצמאים, אך למעשה התפקוד שלהם משרת את המדינה ולא רק אותם. אותו דבר גם תלמידי חשבונאות והרופאים – הם בפועל מחזקים את האינטרס של השלטון בלשמור על הכסף של המדינה ועל כשירות אזרחיה להמשיך לקום בבוקר ולעבוד.

למול פקולטות אלה עומדת הפקולטה למדעי הרוח. נכון שלא באמת צריך ללמוד ספרות השוואתית וכדומה, ובספק אם המדינה צריכה לממן זאת. אך מתחת לוויכוח של היעילות של ההשקעה בלימודים הגבוהים ישנו ממד נוסף – כאשר המדינה מסלילה על ידי מימון ותקציבים סטודנטים למקצועות בירוקרטיים על חשבון לימודי פילוסופיה, נניח, היא מציבה סולם ערכים חד משמעי: אני מעדיפה אזרחים עובדים וממושמעים על פני אזרחים חושבים וביקורתיים. כי כאשר תלמיד פילוסופיה מגלה, רחמנא ליצלן, את הביקורת של מרקס או של הליברלים החדשים על יחסי המדינה-אזרח ומבין שהאופן שבו הוא חי הוא לא הכרח כמו שנראה בחיי היום יום, הוא יכול להתחיל לשאול, להעביר ביקורת ואולי גם חס וחלילה לצאת לרחובות ולהפגין נגד השיטה ולדרוש מערכת יחסים צודקת יותר. וזה, מבחינתה של המדינה, מסוכן מאוד.

אין לי אלא לסכם ולאמץ את הפסקה החשובה הזו מפוסט של פרופ' יוסי דאהן: "מה שמעוות בדיון המתנהל בקשר לבתי הספר המקצועיים היא ההנחה שהילד הוא משאב שיש להשתמש בו לטובת צמיחה כלכלית, איוש מקומות תעסוקה בשוק העבודה ומטרות תועלתניות אחרות. במדינה דמוקרטית מטרת מערכת החינוך לא צריכה להיות משועבדת למטרות חיצוניות אלו. מטרת מערכת החינוך היא להבטיח שוויון הזדמנויות הוגן ולגדל ולטפח תלמידים להפוך לאנשים אוטונומיים המחליטים בעצמם על נתיב חייהם, להכשירם להפוך לאזרחים דמוקרטיים ביקורתיים השותפים מלאים בעיצוב חייהם הקולקטיביים. אולם זה כאמור לא משתלב בחזון הפחחים והרתכים המאושרים של נתניהו, שר החינוך ושאר חסידי החינוך המקצועי."

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s