היסטוריה של המחשבה הכלכלית – פיזיוקרטיה: הכסף שצומח על העצים

בימי הביניים שרר באירופה סדר חברתי וכלכלי יציב וברור שהתבסס על המבנה הפיאודלי: בתי אצולה בדרגות שונות שלטו בהמונים, והכנסייה הקתולית העניקה למבנה זה תוקף אלוהי. בשלהי התקופה הובילה השחיקה המתמדת בכוחו של סדר חברתי זה לעלייתן של ממלכות חדשות, שבראשיהן עמדו מלכים אבסולוטים, ובעקבות זאת התעוררו שאלות רבות הנוגעות לזיקה בין מלכים אלה לנתיניהם. כמה מהן מלוות אותנו גם כיום: מהי מהותה של המדינה ומהיכן שואב השלטון את הלגיטימיות שלו? איזה אופי רצוי שיהיה ליחסים בין המלך לנתיניו, וכיום בין השלטון לאזרחים? ובכלל, איזה תפקיד צריכה המדינה למלא בחייו של הפרט? 

גם בתחום הכלכלי התעוררו שאלות, בעיקר נוכח המגמה המרקנטליסטית שהניעה את המערכות הכלכליות במדינות החדשות. השאלה כיצד המדינה מתעשרת, והתשובה שסיפק לה המרקנטליזם – על ידי הכפפת כל המנגנון הכלכלי לטובת סחר חוץ חיובי – עוררו תהיות לגבי מקומו של הפרט במערכת המדינתית וההתנהגות הכלכלית הרצויה ממנו. שאלה חריפה עוד יותר היתה מדוע בכלל צריך הפרט לכוון את פעולותיו הכלכליות לטובת המדינה ולא לדאוג לטובת עצמו.

על רקע התפתחויות אלה, במאות ה־17 וה־18 עסקו הוגים רבים בניסוח רעיונות האינדיווידואליזם, המעלה על נס את הפרט, צרכיו ומאווייו. אחד מהם, למשל, היה ג'ון לוק (1632־1704), שראה בחירות הפרט את תכלית קיומה של המדינה. בתוך כך, הביאו גם השינויים במערכת הכלכלית עצמה לערעור סמכותה וכוחה של המדינה ביחס לפרט. מלחמות, ריבוי האוכלוסייה, הגירה, צמיחת הערים והתרחבות היקפי המסחר תרמו להחלשתם של מונופולי הסחר והגילדות. בהמשך בוטלו מגבלות שונות שהוטלו על המסחר, בוטלה גם הבלעדיות שניתנה לסוחרים על יחסי החוץ וקמו חברות מסחריות עצמאיות. השווקים המתרחבים עודדו את עלייתם של יצרנים חדשים ששאפו לייצר יותר, תוך כדי הוזלת הייצור והגדלת מחזור ההון. גם ההון המסחרי עצמו התגלגל במחזור העסקים ונהפך להון תעשייתי – כלומר לכסף שמושקע בייצור ובגורמיו.

המפעלים היצרניים החלו להתנהל באופן קפיטליסטי, כלומר מתוך מטרה להשיג רווח ולבצע השקעה חוזרת של הרווחים. החתירה לרווח הולידה את הדחף לייעל את הייצור ולבחון חדשנות טכנולוגית, ולא פחות מכך, לתכנן את כוח העבודה הדרוש (פועלים ומכונות) בהתאם לכושר הייצור ולביקוש. שכרם של הפועלים נקבע על פי ההיצע והביקוש, בדרך כלל ללא התערבות המדינה, או על פי כלל אצבע שלפיו שכרו של פועל פשוט אמור לאפשר לו לכלכל את חייו כך שיוכל להמשיך לעבוד מחר כשם שעבד היום.

הסטת המחשבה הכלכלית מהמסחר אל הייצור הולידה בעיה חדשה: כיצד יש לקבוע מהו ערכו של מוצר מסוים ומהו מחירו? בעוד שאת הסוחר לא עניינה עלות הייצור, אלא רק המחיר שיוכל לקבל עבורו (ערך החליפין בזמן מכירה), שאלה זו היתה מהותית עבור התעשיין, שנדרש לחשב כמה יעלה לו לייצר מוצר מסוים וכמה רווח יראה ממכירתו. עניין זה עמד במרכזה של ההגות הכלכלית במאות השנים שחלפו מאז, והוא הצריך שינוי גישה ושיטה. כעת לא היה עוד צורך בהגיגים של סוחרים שהתגבשו לכלל אידאולוגיה כלכלית, אלא בשיטות הערכה מדעיות של התייחסות לעובדות, תצפיות והערכה, תוך כדי שימוש בשיטה אמפירית ובכלים מתמטיים.

עושר מהטבע

את אחת התשובות הראשונות לשאלת הערך ניסחה האסכולה הפיזיוקרטית, שהתפתחה בעיקר במאה ה־18 בצרפת. הפיזיוקרטים טענו כי את רוב ערכם של המוצרים יוצר הטבע (ומכאן – "פיזיו"), וכי פעולת האדם רק משביחה את מה שהטבע נתן. שיטתם היתה הראשונה שנבנתה כמכלול של טיעונים, הנחות, מסקנות וקשרים סיבתיים בין תופעות, ולכן זו השיטה הכלכלית הראשונה שניתן לכנותה מדעית ומודרנית ושנמנעת מאינטרסים פוליטיים ומבוססת על משפט הטבע. אחד מראשי ההוגים של השיטה, אציל ובעל קרקעות צרפתי בשם פרנסואה קנה (Quesnay), הציג את הבסיס הרציונלי הראשון בחקר הכלכלה כשטען כי יש לבסס אותו על מה שניתן ללמוד מההיגיון, ולא על ניסיון העבר. לשיטתו, כלכלה היא תורה שביסודה עומדים חוקי טבע, בדיוק כמו הפיזיקה של ניוטון, וכדי להביא לצמיחתה של הכלכלה המדינית יש לשמור על חוקיות זו, בכל תנאי ובכל מקום, ולא להפריע למהלך הטבעי שלה.

את עיקרי התפישה הפיזיוקרטית היטיב לתאר רישאר קנטיון (Cantillon), שספרו "מסה כללית על טבעו של המסחר" (שפורסם ב־1755, כ־20 שנה לאחר מותו) היה החיבור המשפיע ביותר בכלכלה עד ימיו של אדם סמית. קנטיון, בן אצולה ואדם עשיר מאוד, שהרוויח את כספו ממסחר ומהשקעות בבורסה, טען בפתח ספרו כי "האדמה היא המקור שממנו כל העושר מיוצר. עבודתו של האדם היא הצורה שמייצרת אותו, והעושר עצמו אינו אלא התחזוקה, הנוחות והמותרות של החיים. מדינה מייצרת עשבי תיבול, שורשים, תירס, פשתן, כותנה, קנבוס, שיחים ועצים מסוגים שונים. לכל אלה העבודה של האדם נותנת את הצורה של עושר".

ייצור עושר וערך בדרך זו יהיה יעיל ביותר כאשר יתרחש ללא התערבות מצד המדינה, טען קנטיון, ולכן אם ברצונה של המדינה להפיק ממנו את המירב, עליה להשקיע בענפים שיוצרים את העודף הנקי ושבהם עבודת האדם רק משביחה את גורמי הייצור ויוצרת ערך. על פי אותו קו מחשבה, עבודה שנעשית על חומרי גלם הקיימים בטבע תמיד תביא תועלת רבה יותר מההשקעה, ואילו עבודה שנכללת בה רק עבודת האדם, ללא תוספת של חומרי גלם מהטבע, איננה פורייה.

המסקנה הנגזרת מהנחות יסוד אלה היא שרק ענפי החקלאות, ובמידה מסוימת גם ענף המכרות, הם המקור העיקרי והפורה של הכלכלה, מפני שרק ענפים אלה נהנים ממה שהטבע נותן בנדיבות, ומכאן שגם מרבית כוח האדם העובד צריך להיות בענפי האדמה ולא בתעשייה. בניגוד לסוחרים, שטענו שיש להגדיל את האוכלוסייה כי אלה בעצם ידיים עובדות זולות ההכרחיות לייצור, הפיזיוקרטים טענו שיש לאזן בין גידול האוכלוסייה לבין שיפור תנאי הייצור וההון במדינה, מכיוון שעודף אוכלוסייה עלול לפגוע באיזון הטבעי. מסקנה נוספת היא שאין להגביל את הטבע (האדמה וחוקי הטבע, אך גם את הטבע הכלכלי) ושיש לתת לסדר הטבעי של הדברים לקבוע גם את אופי ההסדרים החברתיים ולאפשר לאדם לבטא את היצרים, הנטיות והצרכים שלו.

הראשון מבין הצרכים האלו הוא כמובן יצר הקיום, שמצריך את עיבוד האדמה (למזון ולמחיה). מהזכות לקיום עולה גם הזכות לקניין פרטי שנוצר בעקבות העבודה, והיא זכות טבעית של האדם, שהחברה לא יכולה לשלול ממנו. תפקידן של החברה והמדינה, במסגרת זו, הוא להגן על הזכויות הטבעיות שהן פרי עמלו של האדם. החברה צריכה לכבד את זכויותיו של הפרט ואף לעודד את הפרטים לעבוד כדי להשיג לעצמם תנאי חיים נאותים, גם אם היא אינה אחראית לאי השוויון הטבעי שעלול להיווצר מפעולותיהם הטבעיות של בני האדם. אמנם אין עליה לדאוג למי שלא עובד ולא מקיים את עצמו, אך אם הוא עושה זאת, מה שהוא עושה שייך לו.

זהו היפוך גישה: לעומת המרקנטליסטים שטענו כי האזרח אמור לשרת את טובת המדינה, על פי הגישה הטבעית המדינה היא זו שצריכה לפעול לטובת האזרח ועליה להגן עליו מפני שיעבוד ולתת לו את האפשרות והזכות לפעילות שנובעת מבחירתו.

ביקורת ההון–שלטון

הממד המתמטי של גישה כלכלית זו בא לידי ביטוי ב"טבלה הכלכלית" פרי פיתוחו של פרנסואה קנה – מעין מערכת חישובית שביטאה את מסלול הערך וההון במעמדות החברה הצרפתית, שבה שרד הפיאודליזם עוד שנים רבות. ראשיתו של מסלול זה באיכרים, בני המעמד הפרודוקטיבי, שמעבדים את האדמה ויוצרים ממנה את העודף הנקי שמפרנס את שאר חלקי החברה (זאת, כמובן, בתנאי שתוצרת עבודתם גבוהה מצריכתם העצמית). האיכרים משלמים דמי חכירה לבעלי האחוזות בצורת רנטה, ואלה מוציאים אותה באמצעות צריכת מוצרים שונים, שאותם מביאים אל השווקים הסוחרים והתעשיינים. שני המעמדות האחרונים נחשבים לבלתי יצרניים (כלומר הם אינם תורמים דבר לערכו האינהרנטי של המוצר), וכך גם מעמד נוסף, של מחוסרי הרכוש – המוני העם או "האנשים הרגילים", המרכיבים את השוק לתוצרת החקלאית, אשר מזינה אותם ומאפשרת להם להמשיך ולעבוד בשאר הענפים.

קנה הסביר כיצד האיכרים ממלאים תפקיד כפול בחברה: הם גם משביחים את מה שהקרקע נותנת והופכים את עודף הערך הנקי לעושר וגם מזרימים הון לשאר המעמדות באמצעות הרנטות שהם משלמים. זרם גובר של רנטות מביא לעליית ביקושים לסחורות ולשירותים בכלל ותורם לפיתוח החיים הכלכליים. כלומר כאשר בעל האחוזה מרוויח מעבודת האיכר כולם מרוויחים. כך שבעצם הכסף לא הולך לכיסו של אף אחד ונשאר במחזור הכלכלי לשימושים שונים של המעמדות השונים. הגורם המשבש במחזור זה הם בעלי ההון שממעטים לצרוך וצוברים הון בצורת כסף "נח", שלא חוזר למשק ובעיקר אינו מפרה את האדמה. גם עושרה של מדינה נמדד בעודף הנקי שנולד מעיבוד האדמה: ככל שעודף זה גדול, אפשר להשתמש בו ליצור מוצרים חדשים ולהזנת הפועלים שמייצרים אותם. עבודתו של החקלאי, אם כך, מאפשרת לא רק את קיומו של מעמד בעלי הקרקעות, אלא גם את קיומו של הפועל בתעשייה, ובכך מניעה למעשה את הכלכלה כולה. אפילו המכונות המשמשות את המפעלים אינן אלא תוצר את עבודת החקלאי, שכן הרווח שהוא ייצר אפשר את בנייתן.

פועל יוצא של גישה זו הוא מתיחת ביקורת על הגישה המרקנטליסטית, שמעדיפה את סחר החוץ ואת התעשייה המכוונת אליו על פני זו המיועדת לצריכה מקומית. זאת מכיוון שהובלת התוצרת התעשייתית אל מחוץ למדינה היא למעשה השקעה שאינה מחזירה את עצמה, ולעומתה השארת התוצרת בתוך המדינה שומרת על ערך העבודה שהושקעה בה – בין שבמכונות ובין שבעבודת האדם. היחידים שמרוויחים מסחר החוץ הם הסוחרים, שנהנים מפערי המחירים, ולא המדינה, קבעו הפיזיוקרטים, ורק יצוא חופשי של תוצרת חקלאית יביא רווחים לענפים הפרודוקטיביים. מכאן עולה גם ביקורת חריפה על הפטרונות הממלכתית על הכלכלה: לדעת הפיזיוקרטים, התערבות המדינה מערערת את החופש הטבעי של המשחק הכלכלי וגורמת לאפליה של החקלאים. היא חונקת את רוח היזמות ומעכבת את התפתחות הכוחות הפוריים של העם.

יותר מכל לגישה הפיזיוקרטית היתה משמעות ליברלית מבחינת הפוליטיקה הכלכלית: שלטון המדינה צריך להכריז על ה"סדר טבעי" כעל מקורו של סדר החברתי – כלומר להכריז על חופש הפעולה האישית, להגן עליו ולפתח אותו ולקבל את הצורה החברתית שתיבנה מתוכו כתוצאה טבעית שלו. כל פעילות המדינה צריכה להיות מכוונת לטובת מטרה זו. מתוך כך, הפיזיוקרטים גם לא דרשו הטבות או זכויות מונופוליסטיות על ענף זה. להפך: הם העלו דרישה לחופש תעסוקה, למתן חירות לפרט לרדוף אחר טובתו העצמית ולביטול כל ההגבלות הכלכליות שנולדו תחת הגישה המרקנטליסטית – על ייצור וייבוא, על ייצוא תוצרת חקלאית, על קביעת מחירי תוצרת חקלאית וביטול כל ההגבלות על סחר חוץ בהקשרה, ביטול כל המסים מלבד מס על הרנטה שישלמו בעלי האחוזות, ובעיקר – ולתת למחירים להיווצר על ידי מנגנון השוק. מכיוון שהכלכלה היא מערכת עצמאית שקובעת את תנאי ההתפתחות שלה – לא רק שחוקי הטבע חזקים מקביעות השלטון, אלא שרק תחרות חופשית תגדיל את זרימת הכסף שמתחילה מהעודפים של הפעילות החקלאית.

הפיזיוקרטים ביססו את תפישתם על רעיון הטבע ככוח יוצר והרמוני ואת התורה המדעית שלהם על ההיגיון האנושי ועל החירות הטבעית של האדם לפעול למען עצמו. כאן נולדה הסיסמה המזוהה יותר מכל עם גישתם: Laissez Faire, Laissez Passer ("תנו להיות, תנו לעבור"), כקריאת מחאה נגד השלטון המלוכני והמתערב בכלכלה. סיסמה זו קראה ליצירת שוק חופשי ונטול פרוטקציוניזם, שנותן לטבע לממש את עצמו ביעילות. לימים היא אומצה על ידי אדם סמית והליברלים בני זמנו, ועד היום היא מסמנת את הולדתה של התיאוריה הקפיטליסטית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s